אלזה לסקר-שילר

משוררת וסופרת גרמנייה

אֶלְזֵה לַסְקֶר-שִׁילֶרגרמנית: Else Lasker-Schüler; ‏11 בפברואר 1869, אלברפלד (וופרטל) – 22 בינואר 1945, ירושלים) הייתה משוררת, סופרת וציירת יהודייה-גרמנייה. לסקר-שילר ידועה בשל סגנון חייה הבוהמייני בברלין. הייתה אחת מהנשים הבודדות השייכות לזרם השירה האקספרסיוניסטי. ברחה מהמשטר הנאצי ובילתה את שנותיה האחרונות בארץ ישראל.

אלזה לסקר-שילר
Else Lasker-Schüler
לסקר-שילר בסביבות 1894, לאחר נישואיה לברטולד לסקר
לסקר-שילר בסביבות 1894, לאחר נישואיה לברטולד לסקר
לידה 11 בפברואר 1869
אלברפלד, ממלכת פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 22 בינואר 1945 (בגיל 75)
ירושלים, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Elisabeth Schüler עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק משוררת, בעלת סלון ספרותי, סופרת, מחזאית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן זוג ברטולד לסקר
גאורג לוין
גוטפריד בן
מדינה גרמניה, חסר אזרחות עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
אלזה במלאת לה חמישים (1919)
הזמנה לדר קראל בכתב ידה של אלזה לסקר-שילר

קורות חייםעריכה

אלזה שילר נולדה כבת הזקונים במשפחה בת שישה ילדים לז'נט לבית קיסינג ולאהרון שילר, בנקאי פרטי יהודי, באלברפלד (Elberfeld; כיום חלק מהעיר וופרטל). לאימה היה בהמשך תפקיד חשוב בשירתה של שילר, בעוד אביה שימש השראה לדמות הראשית במחזה שכתבה "Die Wupper".

בשנת 1894 נישאה שילר לרופא ברטולד לסקר (אחיו הגדול של אלוף העולם בשחמט עמנואל לסקר), ועברה לגור בברלין. שם פיתחה את כישורי הציור שלה. לאחר כשנה נטשה את בעלה ועברה לסגנון חיים בוהמייני. מאהבה הידוע היה יוהנס הולצמן, ממנו נולד בנה פאול[1] ב-24 באוגוסט 1899. בשנה זו החלו להופיע שיריה הראשונים. ספר שיריה המלא הראשון הופיע שלוש שנים אחר כך, בשנת 1902, בשם "סטיקס" (Styx).

ב-11 באפריל 1903 התגרשו רשמית בני הזוג לסקר-שילר, וב-30 בנובמבר באותה שנה נישאה לסקר-שילר לגאורג לוין, בעל גלריה ומייסד כתב העת 'הסער', לו העניקה לסקר את השם האנגרמי הארווט ולדן. תחת שם זה התפרסם ולדן כאחת הדמויות הבולטות באקספרסיוניזם הגרמני.

בשנת 1906 הופיע ספר הפרוזה הראשון שלה, "ספר פטר הילֵה", הקרוי על שם אחד מחבריה הקרובים ביותר, שנפטר. בשנת 1907 הופיע אוסף הפרוזה "לילותיו של טינו מבגדד". בשנת 1909 פרסמה את המחזה "Die Wupper" (שם הנהר העובר בעיר הולדתה) שלא זכה להצגה על במה בשלב ראשון. עם פרסום אוסף שיריה "הפלאים שלי" בשנת 1911, הייתה לסקר-שילר לנציגה בולטת של האקספרסיוניזם הגרמני.

בני הזוג ולדן ולסקר-שילר נפרדו בשנת 1910, והתגרשו רשמית בשנת 1912. ללא פרנסה משלה, נתמכה לסקר-שילר בידי חברים, במיוחד בידי העיתונאי והפובליציסט היהודי-אוסטרי קרל קראוס. עוד בשנת 1912 פגשה לסקר-שילר את המשורר והמסאי גוטפריד בן. נקשרה ביניהם חברות אמיצה והם הפכו לנאהבים[1]. את הרגשתה בנוגע ליחסים אלה ביטאה לסקר-שילר במספר רב של שירי אהבה שהקדישה לו, ונענתה בשירי תגובה מצד בן[1]. מותו של בנה בשנת 1927 הביא אותה למשבר עמוק.

בשנת 1932 הוענק לה פרס קלייסט היוקרתי. לאחר עליית הנאצים לשלטון היגרה לסקר-שילר ב-19 באפריל 1933 לציריך, לאחר שהותקפה וסבלה איומים על חייה על ידי נאצים. מציריך נסעה פעמיים, ב-1934 וב-1937[2], לארץ ישראל. בשנת 1938 נשללה אזרחותה הגרמנית, ובשנה שלאחר מכן נסעה בפעם השלישית לארץ ישראל, והתגוררה בירושלים. פריצת מלחמת העולם השנייה מנעה ממנה לשוב לשווייץ.

ימיה בירושלים היו קשים ומלווי סבל ושברון לב[3], אם כי מעיין יצירתה לא פסק. לאחר התקף לב נפטרה ונקברה בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים[4]. בתקופת ירושלים המחולקת נהרסה מצבתה. לאחר איחוד ירושלים נאספו עצמותיה לקבר אחים, ועל מקום קברה הונחה מצבה חדשה.

ארכיונה מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים[5].

 
הקבר של אלזה לסקר-שילר, על הר הזיתים בירושלים, 2009
 
הקבר של אלזה לסקר-שילר, על הר הזיתים בירושלים, אבן הקבר המקורית עם כתובת עברית, 2009
 
הקבר של אלזה לסקר-שילר, על הר הזיתים בירושלים, 2009

יצירתהעריכה

לסקר-שילר הותירה אחריה יצירה לירית ענפה, שלושה מחזות, פרוזה בדמות של סקיצות וסיפורים קצרים וכן ציורים, מכתבים ומסמכים רבים.

במהלך חייה הופיעו שיריה בכתבי עת שונים, ביניהם כתב העת "Der Sturm" של בעלה השני וכתב העת "Die Fackel", שהוציא לאור קרל קראוס, כמו גם בשורה של ספרי שיריה שערכה ואף איירה בעצמה, בהם:

  • סטיקס (ספר השירים הראשון שפרסמה, 1902)
  • היום השביעי (1905)
  • הפלאים שלי (1911)
  • אסופת שיריה (1917)
  • פסנתרי הכחול (1943)

המחזה הראשון והחשוב ביותר שלה, "Die Wupper", העטור בסממני מחאה חברתית עזה, נכתב בשנת 1908, פורסם בשנת 1909 אך הוצג לראשונה בתיאטרון הגרמני בברלין ב-27 באפריל 1919. עם זאת, בראש ובראשונה הייתה לסקר-שילר משוררת, שנהוג לשייכה לזרם האקספרסיוניסטי של השירה הגרמנית. שירתה שיקפה הן את אופייה יוצא הדופן והן את גורלה הטראגי. על כך כתבה גיטה אבינור:

שירתה של אלזה לסקר-שילר משקפת את המשוררת: התפרצות בלתי מרוסנת ועדינות רבה, אנושיות ואמונה. הרס חייה הפרטיים והרס העולם לתוכו נולדה מעטים יגון ההולך וכבד על שירתה.

גיטה אבינור, "הפורטת על הפסנתר הכחול", בספרה הפורטת על הפסנתר הכחול, מפעל סופרי חיפה, 1974, עמ' 84–86, בעמ' 85

בירושלים כתבה לסקר-שילר את קובץ שיריה האחרון, "פסנתרי הכחול", שרבים סבורים כי הוא הבשל והטוב מבין קובצי השירים שלה. כמו כן כתבה את יצירתה האחרונה, המחזה הסנסציוני "אניואני" המגיב לאימי השואה תוך שילוב דמויות תנ"כיות כמו: המלך דוד והמלך שלמה, עם דמויות מיתולוגיות, כמו: פאוסט ומפיסטו, חברים יהודים כמו: מקס ריינהרץ וגרשון סוויט, והמנהיגים הנאצים, כמו: היטלר, גרינג, גבלס, הימלר, ועוד[6].

לשירת האהבה תפקיד חשוב בשירתה, אבל בין שיריה יש גם שירים דתיים מאוד, מעין תפילות. עבודתה המאוחרת עשירה במוטיבים תנ"כיים ומזרחיים. לסקר-שילר הייתה ליברלית מאוד ביחסה לצורה הפואטית, וכן לא נרתעה מחידושים והמצאות לשוניות. תאוריה המילוליים נחשבים כבעלי כוח חזותי רב וכתיבתה מלווה פעמים רבות בעיטורים וציורים. קריאת שיריה על ידה לוותה תמיד באביזרי רקע, תלבושות ותכשיטים וכן תנועה וצליל.

דר קראלעריכה

  ערך מורחב – דר קראל

לסקר-שילר יזמה וניהלה במשך כמה שנים - ראשית שנת 1942 ועד סוף 1944 - סלון ספרותי בירושלים שנקרא "דר קראל". בסלון התקיימו קריאות בספרות והרצאות בנושאי פילוסופיה ודת על ידה ועל ידי אנשי רוח ירושלמים ממוצא גרמני[3].

הנצחהעריכה

 
הפסל שהוצב לזכרה, "מלאך לירושלים", 2007

בבית ברחוב מוֹץ (Motzstrasse) ברובע שנברג בברלין, שבו התגוררה בשנים 19241933, ניצב לוח לזכרה. מאוחר יותר, שונה שמו של חלק קטן מן הרחוב לרחוב אלזה לסקר-שילר. בעיר הולדתה וופרטל קרוי על שמה בית ספר תיכון מקיף. ברחוב קטרין 4 בברלין, בבית דירות שבו גרה עם ולדן בין 1910 ל-1912, נקבע לזוג שלט הנצחה, אך בהמשך נהרס הבית. גם במינכן רחוב על שמה.

ביער ירושלים ליד "יד קנדי", על שפת המדרון הפונה לפרוזדור ירושלים, ניצב במשך עשר שנים הפסל "מלאך לירושלים" לזכרה של לסקר-שילר, צופה לנוף שער פרוזדור ירושלים. את הפסל יצר הפסל הגרמני הורסט מייסטר, בהשראת השורה "בכל המחוזות חיפשתי כרך שבשער לו עומד מלאך..." הלקוחה משיר שחיברה. את הפסל פיסל מארד, חלקו בטכניקה של יציקה וחלקו בהדבקה. הפסל הוצב ביער ירושלים על ידי קרן קיימת לישראל בשנת 1997, בעזרת תרומתו של אלמוט גריצמן מייסטר מגרמניה. הוא נגנב בחודש יוני 2007, כנראה על ידי גנבי מתכות, ולא שוחזר.

בירושלים נקרא על שמה רחוב בשכונת ניות.

ההרכב הקאמרי, "אנסמבל אלזה", בו מנגנים מוזיקאים ישראלים וגרמנים, קרוי על שמה.

ביום 7 בפברואר 2020, כובד זכרהּ בשרבוט גוגל[7].

אזכורים בתרבות הישראליתעריכה

ספריה בעבריתעריכה

  • שירים (הרישומים מעשי ידי המשוררת; עברית: יהודה עמיחי), תל אביב: עקד, 1969
  • עליך אחלום חרישית (תרגם: נתן זך), רעננה: אבן חושן, 1996
  • ועיני טיפות כבדות ואפלות (תרגם מגרמנית: יהודה עמיחי), תל אביב: קשב לשירה, 2008
  • הדמדומים קרבים (תרגמה מגרמנית: יהודית שרגל), רעננה: אבן חושן, 2009
  • פסנתרי הכחול אוסף תרגומי שירים ומכתבים ושירים עליה - של נתן זך, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011
  • אני ואני: רישומים מאת אלזה לסקר-שילר, שלמון, עירית (אוצרת), ירושלים: מוזיאון ישראל, 1997
  • לילות טינו מבגדד | הנסיך מתבאי - סיפורים (תרגמה: ליאורה בינג היידקר), הוצאת כרמל, 2018
  • עיר של חלום - מחזות (עורך: מוטי סנדק), אורים הוצאה לאור

לקריאה נוספתעריכה

  • Feldman, Dina. Shlesinger, Miriam. Shedletzky, Itta. (2010). Five Hebrew Translations of Else Lasker-Schüler's Poem "An mein Kind". Nashim. Number 19: 176-198.

קישורים חיצונייםעריכה

 
דיוקן אלזה לסקר-שילר על עמוד זיכרון בעיר הולדתה וופרטל שבגרמניה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 סוף העולם, אשר רייך, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2013, עמ' 224
  2. ^ ריאיון קצר לעיתון הארץ:
    שיחה עם אלזה לסקר שילר, הארץ, 15 במאי 1934
  3. ^ 1 2 גרשון סוואט, אלזה לאסקר-שילר ז"ל, הארץ, 23 בינואר 1945
  4. ^ בירושלים: דרכה האחרונה של אלזה לסקר שילר ז"ל, הארץ, 24 בינואר 1945
  5. ^ ארכיון אלזה לסקר-שילר באתר הספרייה הלאומית
  6. ^ זהבה מנדלסון, היטלר בגיא בן הינום, מעריב, 16 בנובמבר 1979
  7. ^ שרבוט גוגל לזכרה של אלזה לסקר-שילר
  8. ^ יעל פז-מלמד, אלזה לסקר-שילר ומניה שוחט נפגשות בסרטו של הבימאי עמוס גיתאי, מעריב, 7 בדצמבר 1990