איסור עבודה במקדש שתויי יין
אסור לכהן לעבוד את עבודת הקרבנות כאשר הוא שיכור או שתוי יין. איסור זה הוא לאו מדאורייתא והעונש על כהן העובד בשכרות הוא מיתה בידי שמים.
| מקרא | ספר ויקרא, פרק י', פסוקים ח'–י"א |
|---|---|
| משנה | משנה, מסכת כריתות, פרק ג', משנה ג' |
| תלמוד בבלי |
מסכת תענית, דף י"ז מסכת זבחים, דף י"ז, עמוד ב' מסכת כריתות, דף י"ג, עמוד ב' |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות ביאת מקדש, פרק א', הלכות א'–ז' |
| ספרי מניין המצוות | ספר המצוות, לאו ע"ג; ספר החינוך, מצווה קנ"ב |
  | |
בנוסף לאיסור על עבודה בעת שכרות, ישנו איסור דומה על פסיקת הלכה מתוך שכרות. במניין המצוות של הרמב"ם שני האיסורים נמנים כמצוות לא תעשה אחת.
מקור האיסור עריכה
התורה מצווה על הכהנים לא להיכנס לעבוד במקדש שתויי יין:
יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.
טעם האיסור עריכה
ספר החינוך כתב שטעם המצווה הוא שלא תהיה קלות ראש בעבודה במקדש, וראוי לעסוק בדברים אלו רק כשאדם מיושב בדעתו.
דיני האיסור עריכה
בספרא (שמיני א,ב) מובא שאסור לכהן ששתה רביעית של יין או של משקה משכר אחר לעבוד במקדש, אם עבד במקדש לאחר ששתה יין - מיתתו בידי שמיים, ואם עבד לאחר ששתה משקה משכר אחר - עונשו מלקות.
לדעת הרמב"ם וספר החינוך אם נכנס שתוי אבל לא עבד, חייב מלקות. ואילו הרמב"ן כותב שרק מדברי חכמים אסור להיכנס למקדש שתוי והאיסור מהתורה הוא רק על עבודת הקורבנות.
במקרה ששתה רק רביעית, היין שעליו חייבים מהתורה הוא יין שהתיישן לפחות במשך ארבעים יום, שלא נמזג במים ושנשתה בבת אחת. אם חסר אחד מן התנאים אסור מדברי חכמים להיכנס לעבודה במקדש. ואם עבד, עבודתו כשרה בדיעבד.[1] אם שתה יותר מרביעית, גם אם היין היה מזוג ולא שתה אותו בבת אחת, חייב מן התורה ועבודתו פסולה.
במקרה ששותה משקה משכר אחר, אסור לו לעבוד ולוקה אם עבד. אמנם עבודתו כשרה.
לאחר חורבן בית המקדש עריכה
לאחר חורבן בית המקדש, נפסק שכהן שיודע באיזה ימים אבותיו היו עובדים אסור לו לשתות יין באותם הימים, ואם אינו יודע באיזה ימים במדויק אבל יודע באיזה שבוע עובדת משמרת הכהנים עליה נמנים אבותיו, אסור לו לשתות יין כל אותו השבוע. כיום, שאין מידע כלל, מותר לשתות בכל השנה.[2]
במי והיכן נוהג האיסור עריכה
איסור הכניסה לבית המקדש בשכרות נוהג גם בשאר העם, בין נשים ובין גברים.[1] אמנם, האיסור במקרה זה הוא מפני כבוד בית המקדש.
האיסור מוחל מעזרת ישראל ופנימה, לעזרת הנשים אין איסור כניסה בשכרות.
בעת נשיאת כפים עריכה
מהאיסור על הכהנים לעבוד במקדש כשהם שתויי יין, נלמד שלכהנים אסור גם לברך ברכת כהנים כאשר הם שיכורים.[3] מסיבה זו אסרו על כהנים לשאת כפיים בתפילת מנחה בכל יום, מחשש שמא במהלך היום שתו יין. אמנם, בתפילת מנחה ימי תענית, וכן בתפילת נעילה ביום הכיפורים, שבהם אין חשש לשכרות, כהנים יכולים לעלות לדוכן.[4][5]
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- שוהם מרדכי ארליך, שתיית יין לכהנים בזמן הזה, באתר ישיבת מרכז הרב
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 ספר החינוך, מצווה קנ"ב.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות ביאת מקדש, פרק א', הלכה ז'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ו, עמוד ב' ורש"י שם ד"ה כל יומא; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קכ"ח, סעיף ל"ח.
- ^ הדבר תלוי בפרטים ובמנהגים שונים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ו, עמוד ב'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קכ"ט.