אכילת מצה

אחת ממצוות הנוהגות בליל הסדר

אכילת מצה היא אחת ממצוות הנוהגות בליל הסדר. בניגוד לשאר ימי הפסח שבהם אין חובה לאכול מצה, בליל הסדר ישנה חובה גמורה לאכול מצה.

אכילת מצה
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר שמות, פרק י"ב, פסוק י"ח
תלמוד בבלי מסכת פסחים, דף ק"כ, עמוד א'
שולחן ערוך אורח חיים, סימן תע"ה, סעיף א'
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מקור המצווהעריכה

חז"ל דרשו את הפסוק בספר שמות, פרק י"ב, פסוק י"ח "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת..." אמנם הפסוק ממשיך ואומר "עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים, לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב", אך חז"ל הבינו, מכוח זה שהיום השביעי אין בו חובה לאכול,[1] וללמד על הכלל כולו יצא שאין מצווה לאכול מצות בכל שבעת הימים ומדובר ב"המשך" בלבד (לא מחויב) של האכילה הראשונה, שהיא המחויבת. ורק בליל ט"ו מצווה לאכול מצה, מפני שלגביו נצטוונו באופן מיוחד: "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת".[2]

אמנם, היו מעט מהפרשנים (כגון ראב"ע) ומהפוסקים (כגון הגר"א) שהבינו שאכן יש מצווה באכילת מצות כל שבעת הימים, אך דעתם נותרה במיעוט ולא נתקבלה.

דיני האכילהעריכה

שיעורהעריכה

כרוב האכילות בהלכה, גם במצוות אכילת מצה קבעו חז"ל כמות מינימלית של כזית (גודל של זית בינוני; כיום מקובלים שיעורים גדולים יותר – כ-17 סמ"ק, כ-28 סמ"ק, ויש המחמירים עד כדי 50 סמ"ק).

מיד לאחר שבירך ברכת המוציא וברכת 'על אכילת מצה' אוכלים כזית אחד. ויש שנוהגים לאכול שני שיעורי כזית – אחד למצת המצווה ואחד לברכת "המוציא"; כזית אחד מהמצה השלמה לברכת המוציא והכזית השני מהמצה החצויה למצת מצווה.

מלבד אכילות אלו שהם חובה מהתורה נוהגים לאכול בליל הסדר כמה פעמים שיעור כזית מצה:

  1. לברכת המוציא.
  2. למצת המצווה (כזית אחד מהמצה השלמה לברכת המוציא, והכזית השני מהמצה החצויה למצת מצווה).[3]
  3. למצוות ה"כורך" (שבה אוכלים מצה כרוכה במרור, זכר למנהגו של הלל הזקן בזמן שבית המקדש היה קיים).
  4. ב"צָפוּן" - האפיקומן שאוכלים בסוף הסעודה, זכר לקורבן הפסח (ויש המחמירים – שני כזיתים).

מהירות האכילהעריכה

יש לאכול כזית מצה תוך זמן הנקרא "כדי אכילת פרס" (הזמן הדרוש לאכילת חצי כיכר של תקופת התלמוד).

הכמות שנאכלת צריכה להיאכל בזמן סביר – "כדי אכילת פרס" (זמן של אכילת חצי כיכר של זמן התלמוד). כמות הזמן המשוערת נתונה במחלוקת בין הפוסקים, והיא נעה בין 2 דקות ל-8 דקות. יש המחמירים ונוקטים את כל השיעורים, ומנסים לאכול שני "כזיתים" מצה לפי השיטה המחמירה (סך הכול 100 סמ"ק), בפרק זמן של 2 דקות. יש להיזהר שחומרה זו לא תביא לידי קולא, שכן אכילה כזו של מצה דקה וקשה מצריכה מאמץ רב, ועלולה להיחשב כפסולה מבחינה הלכתית, שכן אכילה גסה, שאינה בצורה הרגילה, אינה נחשבת כאכילה על פי ההלכה. בנוסף לכך ישנה גם סכנה לילדים וזקנים שמנסים לבלוע את המצה הקשה בלי ללעוס מספיק טוב. בעקבות חומרה זו ישנם הנוהגים להסתכל על השעון ולמדוד את הזמן, אולם ישנם הטוענים שודאי שאין צורך בכך שהרי ברור שבפרס אחד יש כמה וכמה זיתים כך שכל האוכל ברצף ללא הפסקות גדולות ודאי שאכל בזמן הדרוש.

מצות מצווהעריכה

מאחר שאכילת ה'כזית' מצה בליל הסדר הוא חיוב מדאורייתא, על פי ההלכה יש להקפיד לאכול דווקא ממצוות שנאפו לשם מצווה (לשמה). מטעם זה יש רבים שמקפידים לאכול לצורך מצווה זו, דווקא ממצות שנאפו בעבודת יד (עגולות), מאחר שעל המצות שנעשו במכונה (מרובעות), יש רבים שפקפקו שאינם נחשבים כמי שנעשו לשמה, כיוון שאין בהם מגע יד אדם.

אכילת מצה לפני פסחעריכה

מכיוון שישנו חיוב לאכול מצה בליל פסח, אסרו חז"ל לאכול מצה בערב הפסח (היינו, היום שבערבו יחול הפסח), כדי שיאהלכפי שנאמר בירושלמי: "אמר רבי לוי: האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה" (בשני המקרים מדובר בדבר שכבר מובטח לאדם שיקבלו, אך אין הוא יכול להתאפק ונוטל ממנו בטרם עת).

בנוגע לשאלה ממתי בערב הפסח אסורה אכילת מצה נחלקו הראשונים. יש שסברו שמחצות היום, יש שאמרו שמשעה שאסור החמץ באכילה (סוף שעה רביעית בשעות זמניות), ויש שסברו שכל היום אסור, וכן פסק הרמ"א, שכמוהו נוהגים האשכנזים. ויש שנהגו שלא לאכול מצה מראש חודש ניסן (מנהג קושטא). עם זאת, מותר לאכול בערב הפסח מצה עשירה. מאחר הצהריים של ערב פסח, (מ"שעה עשירית" בשעות זמניות), נאסר לאכול כל פת, כדי שאדם ייכנס תאב לקיים את מצוות אכילת המצה.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הרשב"ם כותב: דכתיב "וביום השביעי עצרת", ולא כתיב תאכל מצות הרי שהוציאו מן הכלל.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"כ, עמוד א'
  3. ^ הבית חדש על הטור סימן תעה