אלאגבאלוס

קיסר רומא בשנים 218–222.

מרקוס אורליוס אנטונינוס אוגוסטוסלטינית: Marcus Aurelius Antoninus Augustus) ‏203 בקירוב – 11 במרץ 222, היה שליט רומא בשנים 218–222. ידוע בשם אֶלַאגַבַּאלוּס (בלטינית: Elagabalus) או הֶלְיוֹגַאבַּלוּס (בלטינית: Heliogabalus), על שמו של אל שמש שמרכז הפולחן שלו היה בעיר אמסה, מקום הולדתו של אלאגבאלוס.

אלאגבאלוס
Marcus Aurelius Antoninus
לידה 20 במרץ 203
רומא, האימפריה הרומית עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצח 11 במרץ 222 (בגיל 18)
רומא, האימפריה הרומית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה טיבר עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג יוליה קורנליה פאולה (219220)
אניה פאוסטינה (221222)
אקוויליה סוורה (220221)
אקוויליה סוורה (222222) עריכת הנתון בוויקינתונים
היירוקלס
Zoticus עריכת הנתון בוויקינתונים
השושלת הסוורית
אב סקסטוס ואריוס מרקלוס עריכת הנתון בוויקינתונים
אם יוליה סואימיאס עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים אלכסנדר סוורוס עריכת הנתון בוויקינתונים
קיסר רומא
8 ביוני 218 – 11 במרץ 222
(3 שנים ו־39 שבועות)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מטבע זהב של אלאגבאלוס. על צד אחד דמותו של הקיסר עם שמו ותאריו ומהצד השני האבן של אל השמש על גבי קוודריגה והכיתוב "אל השמש הקדוש אלאגבלו" (Sanct Deo Soli Elagabal)

הוא שימש מילדות ככוהן העליון לאל השמש. בשנת 218, בגיל 14 בלבד, הועלה לכס השלטון על ידי סבתו יוליה מאיסה ואמו יוליה סואימיאס כחלק ממהלך להחזרת השלטון לידי השושלת הסוורית. אלאגבאלוס הועלה לתפקידו על מנת שישמש כשליט-בובה, דמות ציבורית של שליט עבור סבתו ואמו שתכננו להחזיק הלכה למעשה במושכות השלטון.[1] אלאגבאלוס ישב על כיסא השלטון במשך 4 שנים בלבד. תקופה קצרה זאת הייתה סוערת במיוחד. הוא פעל מיידית עם כניסתו לרומא לקדם את פולחן אל השמש אלגבאל ושם אותו בראש הפנתיאון הרומאי, הוריד את האל יופיטר ממרום מעמדו כאל החשוב והעיקרי – מהלך חסר תקדים שלווה בנישואים שערורייתיים לבתולה וסטלית. במהלך שלטונו הוא ניהל חיי הוללות שכללו נישואים וגירושים ממספר נשים לצד נישואים לגבר. הוא התמקד בקידום הרפורמה הדתית בראשותו והותיר את השלטון באימפריה בידי אמו וסבתו.[2] בשנת 222 נרצחו אלאגבאלוס ואמו על ידי חיילים מהמשמר הפרטוריאני ושרביט השלטון הועבר על ידי השליטות האמיתיות לידי בן-דודתו אלכסנדר סוורוס.

המידע על חייו ותקופת שלטונו הקצרה נלקח בעיקר מכתבי היסטוריונים רומאיים בני זמנו. היסטוריונים אלה, שכתביהם מכילים מידע חלקי ולעיתים סותר, מגלים יחס עוין ביותר כלפי הקיסר הצעיר ומתארים אותו כדוגמה לשליט הרע, אדם חלש וחסר מידות מוסריות, שנכנע לדחפים המיניים שלו. תיאורים אלה השפיעו על הדרך בה כתבו על אלאגבאלוס היסטוריונים של העת החדשה שדבקו בכתבי ההיסטוריונים הרומאיים ומציירים תמונה קיצונית של שליט יוצא דופן גם בקרב רשימת השליטים העריצים המטורפים ושלוחי הרסן של האימפריה הרומית.[3] למרות המוניטין המפלצתי ואולי בזכותו העניין באלאגבאלוס לא פסק. נכתבו עליו ספרים ומאמרים, שירים ומחזות, נוצרו סרטים וספרי קומיקס והם מציירים את אלאגבאלוס בדרכים שונות: עריץ מטורף, אנרכיסט מסור, ודמות המאששת את מקומם של להטב"ים כדמויות בעלות משקל בהיסטוריה.

מקורות היסטוריים עריכה

הגורם המרכזי בחותם שהותיר שלטונו הקצר של אלאגבאלוס בהיסטוריה הם כתבי ההיסטוריונים הרומאיים קסיוס דיו והרודיאנוס, שחיו בזמן שלטונו וכתבו אודותיו. הם לא חוסכים מאלאגבלוס את שבט ביקורתם ועושים זאת מבלי לברור במילים. כתיבתם האכזרית ורווית הבוז לא הותירה מקום לפרשנות או לקול שקול יותר, ורגשי התיעוב שבכתביהם השפיעו על המקור ההיסטורי השלישי ההיסטוריה אוגוסטה, שנכתב במרחק של למעלה ממאה שנים לאחר מותו של אלאגבלוס, ככל הנראה בתקופת קונסטנטינוס "הגדול". כתבים אחרים של היסטוריונים ביזנטיים שסיכמו ועיבדו את כתבי קסיוס דיו הוסיפו גם הם פרטים צבעוניים על דמותו המבוזה של הקיסר הצעיר. הכותבים מתמקדים כל אחד על פי דרכו במגרעותיו האישיות, מעשיו הנפשעים ונפשו הסוטה של אלאגבאלוס ובעיקר באכזריותו, בקנאותו הדתית ובסטיותיו המיניות. מחקרים שנכתבו בתחילת המאה ה־21 חושפים את היקף הדעות הקדומות, האינטרסים הזרים והשנאה העיוורת של ההיסטוריונים הרומאיים שמעוותים את ההיסטוריוגרפיה ויוצרים דמות מפלצתית חד-ממדית. מחקרים אלה מנסים להסתמך על מעט הממצאים הארכיאולגיים שנותרו לאחר שהסנאט ציווה על "מחיקת קיומו" של אלאגבאלוס, בראש וראשונה דרך מטבעות שונים שנמצאו ברחבי האימפריה וכתובות שחמקו ממחיקה.

קורות חייו עריכה

ילדותו עריכה

 
מטבע שהוטבע על ידי יוליה סואימיאס אימו של אלאגבאלוס ועליו דמותה עם שמה והתואר "אוגוסטה" ובצד השני דמותה של האלה הרומית יונו

אלאגבאלוס נולד ככל הנראה בשנת 203 או 204 בשם סקסטוס ואריוס אוויטוס בסיאנוס (לטינית: Sextus Varius Avitus Bassianus), בנו של סקסטוס וריוס מרקלוס (Sextus Varius Marcellus), סנטור רומאי ממוצא סורי,[4] ושל יוליה סואימיאס בסיאנה (Julia Soaemias Bassiana) בת למשפחת אצולה סורית מהעיר אמסה ואחייניתו (מנישואים) של הקיסר ספטימיוס סוורוס, מייסד שושלת הקיסרים הסוורים.[5] הזוג התחתן בתאריך לא ידוע, ככל הנראה לפני שנת 200, ומלבד סקסטוס ואריוס נולד לזוג בן נוסף, ששמו לא ידוע. עם עלייתו לשלטון של הקיסר קרקלה קיבל אבי המשפחה תפקידים בכירים בחצר והמשפחה עברה לרומא, שם נפטר בשנת 215. אלאגבאלוס הפך בהמשך את עיר הולדתו, אמסה, לבירת פרובינקיה סוריה פיניקיה, על חשבון הבירה הקודמת צור.[6]

המקורות הרומאיים בני התקופה משתמשים בשם "אלאגבלוס" או"הליוגבלוס" אך ורק בהקשר לאל השמש של אמסה ומשתמשים בשם "סקסטוס ואריוס אוויטוס בסיאנוס" ולאחר מכן בשמו המלכותי "מרקוס אורליוס אנטונינוס אוגוסטוס". החלפת השם אלאגבלוס כשמו של הקיסר לאורך תקופת חייו החלה באמצע המאה הרביעית ומאז כל המקורות ההיסטוריים, המחקרים והספרות מתייחסים אליו בשם אלאגבלוס.[7]

כוהן גדול לאל השמש עריכה

באפריל 217 נרצח קרקלה בידי חייל שנשלח מטעם מקרינוס, מפקד המשמר הפרטוריאני. במשך מספר ימים נותרה האימפריה הרומית ללא שליט, וב-11 באפריל הכריז מקרינוס על עצמו, בתמיכת הצבא הרומי, בתואר אוגוסטוס ולקח לעצמו את כל התארים והסמכויות של השלטון. אף על פי שחוסר שביעות הרצון ממקרינוס הלכה והתגברה במוקדי הכוח של האימפריה הרומית, הנסיבות שהביאו לנפילתו התפתחו ממקורות הקשורים לשלטון הקודם ולכשלונו של מקרינוס מלבסס את שלטונו בהחלטיות חסרת מעצורים, שהייתה מחויבת עבור שליט חפץ חיים באימפריה הרומית. לאחר תפיסת השלטון מקרינוס שלח את דודתו של קרקלה, יוליה מאיסה, ביחד עם בנותיה יוליה מָמָאֶיאה (אנ') ויוליה סואימיאס ובנה סקסטוס ואריוס בסיאנוס, לגלות באמסה. ליוליה מאיסה הייתה גישה חופשית למקורות העושר של משפחתה ולמקורות הכוח בעיר ובפרובינציה, גורמים שאפשרו לה לחתור תחת מקרינוס.[8]

סקסטוס ואריוס בסיאנוס הפך לכוהן ראשי לאל השמש הפיניקי אל-גבל ובגין עובדה זאת זכה מאוחר יותר לכינוי אלאגבאלוס. דרשותיו הסוחפות הביאו קהל רב למקדשים, ובמיוחד לוחמים של הלגיון השלישי גאליקה. פולחן אל השמש נערך סביב אבן שחורה בצורת חרוט שהייתה ההתגשמות הארצית של האל ולפניה נערך פולחן, ששורשיו בתקופות הקדומות ביותר והיה בעל אופי של אורגיות פולחניות. פולחן זה כלל העלאת קורבנות ואולי גם טקסי סירוס וריקודים שהביאו את המשתתפים לכלל אקסטזה. במהלך הטקסים לבש סקסטוס ואריוס בסיאנוס שמלות מפוארות וניצח על הטקסים. מנהגי פולחן זה שהיו בעל אופי מיני מודגש ומנהגים זרים לפולחן הרומאי היו ככל הנראה בסיס לשמועות, ומאוחר יותר למוניטין שיצאו להפקרותו המינית של מי שעתיד להיות הקיסר אלאגבאלוס.[9]

עלייתו לשלטון עריכה

 
אס של אלאגבאלוס מהעיר צור. בגב המטבע צמד שוורים והכתובת LEG III GAL לציון תמיכתו של הלגיון השלישי גאליקה באלאגבאלוס, ולידם חילזון הארגמן, מסמלי צור ופיניקיה כולה[10]
 
כתובת קרקלה באתר כתובות נהר אל-כלב לכבוד סלילת הדרך בידי הלגיון השלישי גאליקה שמו של הלגיון נמחק מהכתובת בגלל תמיכתו באלאגבאלוס.

הדחת מקרינוס עריכה

המקורות הרומאיים מוסרים גרסאות עם שינויים מהותיים לגבי השתלשלות האירועים שהביאה את אלאגבאלוס לכיסא השלטון. על פי כתבי הרודיאנוס, יוליה מאיסה ניצלה את הפופולריות של סקסטוס ואריוס בסיאנוס בקרב חיילי הלגיון השלישי גאליקה ואת הנאמנות של חיילי הלגיון לקרקלה על מנת ליצור בסיס כוח צבאי להפיכת השלטון. היא התניעה והנהיגה מהלך שבסיכומו עלה אלאגבאלוס לשלטון.[11] היא הפיצה את השמועה שסקסטוס ואריוס בסיאנוס הוא ממזרו של קרקלה ממערכת יחסים עם בתה יוליה סואימיאס. כתוצאה מכך, הוא היה היורש הזכר האחרון לשושלת בית סוורוס. שמועה נוספת שסייעה לרכוש את אהדת הלגיון הצביעה על עושרה המופלג של המשפחה ועל נכונותה לתגמל ביד רחבה את התומכים בה. חיילי הלגיון הזמינו את הנשים ואת סקסטוס ואריוס בסיאנוס למחנה הלגיון, הלבישו את הילד בבגדי ארגמן והכריזו עליו כקיסר ושליט האימפריה הרומית.[12]

קסיוס דיו מוסר תיאור שונה על נסיבות פריצת המרד. לפי כתביו גבר צעיר בשם גאניס, שאינו מוזכר במקורות האחרים ומתואר כמאהב של יוליה סואימיאס. אדם זה גם שימש כדמות אב לסקסטוס ואריוס בסיאנוס היתום, והיה כלי להפצת השמועה לפיה אלאגבאלוס היה בנו של קרקלה. לאחר שהשמועה נפוצה הכניס גראניס את אלגבאלוס למחנה הלגיון השלישי ביום 16 במאי 218 ושכנע את חיילי הלגיון להמליך את סקסטוס ואריוס בסיאנוס ולמרוד במקרינוס. מחקרים מודרניים מטילים ספק במהימנות גרסה זו, המוציאה מהתמונה את יוליה מאיסה, שהייתה דמות חזקה ושלטה ביד רמה בגורל המשפחה, בנותיה ונכדיה. לא סביר להניח שמהלך משמעותי שיעלה אותה לשלטון נעשה ללא ידיעתה המפורשת.[13]

עם קבלת הידיעה על המרידה שלח מקרינוס, שככל הנראה לא העריך את חומרת האיום, כוח פרשים תחת פיקודו של גנרל מנאמניו לדכא את המרד. המהלך הצבאי המהוסס נכשל וחיילי הלגיון השלישי הצליחו לשכנע את חיילי מקרינוס להרוג את מפקדם ולעבור לצדו של סקסטוס ואריוס בסיאנוס. עם קבלת הידיעה על הכישלון הבין מקרינוס כי המרד מהווה סכנה של ממש ופנה אל חיילי הלגיון השני פרתיקה שחנה באפאמיאה (אנ') שבסוריה. מול חיילי הלגיון הוא העלה את בנו הקטין דיאדומניאנוס מדרגת קיסר לדרגת אוגוסטוס וניצל את ההזדמנות החגיגית להבטיח לחיילי הלגיון מתנות ולהבטיח תשלום עבור נאמנותם במאבק. המאמץ לא הביא לתוצאות הרצויות וחיילי הלגיון גירשו את מקרינוס, שחזר לאנטיוכיה. לפי קסיוס דיו צעד סקסטוס ואריוס בסיאנוס אל עבר אנטיוכיה בראש 2 לגיונות לצידו על מנת למנוע ממקרינוס הזדמנות לאסוף כוחות נאמנים ולדכא את המרד שהיה בחיתוליו. ביום 8 ביוני נפגשו הכוחות בסמוך לעיר אנטיוכיה. קסיוס דיו מצייר את תמונת הקרב כסיפור הרואי לפיו גאניס, שלמרות חוסר ניסיונו הצבאי פיקד על הלגיונות הנאמנים, בעוד אמו וסבתו של סקסטוס ואריוס בסיאנוס מעודדות את רוח החיילים בעת שמומנטום הקרב נטה לטובת מקרינוס ומעל לכל מתאר כיצד סקסטוס ואריוס בסיאנוס, אף על פי שהיה ילד בן 13 חסר כל הכשרה צבאית, הסתער על קווי האויב, חרבו שלופה בידו. על פי התיאור של דיו מקרינוס נבהל וברח משדה הקרב. על פי הרודיאנוס, מקריאנוס היה בעל היוזמה בתחילת העימות וצעד עם כוחותיו מאנטיוכיה לכיוון אמסה. הצבאות נפגשו לקרב מכריע ומקרינוס נמלט משדה הקרב כאשר היה ברור שיחידות שלמות מצבאו עורקות למחנה המורדים. כך או כך, מקרינוס נותר ללא צבא שיתמוך בו והחל במסע בריחה עם בנו מתוך תקווה להגיע לרומא, אך נעצר בדרך והוצא להורג.[14]

אוגוסטוס של האימפריה הרומית עריכה

עם כניסתו לאנטיוכיה ולאחר תשלום סכום נכבד לחיילים שתמכו בו, שלח סקסטוס ואריוס בסיאנוס הודעה לסנאט ברומא. בהודעה זאת הכריז על עצמו אוגוסטוס וביסס את חוקיות המהלך על סמך היותו בנו של אנטונינוס (קרקלה) ונכדו של ספטימיוס סוורוס. הוא נטל לעצמו את השם "מרקוס אורליוס אנטונינוס אוגוסטוס", שהיה שמו המלכותי של קרקרלה, וזאת בניגוד לחוק ולמסורת הרומאית לפיהם הסנאט היה הגוף היחיד בעל הסמכות להעניק את שרביט השלטון והתארים לשליט המיועד. מהלך זה העמיד את הסנאט בפני עובדה מוגמרת. הצמדת התואר "אוגוסטוס" לשמו הרשמי של הקיסר הייתה נוהג רשמי שהחל עם התבססות משטר הפרינקיפט. התואר עצמו היה חסר סמכויות ממשיות והיה תואר כבוד, שהוצמד לשמו של השליט של האימפריה הרומית, על מנת להבדיל בין האוגוסטוס ל"שותפים לשלטון". שותפו לשלטון של האוגוסטוס היה בדרך כלל בנו, שנשא את התואר "קיסר" כסימן להיותו יורש עצר שחולק מידה מסוימת של השלטון עם האוגוסטוס. במקרים של שליטים שתפסו את השלטון בכוח או ללא קשר לשושלת המלוכה, כמו במקרה של אלאגבאלוס, שימש התואר כחותמת של לגיטימיות על סמך הקשר של השליט החדש עם אוגוסטוס קיסר.

אלאגבאלוס ונשות המשפחה נשארו באנטיוכיה ולאחר מכן בניקומדיה במשך שנה על מנת לבסס את השלטון. תחילה היה עליהם להתמודד עם מספר טוענים לכתר. אלאגבאלוס התמקד בפולחן של אל השמש בעוד אמו וסבתו אחזו הלכה למעשה במושכות השלטון. בסדרת טיהורים הוציאו להורג כל מי שיכול היה להיות איום על השלטון, כגון מפקד הלגיון השלישי וגראניס – שניהם תחת האשמה שניסו לחתור תחת אלאגבלוס, וייתכן שמהלכים אלה נעשו מיוזמתן של אמו וסבתו כחלק ממאבקי כוח בחצר על השאלה מי יחזיק במושכות השלטון. בסדרת טיהורים נוספת הוצאו להורג מושלים של פרובינקיות מנאמני מקרינוס ובהם מושל מצרים, פאנוניה, סוריה וערביה. מושלי הפרובינקיות המערביות לא נכללו בטיהורים, ככל הנראה מאחר שהיו מרוחקים ולא מעורבים במאבקים על כס השלטון. רשימת המוצאים להורג הלכה והתארכה ובהמשך כללה אצילים וסנטורים שהואשמו בהתנגדות לאוגוסטוס החדש. אחרים הואשמו בהתנגדות למדיניות שהתווה השליט החדש, אך לפי קסיוס דיו הם הוצאו להורג כי אלאגבאלוס חשק בנשותיהם.[15] במקביל מונה פובליוס ולריוס קומזון (Publius Valerius Comazon), מפקד הלגיון השני פרטיקה, למפקד המשמר הפרטוריאני ולאחר מכן לקונסול לצד אלאגבאלוס בשנת 220 ולמושל העיר רומא, אך לפי קסיוס דיו הוא היה כלי-שרת ובובה בידי השליטים האמיתיים – נשות משפחת הקיסר.[16]

גם גראניס, מתומכיו הנלהבים של אלאגבאלוס, מצא את מותו מהר מהצפוי במהלך ויכוח עם הקיסר הצעיר. על פי ההיסטוריונים הרומאיים בני התקופה, ניסה גראניס לשכנע את אלאגבאלוס למתן את דרכיו, דהיינו להתלבש בבואו לרומא בבגדים כנהוג ברומא ולא בשמלות הכהונה אותן לבש בפומבי, ולמתן את הלהט הדתי שבפולחן אל השמש. אלאגבאלוס לא קיבל את ההתערבות ברוח טובה והרגו, או שהביא להוצאתו להורג.[17]

כניסה לרומא וביסוס השלטון עריכה

לאחר שהות בניקומדיה במהלך 218–219 והתבססות במזרח האימפריה יצאה המשפחה השלטת אל רומא, ככל הנראה בלווית האבן השחורה שסימלה את האל אלאגבל, לתבוע את כס השלטון להלכה ואת מושכות השלטון למעשה. בכתבי קסיוס דיו בלבד מוזכרת אפיזודה לפיה על פי דרישת אלאגבלוס נתלתה בסנאט מעל הפסל של אלת הניצחון תמונה ענקית של אלאגבלוס, לבוש בשמלה טקסית בעת ביצוע פולחן לאל אלאגבל, לכאורה על מנת להרגיל את הרומאים לקוד הלבוש והמנהגים השונים. עם זאת היה בכך מן התחבולה, מאחר שעל פי המנהג כל ישיבה של הסנאט החלה במעשה פולחן ובו הסנטורים הציעו מנחות לאלת הניצחון. עם הצבת תמונתו של אלאגבאלוס הוצעו המנחות הלכה למעשה גם לשליט ולאל החדש.[18]

הפמליה הגיעה לרומא בקיץ של 219. בתאריך לא ידוע אך בסמוך לכניסת אלאגבאלוס לרומא הוא התחתן עם בת למשפחת אצולה רומאית, יוליה קורנליה פאולה, ככל הנראה מתוך רצון להכניס את האוגוסטוס הצעיר, שהיה נטע זר ברומא, אל תוך מערכות השלטון האזרחיות של האימפריה. הנישואים עלו על שרטון במהירות. אלאגבלוס גירש את אשתו בטענה שיש בגופה פגם. ככל הנראה הסיבה האמיתית לגירושים הייתה רצונו לשאת לאשה כוהנת של האלה וסטה כחלק מרפורמות דתיות. המאמץ לצבור נקודות זכות ולזכות בלגיטימציה בא לידי ביטוי במטבעות שעליהן הובטחה אספקת מזון סדירה להמוני העם וביטחון המבוסס על החוק לאליטות.[19]

תקופת שלטונו עריכה

 
פסל מהמאה השלישית של יוליה קורנליה פאולה אשתו הראשונה של אלאגבלוס. מוצג במוזיאון באפסוס
 
פסל של יוליה קורנליה פאולה. מוזיאון גבעת הקפיטול.
 
מטבע עם דמותה של יוליה פאולה מצד אחד עם הכיתוב IVLIA PA-VLA AVG (יוליה פאולה אוגוסטה) מהצד השני מקדש האל אלגבל ובו האבן השחורה מסביב גלגל המזלות ממטבעת צידון
 
מטבע ועליו דמותה של יוליה אקילה סוורה הבתולה הוסטלית שהייתה אשתו השנייה והרביעית של אלאגבלוס עם הכיתוב IVLIA AQVILIA SEVERA AVG (יוליה אקילה סברה אוגוסטה)
 
פסל של אניה פאוסטינה אשתו השלישית של אלאגבלוס

המחקרים העוסקים בשלטון השושלת הסוורית בכלל ושלטון אלאגבלוס בפרט דנים בשאלה מי החזיק במושכות השלטון ומה היה חלקו של אלאגבאלוס בניהול ושליטה באימפריה. כל המחקרים מצביעים על כך כי אמו של אלאגבלוס, יוליה סואימיאס ובמידה רבה יותר סבתו, יוליה מאיסה, היו המתכננות והמוציאות לפועל מאחרי המלכתו של אלאגבאלוס ולמעשה שליטות האימפריה לכל דבר ועניין, תוך שהן משתמשות בילד אלאגבאלוס ככלי שרת ושליט-בובה. בעוד אלאגבלוס עסוק ככוהן לאל השמש וממלא את זמנו בפולחן, שלטו אימו וסבתו באימפריה[20] ועשו זאת באופן כמעט פומבי. בכתובות המוקדשות לאלאגבאלוס שתי הנשים מופיעות ושמן מעוטר בתארים המסמלים שלטון וכוח.

יוליה מאיסה מופיעה כ"אוגוסטה" וכ"אם מחנות הצבא והסנאט" (Augusta, mater castrorum et senatus) ויוליה סואימיאס נושאת אף היא את התואר "אוגוסטה" ו"אם האוגוסטוס" ובמקרה אחד "אם מחנות הצבא, הסנאט וכל הבית האלוהי" (mater castrorum et senatus et totius domus divinae). שתי הנשים מופיעות על מטבעות שנושאים את התואר "אוגוסטה" (AVGVSTA) כפי שמצופה משליט האימפריה. על פי ההיסטוריה אוגוסטה, יוליה סואימיאס הוכנסה אל תוך הסנאט והורשתה בפקודת האוגוסטוס להשתתף כנציגת הכתר בישיבות ואותו מקור מציין כי יוליה סואימיאס הקימה סנאט של נשים, "סנאקולום" (senaculum), שקיבל החלטות בנושאי אופנה ופרוטוקול, אך טענה זאת מתקבלת בספקנות על ידי מחקרים היסטוריים מודרניים.[21]

מחקרים שונים העלו השערה כי שלטונו החלש של אלאגבאלוס היה חממה לפעילות של קבוצות שונות בתוך שדרות השלטון הרומאי כגון צבא האימפריה, שבתקופת אלאגבאלוס ישב בחיבוק ידיים מאחר שהאוגוסטוס לא הביע כל עניין במהלכים צבאיים. קבוצה אחרת הייתה, ככל הנראה, סנטורים שונים שנשאו תפקידים רשמיים ורווחיים תחת שלטון ספטימיוס סוורוס וקרקלה והמשיכו להחזיק בעמדותיהם בתקופת שלטונו של אלאגבאלוס ואלכסנדר סוורוס.[22]

המקורות ההיסטוריים מונים את מגרעותיו של אלאגבאלוס כשליט ומיחסים לו התנהלות כושלת ומעוותת שבבסיסה אישיות ילדותית ונרקיסיסטית. אמנם קשה לשער שנער צעיר בן 14 יוכל לשלוט באימפריה הרומית בשיקול דעת ובגרות, אך המחקרים ההיסטוריים המודרניים נחלקים לכאלה שמקבלים את עיקר הטענות כנגד אלאגבאלוס ומציגים אותו כחדל אישים שתקופת שלטונו הייתה נקודת שפל לממשל תקין,[23] ולמספר מחקרים המצביעים על האפשרות שהתיאורים על התנהגותו חסרת המעצורים והשליטה מוגזמים, מגמתיים ומשקפים רק חלק מהאמת על תקופת שלטונו.

בראש וראשונה מקוננים המקורות הרומאיים כי אלאגבאלוס כשל בבחירת הפקידים ובעלי התפקידים הן בחצר המלוכה והן בניהול המערכת האימפריאלית. מחקרים מודרניים מצביעים על התפוררות הערכים החברתיים וירידת קרנה של הסמכות השלטונית.[24] על פי הורדיאנוס, "האוגוסטוס נהג בשיגעון מוחלט ומינה שחקנים מהתיאטרון לתפקידים רמים בניהול האימפריה". בהיסטוריה אוגוסטה מצוין כי אנשים זכו בכיבודים ובתארים על סמך גודל אברי מינם, וכי תפקידים ציבוריים אחרים נמכרו או אפילו הוענקו על ידי האוגוסטוס לנהגי מרכבות, רקדנים ונהגי פרדות והם קיבלו משרות של מושלים, קונסולים ומפקדים של לגיונות צבא. קסיוס דיו מציין רק שאלאגבלוס מינה לתפקידים בכירים את אלה שתמכו בו בעת עלייתו לשלטון או אלה שקיימו איתו יחסי מין.[25]

מאפיין נוסף לכאורה של אלאגבאלוס ותקופת שלטונו היא אכזריות לשמה, חסרת הבחנה וחסרת מטרה. קסיוס דיו הוא ההיסטוריון ששם דגש על תיאור אכזריותו של אלאגבאלוס. הוא מציין כי אלאגבאלוס פעל מתוך דחף רצחני ומונה את מעשיו המוכתמים בדם ברשימת המוצאים להורג בפקודתו, רובם מתנגדים לשלטון, תומכי מקריאנוס או אלה שסר חינם בעיני האוגוסטוס הצעיר. על פי קסיוס דיו, חלק מהנידונים הוצאו להורג בהאשמות שווא ושיא האכזריות המתוארת היא העלאת קורבנות אדם לאלגבל.[26]

טענה נוספת לכשלונו של אלאגבלוס כשליט נוגעת לבזבזנותו חסרת המעצורים מחד גיסא ומדיניות מוניטרית קצרת רואי מאידך גיסא. הוא החזיר למחזור את מטבע האנטוניאן ששוויו נמוך מהערך המוטבע עליו. המטבע שהוכנס למחזור על ידי קרקלה במטרה למלא את אוצר הקיסרות בכל דרך אפשרית, ובוטל על ידי מקרינוס. הוא המשיך במגמת פיחות בערך המתכת היקרה במטבעות הדנאריוס, ובעוד שבתקופת קרקלה ייצרו 192 דנאריוס מליברה של כסף, בתקופתו של אלאגבלוס ייצרו 228 דנאריוס מליברת כסף.[27] ההיסטוריה אוגוסטה מאשים את אלאגבלוס בבזבזנות של כספי אוצר האימפריה על מפעלי בניה מיותרים בתוך רומא מחד גיסא ומאשים אותו בהזנחת הפרובינקיות מאידך גיסא. עם זאת הממצאים הארכאולוגיים ברומא מיחסים לאלאגבלוס בניית שני מקדשים ומסלול מרוצים אחד ושיקום הקולוסיאום. ברחבי האימפריה הרומית נמצאו מספר כתובות המתעדות בניה ושיקום של מבני ציבור בפקודת אלאגבאלוס ומספר אבני מיל הנושאות את שמו. ממצאים אלה מעידים על המאמץ המתמשך של המערכת האדמיניסטרטיבית של האימפריה תחת שלטונו לתחזק ולהרחיב את התשתית האזרחית. ההיסטוריה אוגוסטה מאשימה את אלאגבאלוס במתן "מתנות" – מענקים כספיים ללא חשבון ואירועים חגיגיים לאזרחי העיר רומא, שהטילו מעמסה נוספת על אוצר האימפריה וחייבה את אוגוסטוס להטיל מיסים כבדים במיוחד על הפרובינקיות. על פי המקורות ההיסטוריים עם תום שלטונו של אלאגבאלוס היה אוצר ערי הבירה של הפרובינציות מדולדל עד כדי כך שאלכסנדר סוורוס נאלץ להימנע מלגבות את "מס ההכתרה" המסורתי. מחקרים מודרניים מצביעים על כך שההדלדלות ברזרבות המטבע באוצר האימפריה ותהליכים אינפלציוניים הרסניים החלו למעשה בתוך תקופת כהונתו של קרקלה שנאלץ לנקוט בצעדים מוניטריים שונים ומשונים על מנת לממן הוצאות מאסיביות, בעיקר על מסעות מלחמה, שבסיכומו של דבר פגעו בכלכלת האימפריה.[28]

נישואים לבתולה וסטלית עריכה

על פי כל המקורות בני התקופה, אלאגבלוס התחתן עם בתולה וסטליתלטינית: Virgo vestalis). בתפקיד טקסי ומיוחד זה כיהנו כוהנות של האלה וסטה, אלת האש והאח, שהייתה האלה המרכזית בפולחן הבית והמשפחה ברומא העתיקה. תפקידן של הכוהנות הווסטליות היה לשמר את האש הקדושה, אש התמיד שבערה במקדש וסטה. הבתולות נדרו נדר פרישות, האוסר עליהן לקיים כל מגע מיני עם גבר או להקים משפחה במשך כל שנות כהונתן. הפרה של איסור זה הייתה כרוכה בעונש מוות לבתולה הוסטלית ולגבר איתו נאפה.[29] אלאגבאלוס הפר את כל האיסורים בכך שנשא לאישה בתולה וסטלית וככל הנראה את הבתולה הבכירה, ובכך הביע זלזול מוחלט בכל מה שנחשב קדוש בדת הרומאית. העלבון היה עמוק ביותר מאחר שאלאגבאלוס נשא גם בתואר הפונטיפקס מקסימוס, הכהן הגדול של הדת הרומאית והאחראי על הבתולות הווסטליות. מדובר במהלך יוצא דופן וקיצוני מאחר שנגד את המסורות הרומאיות הבסיסיות והמקודשות ביותר.[30]

על פי המקורות הרומאיים הוא התחתן עם בתולה וסטלית בשם אקיליה סוורה (Aquilia Severa), ושמה מופיע גם במטבעות של אלאגבלוס בתוספת השם "יוליה" שניתן לה לאחר הנישואים. על חלק מהמטבעות נראים בני הזוג מחזיקים ידיים מצד אחד ומצד שני מופיע שמה עם התואר "אוגוסטה". תאריך הנישואים לא ידוע, אך מניתוח תאריכי הטבעת מטבעות על שמה מצביע מחקר נוּמִיסְמָטִי על שנת 221. על פי קסיוס דיו, אלאגבלוס הצהיר כי הנישואים נועדו על מנת שייולדו ילדים "אלוהיים", כלומר שאלאגבלוס ראה בעיני רוחו את עצמו כמי שממזג את הדת של רומא העתיקה עם פולחן אל השמש הפיניקי וכמייסד של שושלת קיסרים־כוהנים.[31]

מינוי אלכסנדר סוורוס לקיסר עריכה

מעשיו יוצאי הדופן בכל קנה מידה של אלאגבאלוס, שכוונו ישירות כנגד המסורות המכוננות של האימפריה הרומית, העירו כנגדו אויבים, שהמסוכנים שבהם היו הצבא וקציניו ובראשם המשמר הפרטוריאני, שתמיכתם הייתה קריטית עבור כל שליט של האימפריה הרומית. תהליך הידרדרות התמיכה באלאגבאלוס והפיכתו מנכס לנטל לא נעלמו מעיני סבתו, שפעלה בנחישות על מנת לשמר את הכוח שבידה ולהבטיח כי נפילתו הוודאית תיעשה תחת שליטה של המשפחה וללא סכנה לאבדן הנכסים השלטוניים שבידה. בצעד ראשון היא שכנעה, בקיץ 221, את אלאגבאלוס לאמץ כבן ויורש עתידי את בן דודו אלכסיאנוס על סמך ההבטחה כי כך יוכל להקדיש עצמו לעבודת הקודש של אל השמש. הבן המאומץ נטל את השם מרקוס אורליוס אלכסנדר שקישר אותו גם לאלאגבאלוס וגם לקרקלה וקיבל את התואר "קיסר". על מנת לבסס את מעמדו כמי שזכאי לכס המלכות מלידה החלו אמו וסבתו להפיץ את השמועה שגם הוא, כמו אלאגבאלוס, הוא בנו הבלתי חוקי של קרקלה. השמועה הפכה לחלק מהביוגרפיה הרשמית של מי שעתיד להיות האוגוסטוס אלכסנדר סוורוס. רק עם עלייתו לכיסא המלוכה נאמר במפורש כי קרקלה הוא אביו ואלאגבאלוס כקרוב משפחה ואב מאמץ נמחק לחלוטין מעברו.[32]

צעד שני בניסיון לשמר את השלטון היה להביא לגרושין בין אלאגבלוס לבתולה הוסטלית אקילה סוורה, נישואין שערורייתיים, שהיו לצנינים בקרב אזרחי רומא. לאחר מכן התחתן עם אנניה פאוסטינה, שהייתה קרובת משפחה של הקיסר מרקוס אורליוס, אחד משליטי רומא הגדולים בהיסטוריה. אילו נישואים אלה היו עולים יפה הם היו מעגנים את שלטון השושלת של אלאגבאלוס ומשפחתו אל תוך לב ההיסטוריה הרומאית.[33]

אם הייתה תקווה להתחלה חדשה ורצון טוב, היא התפוגגה במהירות. יוליה מאיסה ויוליה מָמָאֶיאה, אמו של אלכסנדר סוורוס, החלו להתרחק מאלאגבלוס ואמו יוליה סואימיאס בתהליך שבסיכומו של דבר יקרע את המשפחה השלטת. הן שמרו את אלכסנדר סוורוס במרחק מפולחן אל השמש ומכל קשר וזיקה עם אלאגבאלוס, קשרים שהאצולה הרומאית לא ראתה בעין יפה, ואספו מורים רומאיים שלימדו אותו את ההליכות וההלכות של החיים הרומאיים. אלאגבאלוס גירש תוך זמן קצר את פאוסטינה ולקח לאישה, שוב, את אקילה סוורה, הכוהנת הוסטלית, והגלה או הוציא להורג את מוריו של אלכסנדר סוורוס. העימות הידרדר לכלל מאבק גלוי כאשר אלאגבאלוס ניסה להרוג את אלכסנדר סוורוס במספר הזדמנויות ועורר עליו את זעמם של חיילי המשמר הפרטוריאני. התסיסה הביאה את אלאגבאלוס, בלווית אמו, אל מחנה המשמר עם אלכסנדר סוורוס, שם ביקש את סליחת החיילים והבטיח כי יסלק את חבר מרעיו.[32]

מותו של אלאגבאלוס עריכה

מצבו של אלאגבאלוס המשיך להידרדר. הוא ניסה למנוע מאלכסנדר סוורוס מלהופיע בפומבי ובמקביל ביקש מהסנאט שתואר ה"קיסר" יילקח מסוורוס. בקשתו נדחתה, הוכחה לכך שהוא הפך לחסר השפעה לחלוטין ומנותק מכל מקורות התמיכה בו. כתובות מתחילת שנת 222 מזכירות עדיין את אלאגבאלוס ואלכסנדר סוורוס כשליטים, אך ביום 13 במרץ 222, לאחר שניסה ככל הנראה לפגוע שוב בסוורוס, הופיע שוב אלאגבאלוס במחנה המשמר הפרטוריאני על מנת להרגיע את התסיסה והכעס נגדו, אך נתפס כאסיר. שתי האחיות יוליה מָמָאֶיאה ויוליה סואימיאס, שליוו את בניהן, התעמתו והתחרו על תמיכת חיילי המשמר שהוציאו להורג את אלאגבאלוס ולאחר מכן את אמו. ראשיהם נכרתו וגופותיהם הופשטו ונגררו ברחובות העיר. גופת אלאגבאלוס נזרקה לנהר הטיבר וגופת יוליה סואימיאס נקברה במקום לא ידוע. יום למחרת הוכרז אלכסנדר סוורוס לאוגוסטוס. על פי קסיוס דיו נערך טיהור בקרב נאמני אלאגבלוס והאבן השחורה הקדושה לאל השמש הוחזרה לחומס.[34]

על פי ההיסטוריה אוגוסטה הוצאתו להורג של אלאגבאלוס הייתה מתוכננת. לכאורה אלאגבאלוס הורה לגרש את הסנטורים מרומא וחיילי המשמר החליטו שהגיעו מים עד נפש. הם הוציאו להורג את הפמליה של אלאגבאלוס תחילה ומצאו את האוגוסטוס מתחבא בחדר שירותים. הוא הוצא להורג לאלתר וגופתו נגררה ברחובות והושלכה לנהר הטיבר.[35]

לאחר מותו הורה הסנאט על הכחדת זיכרונו מההיסטוריה של האימפריה על ידי מחיקת שמו ממסמכים וכתובות. בני משפחתו, שנותרו שליטים של רומא, לא מחו ולא ניסו למנוע את מחיקת זכרו וניסו להרחיק את עצמם ככל שיכלו מכל הקשור אליו. מינויים ציבוריים שנעשו על ידי אלאגבאלוס בוטלו וכל הרפורמות הדתיות הוחזרו לאחור: הפסלים של אלי רומא הוחזרו למקדשיהם, אלאגבל הורד מדרגתו הרמה בראש הפנתיאון הרומאי ויופיטר חזר למקומו, האבן השחורה של אלגבל הוחזרה לעיר חומס, ומרכז פולחנו המחודש של אל השמש ומקדש אלגבל ברומא הוקדש (מחדש) ליופיטר. שלטונם ותפקידם ההיסטורי של האוגוסטוס והאל שלו בא לקיצו.[36]

רפורמות דתיות עריכה

רקע עריכה

דמותו וחייו של אלאגבאלוס קשורים באופן הדוק עם דמותו של אל השמש של אמסה המופיע בשמות שונים בכתבים הרומאים כאלאגבאלוס או הליוגבאלוס. שמו מופיע גם על גבי מטבעות מתקופת שלטונו של מרקוס אורליוס אנטונינוס אוגוסטוס (אלאגבאלוס) כאלגבל. בשנת 1976 נמצא תבליט מהמאה הראשונה לספירה במרחק מה מהעיר חומס ועליו מופיעות שתי דמויות של אלים מקומיים. אחד מהם הוא בדמות לוחם אנושי בעוד השני הוא בצורת קונוס - אבן או הר עם נשר בראשו ושמו מצוין "אלגבל" דהיינו האל של ההר.[37] מטבעות של העיר חומס מתארים את האל כאבן הנמצאת בתוך מקדש. מערך מסוג זה ידוע כביתאללטינית: Baetulus וגם Baetylus), שמשמעותו בשפות שמיות "ביתו של האל", והוא אבן או מערך של אבנים מקודשות הקשורות באלוהות. ביתאל מופיע בכתבים החל מהתקופה האשורית ועד התקופה הביזנטית.[38] הרודיאנוס כתב: "לא היה פסל מעשה ידי אדם ליצג את האל כמו שנהוג אצל הרומאים או היוונים אלא אבן גדולה עגולה בבסיסה מתחדדת בראשה וצורתה כקונוס וצבעה שחור".[39]

במועד לא ידוע החל מהמאה השלישית הפך אלגבל מאל של ההר לאל שמש, והוא מופיע בכתובת של חיילים רומאיים מחומס שמתוארכת ל-200–210 ומוקדשת ל"אל השמש אלאגבאלו" (Deo Soli Aelagabalo). אף על פי שאלגבל היה אל מקומי שפולחנו היה בעיר חומס בלבד פולחנו משך מאמינים מחוץ לתחומי העיר והמקדש של אל השמש משך קהל רב. לא נמצאו שרידים של המקדש בחפירות ארכאולוגיות. מטבעות מחומס מתארים מקדש מוגבה ומדרגות המובילות לחזית בעלת 6 עמודים ומעליה טימפנון. בין העמודים נמצא הבתאל של האל אלגבל. הפולחן נוהל על ידי כוהן גדול – ככל הנראה התואר עבר בירושה, ויש עדויות שסבא-רבא של אלאגבאלוס היה כהן גדול של אלאגבל.[40]

הרפרמות של אלאגבאלוס עריכה

 
המטאוריט הקוני השחור, במקדש אלאגבאלוס בעיר חומס
 
"אלאגבלס נוהג במרכבה משוכה על ידי 16 סוסים לבנים ועל הבמה מעוטרת באבני חן מונחת האבן השחורה" ציור משנת 1902 לספר "הייסורים")

תקופת שלטונו של אלאגבאלוס הייתה תקופה של רפורמה דתית קצרת ימים. רפורמה זאת זוהתה לחלוטין עם דמותו ככוהן דת וחתרה תחת הפנתיאון הרומאי ותחת המיתולוגיה הרומית. עיקרה היה הכנסת אל שמש שמרכז פולחנו בסוריה אל תוך רומא ואליליה. אל זה הוצב בראש הפנתיאון והוריד את האל יופיטר ממעמדו כראש האלים ופטרונה של רומא העתיקה. מהלך חסר תקדים זה הפר את המנהגים והאמונות שנוצרו לאורך מאות שנים והיו חלק מהאופי התרבותי-דתי של האימפריה. הדבר נחשב לעלבון צורב לאזרחי ושועי העיר. בניגוד למהלכים אחרים ולמעשים אחרים שנקשרו לשמו של אלאגבאלוס בתקופת שלטונו הקצרה והסוערת אין ספק בטביעת אצבעותיו הבלעדיות על הרפורמה הזאת, שחתרה כנגד עצם יכולתו לשלוט ואיימה על מי ששיתף איתו פעולה בשלטון על האימפריה ובסיכומו של דבר הביאה למותו.[41]

עם עלייתו לשלטון ולאחר כניסתו לרומא הוסיף הסנאט את התואר "כוהן ראשי לאל השמש אלאגבל" לרשימת תאריו הרשמיים. בכתובות שונות הוא מוזכר לא רק בתואר פונטיפקס מקסימוס, דהיינו הכוהן העליון של הדת ברומא המופקד על ניהול חיי הפולחן והדת של המדינה אלא גם בתואר "הכוהן הגדול של אלאגבל, אל השמש הבלתי מנוצח". על גבי מטבעות הנושאים את דמותו מופיעות בדרך כלל הכתובות "כוהן של אל השמש אלאגבל"‏SACERD(OS) DEI SOLIS ELAGAB(ALI); "הכוהן הגדול ואוגוסטוס" ‏ SVMMVS SACERDOS AVG(VSTVS) או "כוהן-אוגוסטוס בלתי מנוצח ‏ INVICTVS SACERDOS AVG(VSTVS). במקביל למינויו ככוהן ראשי, ככל הנראה בסוף שנת 220, העלה אלאגבלוס את אל-השמש לדרגת האל העליון בפנתיאון הרומאי, מעל לאל יופיטר והרודיאנוס. על פי צו שניתן עוד בניקומדיה שמו של אלאגבל היה צריך להאמר ראשון בכל שבועה או הצהרה רשמית.[42]

ההיסטוריה אוגוסטה מציין כי אלאגבאלוס "אימץ" את פולחן האלה קיבלי, האנטולית במקור אך בעלת מעמד מיוחד ברומא, שם התבסס פולחנה בדמות "האם הגדולה" (Magna Mater), ואבן שחורה שמקורה במטאוריט הייתה דמותה של האלה. פולחן זה כלל מרכיבים של אורגיות פולחניות, והכוהנים השתתפו בטקסים של סירוס עצמי שזכו לשם "יום דם" (Dies sanguinis). הכוהנים לבשו בגדי אישה, עדו תכשיטים, צימחו שיער ארוך והתאפרו-[43] סממנים של פולחן שההיסטוריונים הרומאיים מייחסים גם לאלאגבאלוס ככוהן של אל השמש.

הקמת מקדש לאל השמש עריכה

מפעלו הגדול ביותר של אלאגבלוס היה בניית מקדש גדול לאל השמש על גבי גבעת פלטין. מקדש קטן יותר נבנה במרחק מה מהפורום, באתר עליו עומדת בזיליקת סנטה קרוצ'ה אין ג'רוזלמה. על פי כתבי הרודיאנוס, באמצע הקיץ הועברה האבן השחורה הקדושה לאל השמש בתהלוכה מפוארת מגבעת פלטין למקדש הקטן יותר. על פי הרודיאנוס האבן הקדושה הושמה בתוך מרכבה מקושטת זהב ואבנים יקרות, נמשכת על ידי 6 סוסים לבנים מקושטים אף הם. למרכבה לא היה נהג ואיש לא החזיק את המושכות שהוצמדו לאבן הקדושה, אלאגבלוס צעד לאחור כאשר פניו לכוון האבן וידיו אוחזות ברסן של הסוסים וחיילי המשמר הקיסרי אוחזים בו לבל יפול. בחזית התהלוכה צעדו כהנים נושאים פסלים של כל שאר אלי הפנתיאון הרומאי, דגלי האימפריה וחפצים קדושים ומאחור רכבו פרשים. אזרחי רומא נהגו לרוץ בעקבות התהלוכה כשהם זורקים פרחים על האוגוסטוס.[44]

במהלך חפירות שנערכו בשנות ה-30 של המאה ה־20 ולאחר מכן בשנות ה-50 של המאה ה־20 באתר הידוע כיקב ברבריני הנמצא בסמוך לקולוסיאום נחשפו יסודות מקדש האלאגבליום (Elagabalium). על פי הממצאים הארכאולוגיים המבנה היה מלבן מוקף עמודים באורך 70 מטרים על 40 מטרים. המקדש נבנה במקור על ידי הקיסר דומיטיאנוס בין השנים 81–96 והיה ככל הנראה מקום פולחן לאל יופיטר. אלאגבלוס הרחיב, הגדיל ופיאר את המבנה הקיים והקדיש אותו לאל אלאגבל.[45] על פי הרודיאנוס מדי יום, עם עלות השחר, החל אלאגבלוס בזבח פולחני של בקר וכבשים. בעוד הוא מעלה זבח תזמורת גדולה ניגנה ומסביב למזבח רקדו נשים פניקיות כשהן מנגנות בתוף מרים. קציני צבא ובעלי תפקידים אחרים, לבושים בבגדים בסגנון הכוהנים הפיניקים, נשאו את חלקי הפנים של החיות בתוך כדים מוזהבים. על פי קסיוס דיו וההיסטוריה אוגוסטה אלאגבאלוס הקריב גם קורבנות-אדם, ילדים, לאלגבל, מציין גם שהוא נמנע מלאכול בשר חזיר וכי הוא עבר או ביקש לעבור מילה.[46]

נישואי אל השמש עריכה

על פי הרודיאנוס אלאגבלוס פעל במקביל לזווג את אל השמש עם אלה רומאית. תחילה עם מינרווה, אלת החוכמה, מלחמה והאסטרטגיה הצבאית במיתולוגיה הרומית, אך לאחר שהגיע למסקנה שמינרווה היא דמות "מלחמתית" זווג אל השמש עם האלה אוראניה שמוקד פולחנה היה בקרתגו ואחד מסמליה היה הירח, כך שבאופן סמלי השמש התחתן עם הירח. עם הגעת פסל האלה מקרתגו, עליו מסופר שהובא עם הנסיכה דידו לקרתגו בייסודה, בתהלוכה מפוארת, הצטוו כל אזרחי רומא ותושבי איטליה לחגוג את החתונה ולשאת מתנות לזוג האלוהי, ובטענה שמדובר בחתונה, הצטוו אנשי קרתגו לשלוח נדוניה עם האלה הכלה.[47][48]

ההיסטוריונים הרומאיים לא נותנים הסבר למהלכיו של אלאגבלוס. המחקר המודרני מייחס לנישואים של אל השמש תפקיד של בבואה של נישואי אלאגבלוס עם נשותיו. על פי חלק מהמחקרים הנישואים של אלאגבל למינרווה בשילוב עם הנישואים של אלאגבלוס לבתולה וסטלית גרמו למרמור בקרב אזרחי רומא, שלא יכלו לשאת את חילול הקודש הכפול, ואלאגבלוס נאלץ, ייתכן שבהשפעת סבתו, לבטל את הנישואים ולבוא בברית הנישואים עם אשתו השלישית אנניה פאוסטינה (Annia Faustina). במקביל לכך שהאל אלגבל התחתן עם אוראניה. כך תוקן זמנית הנזק שנגרם למשפחה השלטת והרפורמה הדתית של אלאגבלוס הוכתרה בהצלחה. השערה נוספת היא שאלאגבל נישא לשתי האלות ויצר שילוש שתפקידו היה להחליף או לחקות את השילוש הרומאי של יופיטר-יונו ומינרווה. החוקר הישראלי משה עמית מסכם את מעשיו של אלאגבלוס כ"מעשה ליצנות"[49] והחוקר ההולנדי מרטין איקס (Martijn Icks) קובע כי מעשיו ומניעיו של אלאגבלוס יישארו בגדר תעלומה.[50]

ביטול פולחן אלי רומא עריכה

מהלך נוסף של אלאגבלוס שיצר מהומה בזמנו וספקולציות במחקר מופיע אך ורק בהיסטוריה אוגוסטה. לפי הכתוב אלאגבלוס הורה לאסוף את כל כלי הקודש מהמקדשים של אלי רומא שעל גבעת הפלטין ובהם אש התמיד של וסטה, הפלדיום של מינרווה והמגינים של הסאליי ולהעביר אותם למקדש האל אלאגבל. צעד זה העביר הלכה למעשה את הפולחן הרומאי אל מקדש אל השמש. לפי מקור זה הורה אלאגבלוס להפסיק את פולחן אלי רומא והגדיל לעשות ודרש כי הפולחן היהודי השומרוני והנוצרי יעבור לעבוד את אלגבל. חיזוק לטענה זאת נמצא בעקיפין בדברי הרודיאנוס שמציין כי לאחר מותו של אלאגבאלוס הוחזרו חפצי הקודש למקומם המקורי. לסיפור זה אין כל אזכור אצל קסיוס דיו. ההיסטריה אוגוסטה מוסיף ומציין כי אלאגבלוס ציווה כי האלים הרומאיים יהיו משרתיו של אלגבל, אחדים קיבלו דרגת חצרנים ואחרים הפכו לעבדים, והוסיף לצוות כי כל הטקסים הדתיים בעולם הרומאי יערכו בסגידה לאלגבל בלבד.[31]

הדעות חלוקות לגבי משמעותו של מהלך זה על כל ההשלכות מרחיקות הלכת שבו. מספר חוקרים מודרניים מייחסים לאלאגבלוס רפורמה מרחיקת לכת שמטרתה הסופית היא הפיכת דת האימפריה הרומית למונותאיסטית.[51] וחוקרים אחרים דוחים על הסף את ההנחה שניתן למצוא במעשיו של אלאגבלוס סימנים לתוכנית או מטרה להאחדת הפנתיאון הרומאי או לניצנים של מונותאיזם.[49]

מיניות ומגדר עריכה

כניגוד לתרבות והמוסר הרומאיים עריכה

את עיקר שמו הרע קיבל אלאגבאלוס בגין מעשיו, הרגליו והעדפותיו המיניות. כתביהם של קסיוס דיו הרודיאנוס וההיסטוריה אוגוסטה מציגים תמונה חד-ממדית שאיננה משתמעת לשני פנים ומתארים אלאגבאלוס כגבר צעיר שטוף-זימה חסר גבולות ומעצורים שכל ענינו בהשבעת יצריו. על פי היסטוריונים מודרניים התיאורים האחידים שמטרתם אחת – להציג אל אלאגבאלוס באור שלילי באופן מוחלט, נשענים על סטריאוטיפים ומודלים שמקורם בכתבים קדומים הדנים במהות השלטון ודמותו של השליט האידיאלי מול השליט הרע. המחקר קובע כי אף על פי שיש מקום להניח שכתבי ההיסטוריונים הרומאיים משקפים טפח מהאמת, הם בעיקר שופכים אור על אספקטים מסוימים בחיי השליט המושמץ ונוטים להתעלם מפעולות או מעשים אחרים במטרה ליצור טיעון מוסרי ולתייג את אלאגבאלוס בקטגוריית השליטים הרעים.[52]

אלמנט נוסף המשמש בכתבים הרומאיים בתיאור שלטונו ומעשיו של אלאגבאלוס הוא הדגשת היותו "מזרחי" (אוריאנטלי) ממוצא סורי-פיניקי, הוא מייצג תרבות שבעיני הרומאים נחשבה לתרבות שמקדשת ערכים הנוגדים את התרבות הרומאית-יוונית. גברים ממוצא סורי-פיניקי נחשבו לחסרי ערכים, סוטים מינית, נשיים במופגן, מוקפים בסריסים ומושפעים מהם. קסיוס דיו מבסס בכתביו את דמותו של אלאגבאלוס על דמותו הספרותית-בדיונית של מי שמתואר כמלך האחרון של אשור סארדאנאפאלוס דמות זאת מתוארת בספרות היוונית-רומאים כמי שהביא לנפילתה של האימפריה האשורית באורחות חייו המושחתים מוסרית. הוא מייצג את הטריאוטיפ הרומאי על מהות השליט האורינטאלי: מתואר כמלך בעל גינונים והתנהגות נשיים שחי "חיים של אישה" ומעביר את ימיו בחברת זונות ופילגשים כשהוא טווה צמר ולובש בגדי נשים. מסופר שהמלך האשורי גילח את שיער הפנים, התאפר כזונה, דיבר בקול של אישה וקיים יחסי מין עם נשים וגברים.[53]

דיו מציין שאלאגבלוס מל את עצמו, מעשה שדיו מייחס לפולחן האל אלגבל. הוא ממשיך ומציין כי אלאגבאלוס תכנן לסרס את עצמו, מעשה שדיו מיחס לנשיות של אלאגבאלוס. בשתי פסקאות נוספות מצוין בשמו של דיו כי אלאגבלוס ביקש שייצרו בגופו פתח דמוי נרתיק כאבר מין נשי. ההיסטוריון ההולנדי מרטין איקס קובע במחקר מקיף כי פסקאות אלה הוכנסו אל תוך הטקסט על ידי יואנס זונאראס וגאורגיוס קדרנוס – היסטוריונים ביזנטיים שערכו את כתבי דיו – ומגדיר אותן כאנקדוטה. דיו מספר בפירוט על הדרכים בהן אלאגבאלוס "השתמש בגופו במעשה ובמתן רשות למעשים שאיש לא יכול לסבול לשמוע עליהם". בין היתר מציין דיו כי אלאגבאלוס ביקר בבתי מרזח ברומא והזנה את עצמו ומאוחר יותר הקים בית בושת בארמון שם קיבל פני לקוחות.[54]

בכתבי קסיוס דיו בלבד מתוארת דמותו של זוטיקוס (Zoticus) שמשך את תשומת ליבו של אלאגבאלוס באבר מינו הגדול. על פי המסופר, פנה האוגוסטוס אל זוטיקוס ואמר: "אל תפנה אלי בלשון זכר כי אני אשה", סיפור זה מקבל נפח נוסף מספר ההיסטוריה הביזנטי שנכתב בסוף המאה הרביעית "קיצור על הקיסרים", המרחיב את דברי דיו ומציין כי אלאגבאלוס "הפך עצמו לאישה ודרש כי יפנו אליו בהטיה הנקבית של שמו: "בסיאנה" במקום "בסיאנוס".[55] דמות נוספת שמוזכרת בכתבי קסיו דיו בלבד ובכתבים של היסטוריונים ביזנטים המצטטים אותו היא דמותו של נהג המרכבה הירוקלס (Hierocles). על פי המסופר אלאגבאלוס התחתן עם מאהבו ופנה אליו כ"בעלי" וקיים איתו מערכת יחסים זוגית במהלכה ספג האוגוסטוס מכות נמרצות מידי בן זוגו. דיו מוסיף ומציין כי להירוקלס היה יותר כוח והשפעה מלאוגוסטוס עצמו.[56]

במחקרים עדכניים שפורסמו בעשור השני של המאה ה־21 דנים היסטוריונים בהשפעה של שנאתו של קסיוס דיו לאלאגבאלוס על ההיסטוריוגרפיה של תקופת שלטונו. הטענה היא כי הטענות על התנהגותו הנשית של אלאגבאלוס, נישואיו להירוקלס ותיאורים נוספים המתייחסים להתנהגותו השעורייתית וחסרת המעצורים הם סיפורים שמטרתם להציג את אלאגבאלוס כארכיטיפ של השליט הרע והשחתת המידות שנובעת משלטון דיקטטורי-שושלתי של שליטים לא ראויים שמתמכרים לכל גחמה ותאווה בגלל מגלומניה.[57]

בכתבים היסטוריים מהתקופה הביזנטית נוספים פרטים על התנהגותו של אלאגבאלוס תוך הסתמכות או הרחבה של כתבי ההיסטוריונים הרומאיים. כך מופיע בספר ההיסטוריה הביזנטי "קיצור על הקיסרים" המשפט לפיו "אלאגבאלוס הפך עצמו לאישה והורה שיפנו אליו בשם הנשי בסיאנה ולא בשם הגברי בסיאנוס", ככל הנראה על בסיס הסיפור בכתבי קסיוס דיו לפיו ביקש אלאגבאלוס ממאהבו זוטיקוס שיפנה אליו בלשון נקבה. מקורות מאוחרים אלה חוזרים ומספרים על נטיתו של אלאגבאלוס להתאפר, ללבוש בגדי נשים ולעסוק במלאכות שאופייניות לנשים.[58]

כחלק מפולחן אלאגבל עריכה

מחקרים אחרים מגבשים מסקנות המסבירות את תיאור מעלליו והעדפותיו המיניות של אלאגבאלוס בהתבסס על הרפורמות הדתיות שהוביל. ההיסטוריונית בת הסמכה ברברה לוויק (Barbara Levick) קובעת כי לבושו ה"אורינטאלי" ומגוון התכשיטים שענד הביאו את אזרחי רומא לראות את אלאגבלוס כמי שמתנהג בנשיות מודגשת ומעלה את ההשערה כי המוניטין הזה היה הבסיס לשמועות ולסיפורים על נטיותיו המיניות של אלאגבאלוס ורצונו להיות מוכר כאישה או נסיונותיו להראות נשי.[59] השערה נוספת לתיאורים סביב נטיותיו של אלאגבאלוס קשורה לקשר ההדוק בין אלאגבאלוס לפולחן האל אלגבל. על פי השערה זאת האל היה מיוצג או בעל צורה של קונוס מאבן שחורה שעשוי להתפרש כפאלוס ואלאגבאלוס ככוהן ממין זכר של אל פאלי פעל ללבוש דמות נשית להשלמת הזיווג בינו לבין האל.[60] לוויק מוסיפה כי השפעה נוספת על מעשיו של אלאגבאלוס היה פולחן האלה קיבלי שכוהניה התחפשו לנשים וסירסו את עצמם כחלק מתהליך הפולחן לאלה.

היסטוריוגרפיה עריכה

מקורות מהעת העתיקה עריכה

קסיוס דיו עריכה

את מרבית חייו העביר קסיוס דיו בשירות הציבורי של האימפריה הרומית. בתקופת שלטונו של אלאגבאלוס שהה דיו באנטליה והיה מרוחק ומנותק מרומא והאירועים אותם הוא מתאר וככל הנראה אסף את המידע משמועות שהגיעו אליו וממידע שאסף כאשר חזר לרומא במהלך שלטונו של אלכסנדר סוורוס, שלטון שהיה עוין במופגן כנגד אלאגבאלוס.[61] ספריו הידועים בשם "ההיסטוריה הרומאית" מסתיימים בתיאור ההיסטוריה עד לשנת 229, כלומר 7 שנים לאחר עלייתו לשלטון של אלכסנדר סוורוס. הספר האחרון (מספר 80) באוסף, המכסה את רוב שלטונו של אלאגבאלוס, שרד רק בחלקים. קסיוס דיו מצייר את אלאגבאלוס באופן השלילי ביותר ומגלם בדמותו את כל התכונות להן הוא בז באדם בכלל ובעיקר באציל ושליט רומאי.[62] באופן יוצא דופן ובניגוד למנהגו בעת כתיבתו אודות שליטי האימפריה האחרים, קסיוס דיו נמנע מלקרוא לאלאגבאלוס בשמו הרשמי "מרקוס אורליוס אנטונינוס אוגוסטוס" ומסתפק בכינויי גנאי שונים ובעיקר מתייחס אליו כ"אנטונינוס מזויף".[63] קסיוס דיו מתייחס לאוגוסטוס קרקלה כאנטונינוס האמיתי ולאלאגבאלוס שהוסיף את השם אנטונינוס לשמותיו הרשמיים הוא מתייחס כמתחזה המשתמש בשמו של קרקלה לזייף את מוצאו ומעמדו. על פי מחקר עדכני משנת 2016, תיעוד ההיסטוריה של שלטון אלאגבאלוס בכתבי קסיוס דיו לוקה בחוסר אמינות, ודיו משתמש במכוון בכלים של רטוריקה כגון שימוש בסטראוטיפים ובטקסטים ספרותיים על מנת ליצור דמות מיתית של השליט הרע. על פי המחקר, דמותו של אלאגבאלוס בכתבי דיו היא קריקטורה ומכלול הכתיבה הוא על גבול הסאטירה, תפקידה הוא להדגיש את השקפת עולמו של דיו על מהות השלטון ומהותו של השליט הטוב מול השליט הרע, ומשמש את דיו על מנת להזהיר את הדורות הבאים מסכנות המונרכיה והדיקטטורה לרומא.[64]

הרודיאנוס עריכה

הרודיאנוס היה היסטוריון שחי בתקופתו של אלאגבאלוס. הוא נשא במספר תפקידים במנהל האזרחי של האימפריה הרומית וחי חלק גדול מחייו ברומא. הוא נסמך במידת מה על כתבי קסיוס דיו, עדויות של עדי ראייה והשלמות מתוך הדמיון.[65] הרודיאנוס רואה באלאגבלוס שליט שהיה חרפה. בניגוד לדיו הוא לא כופר בלגיטימיות שלטונו של אלאגבאלוס ולא יוצא מנקודת המוצא המקדשת את שימור שיטת הממשל של האימפריה הרומית והסנאט בראשה. ההיסטוריון ההולנדי מרטין איקס קובע כי כתבי הרודיאנוס נכתבו באופן רשלני, בעיקר בהתייחס ללוחות הזמנים, וכי יש בכתביו נטייה לוותר על היצמדות לעובדות על מנת להשיג אפקט דרמטי-ספרותי.[66] מחקר השוואתי קבע כי הרודיאנוס מבסס חלקים ניכרים מעבודתו על כתבי קסיוס דיו אך דבר לא מונע ממנו להוסיף או להחסיר פרטים רבים ומשמעותיים. הרודיאנוס מקמץ בפרטים על מעלליו המיניים של אלאגבאלוס, הסיפורים על מאהביו הגברים לא מופיעים אצל הרודיאנוס אך יש אזכור להופעתו ה"נשית" וחיבתו לבזבזנות וראוותנות המיוחסים להיותו אדם שנולד במזרח וזר לתרבות הרומאית. הרודיאנוס מפליג בפרטים על תפקידו של אלאגבאלוס ככוהן אל-השמש אלגבל ועל פולחן האל ברומא ועושה זאת בצבעים עזים אך לא מזכיר את נושא קורבנות האדם המוזכרים אצל דיו. ההיסטוריון הגרמני מיכאל זומר (Michael Sommer) מציין כי תיאור מעשי הפולחן בכתבי הרודיאנוס נועד בראש ובראשונה להדגיש את היות אלאגבלוס זר אוריינטאלי החותר תחת התרבות הרומאית בעוד שהדגש בכתבי דיו הוא הפולחן כחלק מהצגת אלאגבאלוס כעריץ מטורף החותר תחת החוק והסדר החברתי. החוקר מסיק כי גישתו של הרודיאנוס היא בעלת מידה של אמפתיה כלפי אלאגבלוס.[67]

היסטוריה אוגוסטה עריכה

מקור היסטורי רומאי שלישי הוא הספר "ויטה אנטוניני הליוגבאלי" (Vita Antonini Heliogabali) שנכתב לכאורה על ידי אליוס למפרידיוס (Aelius Lampridius). ספר זה הוא חלק מההיסטוריה אוגוסטה – קבוצת ביוגרפיות של קיסרי רומא מאדריאנוס עד לנומריאנוס שנכתבה לכאורה על ידי מספר סופרים, בעוד שהמחקר ההיסטורי מיחס את כתיבת ביוגרפיות אלה לאדם אחד, אלמוני, ככל הנראה במהלך המאה הרביעית.[68] קיימת תמימת דעים כי למפרידיוס הוא שם בדוי וזהות הכותב האמיתי לא ידועה. המקור מסתמך על כתבי קסיוס דיו והרודיאנוס. חוקרים של ההיסטוריה הרומאית נדרשים לשאלת האמינות של ההיסטוריה אוגוסטה והקונצנזוס הוא שמדובר במקור היסטורי שמכיל ברובו המצאות דמיוניות.[69] מרטין איקס קובע כי אף על פי שייתכן ויש במקור זה פסקאות אמינות הרי שהמקור בכללותו הוא לא יותר מטקסט השייך לסוגת הסיפורת. עם זאת, ההיסטוריה אוגוסטה לא נכתב לשמש כספרות זולה אלא נכתב על ידי היסטוריון אלמוני פגאני שראה בנצרות כוח הרסני שפוגע בערכים ושלמות האימפריה הרומית. הלקח המוסרי שרץ כחוט השני בספרי ההיסטוריה אוגוסטה הוא ששליט רומאי "טוב", כמו מרקוס אורליוס או אלכסנדר סוורוס, יזכה לחיים ארוכים ומוות מכובד, ואילו שליט רע, כמו אלאגבאלוס או קונסטנטינוס, יקבל את עונשו ויזכה למוות בזוי. ההיסטוריה אוגוסטה קורא לאוגוסטוס בשם האל אותו הוא עובד ומקשר את השניים יחד. עם זאת, פרטי הפולחן והאמונה של אלאגבאלוס לא תופסים את עיקר הטקסט, אלא תיאורים גרפיים בסגנון ספרות אימה המתארים סגנון חיים ראוותני אכזרי ומשולח רסן. על פי ההיסטוריה אוגוסטה, אלאגבאלוס היה "המטונף והבזוי מכל היצורים על שתיים או ארבע רגליים".[70]

מקורות נוספים עריכה

מידע נוסף, מוגבל בחשיבותו, על חיי ושלטונו של אלאגבאלוס, שרובו מבוסס על כתבי קסיוס דיו והרודיאנוס, נמצא בכתבים מאוחרים של היסטוריונים ביזנטים. היסטוריונים אלה מקדישים מספר שורות או פסקה קצרה לאלאגבאלוס בכתביהם. בין ההיסטוריונים נמצאים יואנס קסיפילינוס, שכתב תקציר לספרו של קסיוס דיו במחצית השנייה של המאה ה־11, ויואנס זונאראס, שפעל משלהי המאה ה־11 עד אמצע המאה ה־12. מקורות נוספים המסתמכים על המקורות הרומאיים הם כתבי אורליוס ויקטור שחי בשנים 320–390 וספר ההיסטוריה "קיצור על הקיסרים", שנכתב ככל הנראה בסוף המאה הרביעית, ומקורו ומחברו לא ידועים אך משמשים לעיתים במחקר. רוב המקורות המאוחרים מקבלים את הטענה שאלאגבאלוס לא היה יורש חוקי לכתר, נמנעים מדיון בשאלת כשירותו כשליט, ברפורמות הדתיות או בראוותנות של מעשיו, ומתמקדים במעשיו והתנהגותו בתחום המגדר והמין תוך הרחבות על טענות קסיוס דיו והרודיאנוס.[71]

מחקר בעת החדשה עריכה

אדוארד גיבון עריכה

אלאגבאלוס נעלם כמעט לחלוטין מכתבים של היסטוריונים במהלך ימי הביניים הוא מוזכר קצרות בספרים שונים כשהבולט בהם הוא הנסיך, מַסָּה פוליטית אשר נכתבה במאה ה־16 על ידי ניקולו מקיאוולי. את הופעתו המוחדשת על במת המחקר עשה אלאגבאלוס בספר שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית", שנכתב על ידי אדוארד גיבון ב-1776, והיה מחקר חדשני ביותר לשעתו, שהשפעתו ניכרת עד היום. גיבון הסתמך על המקורות הרומאיים ועל סמך הכתוב ומבלי להטיל ספק באמינותם כתב את ההיסטוריה של תקופת שלטונו במילים ברורות ולא חסך את שבט לשונו מהשליט הצעיר. הוא קבע כי ”על פניו אפשרי כי המידות הרעות והסטיות שלאלאגבאלוס עוטרו על ידי דמיון והושחרו על ידי דעות קדומות אך אם מתמקדים במעשיו מול העם הרומאי כפי שבאים לידי ביטוי כתבי היסטוריונים של התקופה, קלונם שלא ניתן לבטא במילים עולה על כל שִׁמְצָה בכל עת ובכל ארץ”.[72]

המאה ה־19 עריכה

המאה ה־19 ראתה פריחה של המחקר ההיסטורי, שימוש בכלים מדעיים, ניתוח של מקורות באור ביקורתי ושימוש במדע הצעיר של ארכאולוגיה על מנת לאסוף מידע משלים מהמקורות הכתובים אך גם מתוך מיקוד על תרבויות ונושא הזר מול מוכר, שהביא את האנטישמיות אל תוך הזרם המרכזי של המדע. על רקע זה מדענים והיסטוריונים בעיקר בגרמניה נטו לתאר אנשים ותרבויות שמקורם במזרח הקרוב במונחים שליליים ואת מהלך ההיסטוריה האירופאית כזירת מאבק בין המזרח למערב. ההיסטוריון הגרמני יוהאן שילר (Johann Schiller) כתב בשנת 1883 כי החינוך האוריינטלי של אלאגבאלוס גרם לכך שהשליט הצעיר היה "חסר חשיבות מבחינה רוחנית, חסר כל ערך ואויב לכל פעילות שיש בה ממש" והוסיף: " האימפרטור שיחק בתפקיד העריץ האוריינטלי עם העטרה. מה שנותר ממעשיו מכתים את דפי ההיסטוריה ושלטונו הוא לא יותר ממחול מכשפות של ניאוף, הגזמה ומותרות".

החוקר הגרמני אלפרד פון דומסצקי (Alfred von Domaszewski) כתב על שלטון אלאגבאלוס בספרו "כתבים על הדת הרומאית" שפורסם בשנת 1909 ותיאר אותו במונחים של מאבק בין תרבויות המערב והמזרח "הנקמה המאוחרת של הגזע השמי על התרבות היוונית-רומאית". ההיסטוריון הצרפתי ז'אן רוויל (Jean Réville) כתב בספרו "הדת הרומאית תחת השושלת הסוורית": "למעשה לא היה יותר שום דבר רומאי או מערבי באישיותו של אלאגבאלוס או של אימו סואימיאס. בהם, הרוח העתיקה של כנען, שנגדה התקוממו נביאי ישראל, חזרה שוב בתנופה לפני שהתפוגגה מדפי ההיסטוריה". עם זאת, כל ההיסטוריונים של המאה ה־19 לא ראו את תקופת שלטונו של אלאגבאלוס כראויה למחקר פרטני וחלקם נרתעו מהתיאורים המפורטים של מעשי זימה והפקרות מינית שמופיעים בכתבי ההיסטוריונים הרומאיים וחששו כי עיסוק בנושאים אלה ובעיקר באספקט ההומוסקסואלי יפגע במוניטין שלהם.[73]

המאה העשרים עריכה

לאחר מספר עשורים של חוסר עניין בתקופת שלטונו של אלאגבאלוס פורסמו מספר ספרים ומחקרים בתחילת המאה העשרים שהבולט שבהם היה ספרו של ג'ון סטיוארט היי (John Stuart Hay) משנת 1911 "הקיסר הליוגבלוס המדהים" ( The Amazing Emperor Heliogabalus). הספר נכתב בלשון ביקורתית מעט אבל בסך הכל אוהדת כלפי אלאגבאלוס והכותב קובע שבתקופתו של אלאגבאלוס תפארת האימפריה הרומית והמוניטין של המלוכה הגיעו לשיאם. אלאגבאלוס מתואר כאדם נדיב, נותן אמון ורגשני מחד גיסא ובעל נטיית לב למעשים רעים מאידך גיסא. עם זאת המחבר מציין כי התיאורים במקורות הרומאיים העתיקים על מעשיו הם בגדר הגרוטסקה שמקורה בדודתו, שהייתה שותפה להדחתו, יוליה מָמָאֶיאה. הוא מנתח את אישיותו של אלאגבאלוס ומאבחן אותו כמי שהיה "גבר שבגופו הייתה כלואה נפש עם מאפיינים נשיים" ומיחס את מאפיינים אלה ואת נפתולי נפשו להיותו בן התרבות המזרחית ומי שהיה חלש אופי מאחר שהיה בן הגזע השמי. היי קובע כי הרפורמות הדתיות של אלאגבאלוס היו בעלות אופי ונטיה אל המונותאיזם ומשער כי מטרתו הייתה איחוד של הדתות ובתי המקדש. בהקשר זה טוען היי כי אלאגבאלוס לא היה שליט שרדף את המתנגדים לרפורמות הדתיות שלו.[74]

בשנת 1989 פרסם החוקר הגרמני מרטין פריי (Martin Frey) מחקר בשם: "מחקר על דת ומדיניות דתית של הקיסר אלאגבאלוס" (גרמנית:Untersuchungen zur Religion und zur Religionspolitik des Kaisers Elagabal) ובו בחן בדקדוק את הרפורמות הדתיות של אלאגבאלוס תוך שימוש בכלי מחקר היסטורי ובעיקר ללא דעות קדומות.[75]

בשנת 2005 פרסם החוקר האיטלקי סווריו גואלארזי (Saverio Gualerzi) מחקר נוסף על תקופת שלטונו של אלאגבאלוס: לא גבר, לא אישה, לא אל או אלה. תפקידי מגדר ודת של הקיסר אלאגבאלוס" (איטלקית: Né uomo, né donna, né dio, né dea. Ruolo sessuale e ruolo religioso dell'imperatore Elagabalo). על פי מסקנות המחקר המוניטין הרע של אלאגבאלוס נוצר לא רק על בסיס שיפוט מוסרי ונטיתו לחיי מותרות ללא גבולות אלא בעיקר מאחר שהוא היה מורד במוסכמות סוציו-פוליטיות וסירב להכיר בתפקידי מגדר ותפקודים דתיים מסורתיים שהיו מצופים ממנו בחברה הרומאית המסורתית. במחקר מוצגת האנדרוגניות של אלאגבאלוס כתכונה מרכזית באופיו ואבן יסוד בפולחן האל אלאגבל. תכונה זאת מוצגת כסלע המחלוקת מול המסורת הדתית הרומאית. על פי מסקנות המחקר אלאגבאלוס שאף להיות מזוהה כאחד עם האלוהי וראה באנדרוגניות דרך להשיג מטרה זו. אזרחי רומא נשלטו למעשה על ידי שתי דמויות, אלאגבאלוס ואל השמש אלאגבל, שהחוקר מגדיר אותן "חריגות", ומתאר את הקיסר והאל כדמויות דו-משמעיות שחרגו מההגדרות של המיניות המקובלת.[76]

בשנת 2008 פרסם החוקר ההולנדי מרטין איקס ספר מקיף על הקיסר אלאגבאלוס, תחילה בשם "דמויות של אלאגבלוס" (Images of Elagabalus) ובהדפסה ב-2012 בשם "פשעיו של אלאגבאלוס: חייו ומורשתו של הנער-קיסר הדקדנטי של רומא" (The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor) ספר זה המהווה חלק מסדרת פרסומים של החוקר, כולם סביב אלאגבלוס - דמותו ההיסטורית, העיבוד שעברה תחת ידי ההיסטוריונים ודמותו בספרות ובתרבות. הטענה העיקרית במחקר היא שדמותו של אלאגבלוס כפי שהיא משתקפת במקורות ההיסטוריים הרומאיים היא דמות מעוותת על ידי אינטרסים פוליטיים, דעות קדומות וסטריאוטיפים, מעשיו שעיקרם קידום רפורמה דתית שדרשה שינוי מהותי בדת של רומא והביאה לאיבה מצד האליטה השלטת של האימפריה ולסילוקו על ידי בנות משפחתו שהיו הכוחות שמשלו למעשה מאחרי הקלעים בשמו.[77]

בשנת 2010 פרסם החוקר האיטלקי לאונרדו דה אריזאבלגה (Leonardo de Arrizabalaga) מחקר מקיף בשם "הקיסר אלאגבאלוס: אמת או שקר" (The Emperor Elagabalus: Fact or Fiction). הספר מחולק למספר פרקים בהם בוחן החוקר את כל העדויות המתייחסות לתקופת שלטונו של אלאגבאלוס, תחילה המקורות ההיסטוריים ולאחר מכן מקורות הכוללים מחקר של כתבי יד, כתובות על פסלים, מטבעות וממצאים ארכאולוגיים שונים.[78] מסקנות המחקר הן שהמקורות ההיסטוריים "יצרו" דמות פיקטיבית בשם אלאגבאלוס על דמותו של הקיסר שהחוקר בוחר לקרוא לו ואריוס ולמעשה מוצא מקורות אלה לא-אמינים לחלוטין. המחקר מעלה את הטענה שעל פי הממצאים הארכאולוגיים ואריוס נולד למעשה באיטליה ונדד ברחבי האימפריה בעקבות הקריירה של אביו. על פי המחקר הוא הגיע לאמסה, שם שימש ככוהן גדול של אלגבל רק בחלק המאוחר של ילדותו.[79] מסקנה נוספת ומרחיקת לכת היא כי מעשיו הנפשעים לכאורה ובעיקר הרפורמה הדתית שהנהיג היו חלק ממעשים מחושבים שמטרתם להפגין עצמאות מאלה שהשתמשו בו כבובה – בעיקר אימו וסבתו, וכדרך להבטיח את נאמנותם של הלגיונות המזרחיים שהעלו אותו לשלטון ושאל השמש אלגבל היה אלוהות נערצת בין שורותיהם.[80] ואריוס-אלאגבאלוס מתואר כמי שעלה לכיסא השלטון של האימפריה הרומית כחלק ממהלך של כוחות חזקים ושימש כשליט-בובה בעוד אימו וסבתו מנהלות מאבקים על תמיכת המשמר הפרטוריאני. שלטונו הגיע לקיצו מאחר שלסבתו, יוליה מאיסה, היו האמצעים לשחד את המשמר להסיט את תמיכתו מאלאגבאלוס לאלכסנדר סוורוס. במהלך המאבק על השלטון נרצחו הקיסר, אימו ותומכיו במסע טיהור ושמם הושחר לנצח כדמויות גרוטסקיות על ידי המנצחים וההיסטוריונים ששירתו אותם.

מורשתו של אלאגבאלוס עריכה

 
"הוורדים של אלאגבאלוס" ציור של לורנס אלמה-טדמה משנת 1888

פולחן אל השמש עריכה

מותו של אלאגבאלוס ומחיקתו מדפי ההיסטוריה לא פגעה בפולחן אל השמש שהאבן השחורה שלו הוחזרה לאמסה. הוא הוחזר לדרגת אל מקומי של העיר והאזור הסמוך בעוד פולחן אל השמש המשיך במרכזים דתיים נוספים בסוריה והמזרח הקרוב, אלגבל תחת שמו הרומאי סול אינוויקטוס, אל השמש "הבלתי מנוצח" הוחזר למקום של כבוד בפנתיאון הרומאי על ידי הקיסר אורליאנוס בשנת 274. הסיבה העיקרית למעשה זה, העוברת כחוט השני בכל מעשי אורליאנוס הייתה רצונו באיחוד של כל האלמנטים באימפריה הרומית. בהצבת אל השמש בראש הוא קיווה לתת לכל המאמינים באימפריה ללא הבדל מעמד או עיסוק אל אחד בו הם יכולים להאמין ואותו הם יכולים לעבוד מבלי שיהיו חייבים לזנוח אמונות קודמות. את מרכז הפולחן החדש קבע אורליאנוס בקמפוס אגריפה במקדש מפואר שקושט בשלל שנאסף במסגרת מסעו לתדמור. פולחן האל נמשך גם לאחר מותו של אורליאנוס וקיסרים רבים אחריו השתמשו בדמותו וטבעו את דמותו על מטבעותיהם קונסטנטינוס, הידוע כשליט הרומאי שאימץ את הנצרות, הרבה להשתמש בדמות האל. הוא הציג את עצמו כשולט בחסותו של סול אינוויקטוס, ועיטר את קשת קונסטנטינוס בשלוש דמויות נושאות נס עם דמות האל. אל השמש סול המשיך להיות אלוהות רומאית מרכזית עד לאימוץ הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הביזנטית.[81]

הגות, ספרות, ואמנות ויזואלית עריכה

 
"הליוגבלוס כוהן גדול של השמש" ציור משנת 1866 של הצייר סימון סולומון.

במהלך המאה ה־19 עריכה

העניין הספרותי באלאגבאלוס, שלטונו ומעשיו התעורר במהלך המאה ה־19. הוא הוזכר במספר יצירות כדוגמה לשליט שנתן דרור לסטיותיו, בדרך כלל מתוך רמיזה לשליטים בני התקופה. ספר ראשון ה"מוקדש" לאלגבלוס Héliogabale ou esquisse morale de la dissolution romaine sous les empereurs נכתב עליי סופר אנונימי בשנת 1802 כסדרת מכתבים בין אלאגבאלוס לדמויות אחרות, כולל הנשים בנות משפחתו. הוא מוצג כשליט רע ללא כבוד לחוק או לנתיניו. בספר מתוארות סצינות שערורייתיות ואנקדוטות הלקוחות מכתבי קסיוס דיו, הדריאנוס וההיסטוריה אוגוסטה עם הערות שוליים המפנות למקורות אלה. הספר נכתב בעקבות המהפכה הצרפתית. דמותו של אלאגבאלוס משמשת כאזהרה לרעות החולות של המונרכיה והדמות ההיסטורית החיובית בספר: הקיסר מרקוס אורליוס מייצג את "החירות, הזכות העליונה של כל אדם".[82]

בספרות התנועה הדקדנטית עריכה

 
"הקיסר עומד ומסביבו גופות של אתלטים מתפתלות בשמש" ציור משנת 1902 לספר "הייסורים"
 
"ואלה שיצאו מהחדר ראו מולם אריות שוחרים לטרף" ציור משנת 1902 לספר הייסורים

בסוף המאה ה־19 פורסמו באירופה מספר ספרים על "הליוגבל" המתארים את חיי הקהילה הנוצרית לכאורה תחת הדיכוי של שלטונו האכזרי של אלאגבאלוס. הבולט שבהם, "ייסורים"[83] מאת הסופר זאן לומברד (Jean Lombard), פורסם בשנת 1888. לומברדף שנשכח לאחר מותו, היה דמות משפיעה על התנועה הדקדנטית. תנועה זאת הייתה פעילה בצרפת ואנגליה בסוף המאה ה־19ועד למלחמת העולם הראשונה ומיקדה את העניין בפסימיות, חרדה וייאוש. זרם זה היה נחלתו של המעמד הבורגני והמשכיל, אשר לאחר תקופת השגשוג והפריחה באירופה ובעיקר בצרפת החל לחוות תחושות שיממון (בצרפתית: (ennui) – מושג יסודי בחוויית הדקדנס). תחומי עניין אלה נתמכו בביטויים אמנותיים שהדגישו את המלאכותי והלא טבעי, שהוצגו באופן מסוגנן מתך מטרה לחתור או להלום בערכי המוסר המסורתיים. סממנים נוספים של האמנות הדקדנטית היה השימוש החוזר במוטיב של "פאם פאטאל", "אנדרוגיניות" והומוסקסואליות. [84]

על רקע זה פורסמו מספר רב של יצירות ספרותיות בהן מככב אלאגבאלוס המתואר במילים חיוביות כדמות המסמלת את הדקדנס – אנדרוגינוס שפועל מתוך שיממון בתרבות שסממניה הם האלמנט החולני, המנוון, השולי וה"מוקצה". אלאגבאלס גילם את האידיאלים שהוצגו כראויים לשאיפה בתנועה הדקדנטית: הרצון לעבור את גבולות המוסכמות החברתיות או המוסריות, לנצח את ה"טבע" ולחרוג ממגבלות המציאות. הוא מככב או מופיע בתפקיד ראשי במספר גדול של ספרים ומחזות שנכתבו בהשראת זרם הדקדנס, בחלקם הוא מופיע כדמות חיובית ומתוארת בסימפתיה וברובם הוא מופיע כדמות שלילית שליט עריץ ואכזר אך בכל היצירות הוא דמות מעוררת השראה הדוחה את המציאות על מנת לממש את הפנטזיות שלה.[85]

בספר המתעד את תנועת הדקדנס וחוקר את הקשר התרבותי לתפיסה התרבותית של התנועה לתרבות האימפריה הרומית כותבת החוקרת מארי-פראנס דוד על דמותו של אלאלגבאלוס כפי שמשתקפת ביצירות זרם הדקדנס כגיבור מלאנכולי הסובל משעמום ומאופיין על ידי צימאון לספק נרקיססיזם חסר גבולות.[86] השתקפות זאת הביאה לכך שאלאגבאלוס תואר כנער מושחת שחושיו קהים עד כדי כך שאין שום גירוי שיכול לעורר אותו מלבד מעשים קיצוניים באכזריותם או שחיתות, במקום לתאר אותו כדמות של נָבָל שמעשיו נעשים מתוך רוע טהור. דמות זאת באה לידי ביטוי בציור "הליוגבאלוס, הכוהן הגדול של השמש" משנת 1866 של הצייר סימון סולומון (Simeon Solomon). אלאגבאלוס מצויר כאנדרוגינוס צעיר לבוש בשמלה בסגנון "מזרחי" הבוהה במבט עמום.

במהלך המאה ה־20 עריכה

בשנת 1920 יצא לבמות בארצות הברית מחזה בשם "הליוגבאלוס: ליצנות ב-3 מערכות"‏[87] (Heliogabalus A Buffoonery in Three Acts) שעלילתו משנה כיוון מהנושאים שהועלו ביצירות דקדנטיות. אלאגבאלוס הוא קיסר בגיל העמידה שישב על כיסא השלטון זמן רב, נישא והתגרש מ־11 נשים וחי חיי מותרות והוללות. עלילת המחזה מתמקדת בנישואיו עם לוציה, אשה נוצרית יפה השובה את ליבו אך הוא מתקשה לקיים את אורח החיים הנוצרי הסגפני. אורח החיים הפאגאני־הדוניסטי והקנאות הדתית הנוצרית זוכים למידה רבה של לעג וביקורת. המחזה שנכתב כסאטירה שומר על טון קל ומבודח ודמותו של אלגבאלוס שונה בתכלית מדמותו בכתבי ההיסטוריונים הרומאיים והדמות ההיסטורית. הוא הטרוסקסואל במופגן וחסר עניין בפולחן דתי, מאידך הוא אכזר וחסר מעצורים. בסוף המחזה לוציה עוזבת את חצר המלוכה על מנת להקדיש עצמה לעבודת האל ואלאגבאלוס מתמקד בחיזור אחר אשתו החדשה, האחת עשרה במספר.

במחצית השנייה של המאה העשרים החלו להופיע יצירות ספרותיות שבהן עיקר תשומת הלב מתמקדת במיניותו. הוא מוצג כהומוסקסואל, והעלילה נסובה סביב מעלליו ומאהביו. הספר ההומואירוטי "ילד השמש" שפורסם בשנת 1966 מתמקד בתיאור הקיסר ומאהביו. מעשיו האכזריים הם תולדה של התעללות מצד אימו וסבתו והתנהגותו האנוכית נובעת מהעובדה שהסובבים אותו, ובהם קומזון וגראניס, משתמשים בו לקדם את האינטרסים האנוכיים שלהם. אלאגבאלוס מוצא אהבת אמת בנישואיו לזוטיקוס ולחיי הזוגיות עם הירוקלס – אהבת חייו, שהופכים אותו לאדם טוב ובוגר. הקיסר ובני זוגו עוברים תהליך חיובי והם זונחים תפקידי מגדר סטריאוטיפיים. הספר מציג בפעם הראשונה את אלאגבאלוס באופן חיובי ומערכות היחסים ההומוסקסואליות כמקבילות ושוות לכל מערכת יחסים המבוססות על אהבה. בשנת 1973 יצא לבימות המחזה "אלאגבאלוס" בו מוצג הקיסר כדמות מפתח והשראה לגבר הומוסקסואל מודרני.

בשנת 1992 פרסם הסופר והאמן האנגלי ניל גיימן ספר קומיקס "קורות חייו ומותו של האימפרטור אלאגבאלוס"[88] שמבוסס על כתבי ההיסטוריה אוגוסטה. הכותב מציין כי "הליוגבאלוס עשה הרבה דברים מעניינים. לא מעשים יפים אבל ללא ספק מעניינים". אלאגבאלוס של גיימן הוא נער מפונק שלרשותו עומד כוח ללא מגבלות.

כדמות להטבי"ת עריכה

בסוף המאה ה־19 נקשר המושג אנדרוגינוס עם דמותו של אלאגבאלוס על רקע כתבי ההיסטוריונים הרומאיים שתיארו את אלאגבאלוס כבעל תכונות נשיות, והוא הפך לסמל וארכיטיפ המסדר המיסטי מרטיניזם וכתות אחרות כמו הכת של המיסטיקן הצרפתי ג'וזפין פלאדאן (Joséphin Péladan). על פי תורות אלה הדמות המקראית אדם היה לא רק האדם הראשון אלא היה האנדרוגינוס הראשון יציר כפיו של האלוהים שיצר אותו זכר ונקבה ומאז המסע האולטימטיבי של בן-אדם הוא לחזור למצבו המקורי כאנדרוגינוס, המוצג כמשלב את הטוב שבשני המינים.[89] כך למשל בציור "הוא" (Lui)[90] מאת הצייר הצרפתי גוסטב-אדולף מוסה (Gustav-Adolf Mossa) מראה את אלאגבאלוס כדמות נשית בעליל, עומד מחזיק במראה ומתאפר. בדמות זאת שימש אלאגבאלוס השראה ללהטבי"ם שחיו באירופה המערבית בסוף המאה ה־19.

החל מהחצי השני של המאה ה־20 וביתר שאת בתחילת המאה ה־21 מייצג אלאגבאלוס דמות של קורבן לשנאה הומופובית. במספר יצירות ספרותיות שפורסמו בארצות הברית ואירופה החל משנות השישים הוא מוצג כמי שטוען עבור קבלת להטבי"ם ומאתגר תפקידי מגדר מסורתיים – ערכים שבגללם הוא הפך למרטיר. עיקר המיקוד בדמותו הוסט מתחום ההיסטוריה ומתמקד בנטיותיו המיניות: קשרים מיניים עם גברים, התנהגות נשית, קרוס-דרסינג וטרנסקסואליות.[91]

עם הניצנים של קבלת הנרטיב של הקהילה הגאה כחלק אינטגרלי בתוך תהליכים היסטוריים של ההיסטוריה האנושית וההבנה כי דמויות היסטוריות שונות מגלמות בביוגרפיה שלהן היבט להטב"י בעל משמעות להבנת הדמות ומעבר לכך, קיבל אלאגבאלוס תשומת לב מחודשת. באנציקלופדיה הלהט"בית[92] מופיע הערך אלאגבאלוס כדמות גבר הומוסקסואל. בהצמדות למחקר ההיסטורי האקדמי אך בדגש נוסף על חשיבות הנרטיב ההיסטורי של אלאגבלוס מול תפיסה סוציו-פוליטית פרוגרסיבית המעלה אל קדמת הבמה את ההיסטוריה של הומופוביה וטרנספוביה.[93]

במאמר כתיבת דעות במגזין לתרבות קוויר מקוון מתואר אלאגבאלוס כגבר טרנסג'נדר שביקש להיות ולחיות כאישה, וזאת על בסיס הפסקאות הרלוונטיות בכתבי קסיוס דיו. על בסיס זה ההתייחסות במאמר היא לקיסרית אלאגבאלוס, בלשון נקבה. המאמר נכתב על בסיס תאוריית הקוויר שטוענת שהסדר החברתי הקיים הוא פטריארכלי, דיכוטומי ושגוי מיסודו מתוך הבנה שיש לתקן, ולהכיר בדמויות הקוויריות ההיסטוריות כחלק ממאבק אקטיביסטי, פוליטי וחברתי.[94]

אלאגבאלוס מופיע כדמות רקע חשובה בסדרת ספרי קומיקס צרפתית "הנבואה האחרונה" (La Dernière Prophétie) שפורסמה בין השנים 2002–2012 על ידי הסופר ז'יל שאייה (Gilles Chaillet). סדרת הספרים מתארת אירועים דמיוניים שאירעו לכאורה בתקופת שלטונו של קונסטנטינוס הגדול. בספר השני בסדרה "הגברות מאמסה" (Les Dames d’Emèse) מופיע אלאגבאלוס כקנאי דתי ותיאור של שלטון הטרור שלו מופיע בכרך השלישי "תחת סימן האל בעל" (Sous le signe de Ba’al ). אלאגבאלוס מתואר כדמות סימבולית לקונסטנטינוס המכונה בהמשך "הליוגבאלוס החדש". הקבלה זו, שמופיעה גם בהיסטוריה אוגוסטה, מציגה את שני השליטים כאויבים של הפגאניות ואת הנצרות של קונסטנטינוס כדמות מראה של מעשיו האכזריים של אלאגבאלוס בעת פולחן אל השמש.

לקריאה נוספת עריכה

  • Leonardo de Arrizabalaga y Prado The Emperor Elagabalus: Fact or Fiction? Cambridge University Press; ( 2010)
  • Ariel Garcia Corrêa THE POLITICAL AND CULTURAL PRACTICES OF THE EMPEROR ELAGABALUS. Independently published (2019)
  • Martijn Icks The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor Harvard University Press (2012)

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אלאגבאלוס בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Robert L. Cleve. Some Male Relatives of the Severan Women. Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 37, H. 2 (2nd Qtr., 1988), page 196
  2. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 684–686
  3. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 10-11
  4. ^ Cleve, Robert L., 'Some Male relatives of the Severan Women', Historia Bd 37, H.2 (2nd Qtr 1988) page 200
  5. ^ Cleve, Robert L., 'Some Male relatives of the Severan Women', Historia Bd 37, H.2 (2nd Qtr 1988) page 198
  6. ^ Otto Eißfeldt, Realencyclopädie der Classischen Altertumswissenschaft, Band XX: Philon–Pignus, 1941, ערך "Phoiniker (Phoinike)", עמ' 389–390
  7. ^ Barbara Levick Julia Domna: Syrian Empress Routledge, 2007 page 5
  8. ^ Michael Grant. The Severans: The Changed Roman Empire. Psychology Press, 1996 page 24
  9. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 p 21
  10. ^ אריה ל. בן-אלי, יוסף רינגל ויעקב משורר, אניות וחלקי אניות על מטבעות עתיקים א, קרן המוזיאון הימי הלאומי, 1975, עמ' 66
  11. ^ Fik Meijer.Emperors Don't Die in Bed. Routledge, 2004 page 78
  12. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 21
  13. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press (2012) page 22
  14. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 21
  15. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 9
  16. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 17
  17. ^ Jasper Burns Great Women of Imperial Rome: Mothers and Wives of the Caesars Routledge 2006 page 211
  18. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 17
  19. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 18
  20. ^ Jasper Burns Great Women of Imperial Rome: Mothers and Wives of the Caesars Routledge 2006 pp-209-212
  21. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 20-22
  22. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 140
  23. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 20–21
  24. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 21
  25. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 104
  26. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 108
  27. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 23
  28. ^ Scott, Andrew. Change and Discontinuity Within the Severan Dynasty: The Case of Macrinus. Rutgers (2008). pp 123-139
  29. ^ רחל פייג וישניא, הבתולות הווסטליות – נשים מחוץ למשפחה ברומא העתיקה, זמנים 70, אביב 2000, ע' 26.
  30. ^ Holt N. Parker, "Why Were the Vestals Virgins? Or the Chastity of Women and the Safety of the Roman State" The American Journal of Philology, winter 2004, Vol. 125, No. 4, pp 568.
  31. ^ 1 2 The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 555
  32. ^ 1 2 The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 22
  33. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 38
  34. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 41
  35. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 48
  36. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 687
  37. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 685
  38. ^ Baetylus, המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה
  39. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 49
  40. ^ Barbara Levick. Julia Domna: Syrian Empress. Routledge, 2007 pp 15-17
  41. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 75-76
  42. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 77-78
  43. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 113
  44. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 106
  45. ^ Van Zoonen, Lauren. "Temple of Elagabal"
  46. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 102
  47. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 34
  48. ^ הרודיאנוס, היסטוריה של האימפריה ממות מרקוס, 5.6
  49. ^ 1 2 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 686
  50. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 33
  51. ^ Halsberghe, Gaston H.. The Cult of Sol Invictus. Leiden: Brill (1972). p. 80.
  52. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 93
  53. ^ M. Gambato, The female-kings: some aspects of the representation of eastern kings in the Deipnosophistae, in D. Braund and J. Wilkins (eds), Athenaeus and His World: Reading Greek culture in the Roman Empire (Exeter, 2000), pp. 227–30
  54. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 111
  55. ^ Epitome de Caesaribus, ספר 23, סעיף 3.
  56. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 100
  57. ^ Josiah Osgood. Cassius Dio’s Secret History of Elagabalus pp 177–190 in Cassius Dio: Greek Intellectual and Roman Politician Bril 2016
  58. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 105
  59. ^ Barbara Levick. Julia Domna: Syrian Empress. Routledge, 2007 pp 135-137
  60. ^ Otto Kiefer (trans: Gilbert Highet) Sexual Life in Ancient Rome Routledge, 2000 page 347
  61. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 6
  62. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 684
  63. ^ Martijn Icks From Priest To Emperor To Priest-Emperor: The Failed Legitimation Of Elagabalus. in "Private and Public Lies" Editors: Andrew Turner. page 333 brill 2010
  64. ^ Josiah Osgood. Cassius Dio’s Secret History of Elagabalus pp 177–190 in Cassius Dio: Greek Intellectual and Roman Politician Bril 2016
  65. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 103
  66. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 pp 103–104
  67. ^ Michael Sommer, “Elagabal. Wege zur Konstruktion eines 'schlechten' Kaisers,” Scripta Classica Israelica 23 (2004) pp 107-108
  68. ^ White, P. (1967). The Authorship of the Historia Augusta. Journal of Roman Studies, 57(1-2), 115-133 doi:10.2307/299349
  69. ^ Anthony R. Birley. Rewriting second - and third-century history in late antique Rome: the Historia Augusta. Classica, Belo Horizonte, v. 19, n. 1, p. 19-29, 2006
  70. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 108-110
  71. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 115-117
  72. ^ Gibbon, Edward, The History of the Decline and Fall of the Roman Empire, Chapter VI
  73. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 203-200
  74. ^ Hay, J. Stuart. The Amazing Emperor Heliogabalus, with an introduction by J. B. Bury, London: Macmillan and Co, 1911. pp 200-242
  75. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 186
  76. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 185
  77. ^ 1=Okamura, Lawrence. The Historian 75, no. 3 (2013): 618-19. Accessed March 25, 2020.
  78. ^ Leonardo de Arrizabalaga y Prado: The Emperor Elagabalus
  79. ^ De Arrizabalaga y Prado (L.) The Emperor Elagabalus. Fact or Fiction? Cambridge: Cambridge University Press, 2010 pages 180-205
  80. ^ De Arrizabalaga y Prado The Emperor Elagabalus. Fact or Fiction? Cambridge: Cambridge University Press, 2010 pages 230-239
  81. ^ Hijmans, Steven E. (2010). "Temples and priests of Sol in the city of Rome". Mouseion. 10 (3): 381–427
  82. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 131
  83. ^ L’Agonie
  84. ^ Carl E. Schorske, Fin-De-Siècle Vienna: Politics and Culture, New York: Vintage Books, 1981
  85. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 149-151
  86. ^ Marie-France David Latin Antiquity and Decadence National Thesis Reproduction Workshop, 1999
  87. ^ Heliogabalus (A Buffoonery in Three Acts) טקסט מלא באתר ויקיטקסט
  88. ^ Being an Account of the Life and Death of the Emperor Heliogabolus – A 24 Hour Comic (1992), limited edition comic book by Neil Gaiman
  89. ^ Filippo Carlà-Uhink, Irene Berti Ancient Magic and the Supernatural in the Modern Visual and Performing Arts Bloomsbury Publishing, 2015 page 218
  90. ^ העתק של הציור ודיון על אלגאבאלוס
  91. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 192
  92. ^ אנציקלופדיה להט"בית
  93. ^ Louis Godbout, "Elagabalus", GLBTQ Encyclopedia, Chicago: glbtq, Inc., 2004 (באנגלית)
  94. ^ Anna Burns. Transgender Lives in Ancient Rome: The Case of Empress Elagabalus. September 6, 2019 נקרא בפברואר 2020