אלג'יריה העות'מאנית

אלג'יריה העות'מאנית או "איילט אלג'יר" הייתה פרובינציה עות'מאנית בשטחה של אלג'יריה בת זמננו לערך, שמרכזה העיר אלג'יר. היא הוקמה בסביבות 1525 אחרי כיבוש העיר בידי ח'יר א-דין ברברוסה, והייתה המרכז השלטוני העיקרי של האימפריה העות'מאנית במגרב. מכאן, כמו גם מטריפולי ותוניס, יצאו הקורסארים הברברים להתקפותיהם על אוניות סוחר אירופיות ולימים גם על ספינות אמריקניות. היא השתלטה על נחלותיהן בצפון אפריקה של שושלת בני זיאניד, השושלת החאפצית והאימפריה הספרדית, ונעשתה למוקד הפיראטיות העיקרי בים התיכון עד הפלישה הצרפתית לאלג'יר ב-1830.

אלג'יריה העות'מאנית
الجزائر

דגל סמל
איילט אלג'יר, מודגשת באדום כהה, 1609
ממשל
שפה נפוצה	ערבית, טורקית עות'מאנית
עיר בירה	אלג'יר
רשות מחוקקת	המועצה האימפריאלית
היסטוריה
הקמה	כיבוש אלג'יריה בידי האימפריה העות'מאנית
תאריך	1516
פירוק	הפלישה הצרפתית לאלג'יר
תאריך	1830
ישות קודמת	השושלת החאפצית ממלכת תלמסאן
ישות יורשת	אלג'יריה הצרפתית אמירות עבדול קאדר הבייליק של קונסטנטין

רקע

למן שנת 1496 החלה ספרד לבסס מאחזים בחופי צפון אפריקה. מדיניות הכיבוש של ספרד בצפון אפריקה התפתחה בזמן כהונתו של פרננדו השני ולאחר סיומה של הרקונקיסטה בחצי האי האיברי. לאחר כיבושה של מלייה ב-1497, נכבשו בעידודו של הכומר פרנסיסקו חימנז דה סיסנרוס הערים הצפון אפריקאיות - מרס אל כאביר (1505), באדיז (1508), אוראן (1509), אלג'יר (1510), בוחיה (1510) וטריפולי (1511). בנוסף, כבשה ספרד מאחז על חופיה האטלנטיים של מרוקו ב-1476.

שנים מוקדמות

האמיר של אלג'יר סאלים אל תוהמי הזמין את אורוץ' וח'יר א-דין ברברוסה, שני אחים בני האי לסבוס ביוון לסייע לו אל מול הנוכחות הספרדית המסיבית שהלכה והתחזקה. אורוצ' נחת בחופיה של אלג'יר והחל בפעולות השתלטות והתבססות ביניהן לחימה כנגד שליטיה החפצ'ידיים של תוניס ובני זיאן שליטיה של תלמסאן.

לאחר מותו של אורוצ' בפשיטה על תלמסאן (1518) הפך ח'יר א-דין אחיו למפקד הצי הפיראטי במגרב, אחד ממעשיו הראשונים היה לקבל את הכרתו ואת חסותו של הסולטן סלים הראשון, בתמורה לצירופה של אלג'יריה לאימפריה הוענק לחיר א-דין התואר פאשה והוא הוגדר כביילרביי ולעזרתו נשלחה יחידת יניצ'רים. תחת שלטון חי'ר א-דין הפכה אלג'יר לבייליק ומרכז של פיראטיות וסחר בעבדים.

בשנת 1529 צלחו מאמציו של ח'יר א-דין לעקור את האחיזה הספרדית אל מול חופי אלג'יר והמבצר הספרדי החולש על הכניסה לנמל אלג'יר נכבש ומגיניו הוצאו להורג. העזתו של הצי האלג'יראי הלכה וגברה וטווח פשיטותיו על ערי נמל שבשליטה ספרדית הלך והתרחק. כתוצאה מכך בשנת 1536 השתלט צי הליגה הקדושה על העיר אלג'יר וח'יר א-דין ברברוסה נמלט לתוניס. לאחר קרב פרווזה בו לחם הצי האלג'יראי בתוך הכוחות הימיים העות'מאנים המנצחים חזרה השליטה באלג'יר לידי העות'מאנים.

בשנת 1580 חתמו הסולטן מוראט השלישי ומלך ספרד לבית הבסבורג פליפה השני על הסכם למניעת לוחמה. הסכם זה הפחית את הלחימה המאורגנת ובכך ירד האזור מחשיבותו האסטרטגית לאימפריה העות'מאנית. מאז החלה ההתעניינות העות'מאנית באזור לפחות ולבסוף עם סיפוחה המלא של אלג'יריה למינהל העות'מאני (1659) חולקה צפון אפריקה לשלושה מחוזות שווי מעמד (טריפוליטניה, אלג'יר, ותוניס) ושליטי אלג'יר החלו לשאת את התואר ביי ובכך הועמדו בדרגת חשיבות שווה למושלים העות'מאנים במרוקו ולוב.

הירידה במעמדה של העוצרות לא מנעה מעסקי הפיראטיות לפרוח וטווח הפשיטות הלך והתרחק עד שבשנת 1629 הנהיג הקורסאר מוראט ראיד פשיטה על העיר רייקיאוויק (בירת איסלנד).

מאבקים פנימיים באלג'יריה העות'מאנית

מאבקי כח פנימיים היו חלק מעיצובה של אלג'יר אוכלוסיית הקורסרים שייסדה את העוצרות האלג'יראית מצאה עצמה בעימות אל מול אוכלוסיית היניצ'רים שהיוותה עמוד השדרה המנהלי של העוצרות. לבסוף, בשנת 1568 ניצחו היניצ'רים. הם הורשו להצטרף למסעות ימיים ומכאן פתוחה הייתה הדרך לפיקוד על הצי ולניהול העוצרות.

עם הפיכתה של אלג'יר לפרובינציה עות'מאנית הייתה הטורקית לשפה הרשמית במדינה ומעמדה של האליטה היניצ'רית כשכבה שלטת הלך והתחזק. בשנת 1659 במהפכת האגות קיבלו האגות בני השכבה השלטת באלג'יר את הזכות לבחור את הדיי מתוכם. מצב זה הוביל למרחץ דמים במהלכו נרצחו 14 מתוך 15 הנושאים בתואר דיי. בשנת 1711 הדיי סוקלי עלי צ'אוש שכנע את הסולטאן להכיר בילדיו כממשיכיו ובכך הושם קץ לאי היציבות שאחזה באלג'יריה. כתוצאה מהעברת השלטון בירושה ואף שאלג'יר נותרה חלק מן האימפריה העות'מאנית מן הבחינה העקרונית, הלכה למעשה פחתה השפעת השלטון המרכזי בטורקיה על הנעשה במדינה.

הסכמי כופר

המעצמות הימיות האירופאיות שלמו מעשר שנדרש על ידי אלג'יר, כדי למנוע התקפות על אוניותיהן. המלחמות הנפוליאוניות בתחילת המאה ה-19 הסיטו את תשומת הלב של המעצמות הימיות מן המאבק בפירטיות.

אולם כאשר חזר השלום לשכון באירופה, בשנת 1815, אלג'יר מצאה עצמה במלחמה נגד ספרד, הולנד, פרוסיה, דנמרק, רוסיה ונאפולי. אלג'יריה והאזורים הסמוכים לה, אשר כונו בשם המדינות הברבריות, היו אחראיות לתופעת הפירטיות בים התיכון וכן לשיעבוד עבדים נוצרים, פעולות שהביאו עליהן את המלחמה הברברית הראשונה והשנייה נגד ארצות הברית ולבסוף את הכיבוש הצרפתי בשנת 1830.

האלימות האלג'יראית

כותבים אירופאים הרבו לעסוק ולתאר את האלימות של האלג'יראים ואת רצחנותם של הטורקים יושבי אלג'יר. תיאורים אלו עסקו בראש ובראשונה במר גורלם של השבויים שנמכרו לעבדות בשוקי אלג'יר וצפון אפריקה אך בהמשך עסקו התיאורים גם באלימות אותה הפעילו האלג'יראים כלפי תושביה הערבים והברברים של העוצרות ואף באלימות שהייתה כרוכה במאבקי הכח על מינוי הדיי.

ההיסטוריון טל שובל במאמרו אלימות באלג'יר העות'מאנית טוען כי אלימות זו לא הייתה חריגה מאוד ביחס למצב במדינות אחרות באותה העת, להפך נוקשותו של השלטון יצרה ביטחון אזרחי רב. גם מצבם של העבדים הנוצרים היה שפיר ואף טוב לאין ערוך ממצבם של שבויים מוסלמים שנחטפו במעשי שוד ימי, לבסוף טוען שובל כי חלק מן הכותבים האירופאים שעסקו באלימות הכרוכה במאבקי השלטון או באלימות שכבת היניצ'רים כלפי הערבים והברברים כתבו דברים אלו מתוך רצון לנמק את הפלישה הצרפתית (1830) פלישה שלוותה בטבח באנשי האליטה הטורקית.

יהודים באלג'יריה העות'מאנית

הקהילה היהודית באלג'יריה נחשבת לעתיקת יומין בשנות השלטון העות'מאני התווספו לקהילה מהגרים ממגורשי ספרד ויהודים שבאו משורות הקורסארים. בפסיקת ההלכה נשתמרו מספר שאלות העוסקות בסחר העבדים בשווקיה של אלג'יר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלג'יריה העות'מאנית בוויקישיתוף