אליה

חלק מבשר הכבש

אַלְיָה היא השומן הרך שבזנבו של הכבש. ייתכן שנקרא כך על שם האיל (בשיכול עיצורים), כיוון שאצלו שומן האליה גדול ובולט משל הכבשה.

גזע יורקשייר

משקל האליה אצל הכבשה מגיע עד 6 ק"ג ואצל האיל עד 10 ק"ג. תפקיד האליה לשמש כמאגר מזון לכבשה בעונה של מחסור, בדומה לדבשת אצל הגמל. משערים כי האליה נוצרה ממוטציה של כבש-הבית בעל זנב ארוך. גזעים של כבשים בעלי אליה נפוצים במזרח התיכון, באפריקה ובאסיה. האליה נחשבת כבשר משובח ועל כן נוצר הביטוי בתלמוד הבבלי[1] אליה וקוץ בה – ופירושו: דבר הנראה על פניו כטוב ומועיל, אך יש בו גם חיסרון. זנב הכבש טעים למאכל, אבל פעמים רבות נתקעים בו קוצים[2].

האליה בקורבנותעריכה

האליה מוזכרת במקרא בהלכות הקרבת הקורבנות בתור אחד מן האמורים - אברי בהמת הקורבן הנשרפים על המזבח. הדבר מתואר בכתוב: "וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה': חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה, לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה".[3] לפיכך, הקרבת כבש שונה מהקרבת בקר או עז, בכך שזנב הכבש נשרף על המזבח שלא כמו זנב בקר או עז.[4]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מסכת ראש השנה דף יז עמוד א
  2. ^ פירוש מהרש"א במסכת ראש השנה שם
  3. ^ ספר ויקרא, פרק ג', פסוק ט'
  4. ^ שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) אין הלכות א.משנה תורה לרמב"ם, ספר מעשה הקרבנות, הלכות א, פרק י"ח