פתיחת התפריט הראשי

אליהוא בן ברכאל

אֱלִיהוּא בֶן-בַּרַכְאֵל, דמות מקראית, שמו מופיע בספר איוב.[1] מרעי איוב שלא באו לנחמו.

חרון אפו של אליהוא. ציור מעשה ידי ויליאם בלייק משנת 1805. מוצג במוזיאון ספריית מורגן בעיר ניו יורק

דמותועריכה

אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם. רש"י קושר את מוצא משפחת רם באברהם: "ממשפחת רם - אברהם שנאמר האדם הגדול בענקים (ספר יהושע י"ד) זה אברהם."

השם ברכאל קרוב לשם הפיניקי ברכבעל ולשם התדמורי בּוּלְבָּרַך. ייתכן כי הכתוב מאריך בפרטי שושלת אליהוא מפאת גילו הצעיר. הבוזי הוא שם ארמי.[2] בוז הוא בן נחור, אחי אברהם.[3] לדעת אברהם כהנא ואחרים פתיחה זו היא תוספת מאוחרת כדי להסביר את מיקום מענה אליהוא החל מפרק ל"ב.[4] אליהוא לא נזכר בהקדמה לסיפור בספר איוב בפרק ב' ולא באחריתו בפרק מ"ב.

המחבר המקראי משרטט דמות של איש ממעמד גבוה אשר נוטה לרגשנות ואמפולסיביות. הוא נכנס לוויכוחים מרגשי כעס אשר התגברו עליו. בנאומים אליהוא משתדל להציג את עצמו כאדם בעל הליכות אך אינו מצליח בכך. בתחילת דבריו הוא מדבר על גילו הצעיר ואת הכבוד והיראה אותם הוא רוחש למבוגרים ממנו. בהמשך הוא ערער על התפישה המקובלת, שלפיה חכמה וידע הם ניסיון רב שנים.[5]

נאומי אליהואעריכה

נאומי אליהוא כתובים כמונולוג מתחילת דבריו ועד סופם. אורכו של המונולוג הוא כאורכם של נאומי רִעָיו של איוב בכללם. לאחר שהמחבר המקראי מציג את אליהוא, באים ארבעת נאומיו, שכל נאום מתחיל בנוסחת פתיחה בעלת לשונות דומים: " וַיַּעַן, אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי-וַיֹּאמַר."[6] כותרת הנאומים הראשון, השני והרביעי מהווים את הפתיחה לנאומים ומכוונים לאיוב או לרִעָיו. הנאום השלישי הוא הקצר והוא אינו מכוון לאיוב או לרִעִים. נאומיו של אליהוא כתובים בצורה פיוטית. סגנון נאומיו הוא מליצי ובכמה פסוקים יש קושי להבין את משמעותם בשל קשיים לשוניים ותחביריים. אליהוא משתמש במילים יחידאיות ובצירופי לשון שאינם מופיעים בדברי הרִעִים וביתר ספרי התנ"ך. מאידך גיסא הוא נוקט בלשון אשר מייחדת אותו משאר הדוברים בספר איוב.[7] אליהוא כועס על איוב אשר חושב ומתנהג כצדיק ועל רִעָיו. בעקבות כעסו הוא מחליט להפסיק את כעסו. הוא מסביר את שתיקתו מפאת כבוד הרִעִים שמבוגרים ממנו. כמו כן הוא טוען כי במקום שבו יש זקנה נמצאת גם החכמה. לאחר הוויכוח הוא מצא כי הוויכוח נסוב על ענייני רוח ולא על גיל. היות שאין מי מבין הרִעִים שיענה לאיוב מחליט אליהוא לאיוב למרות שאיוב לא פנה אליו כלל. אליהוא מבקש לדבר והוא מדמה את רצונו לומר את דבריו כמו יין התוסס בבטנו: " כִּי, מָלֵתִי מִלִּים; הֱצִיקַתְנִי, רוּחַ בִּטְנִי. הִנֵּה-בִטְנִי - כְּיַיִן לֹא-יִפָּתֵחַ; כְּאֹבוֹת חֲדָשִׁים, יִבָּקֵעַ."[8] הוא מבקש לדבר מבלי לשאת את פניו של מי מהנוכחים.[9] בדברי אליהוא יש דמיון לדברי האל הבאים מאוחר יותר.[10] נאומו הבוטה של אליהוא משמש גינוי תקיף על חכמת הזקנים, אשר נשענים על חכמת האל הנגלה לאדם.[11] אליהוא טוען כי לא הזקנה מקנה חכמה אלא "נִשְׁמַת שַׁדַּי",[12] רוח הנעלה מן האל.[13] אליהוא מסביר כיצד הדבר יכול להעשות.[14]ניתן לומר כי אליהוא חוזר על דברי הרִעִים אם כי באופן שונה.

בנאומו הראשון של אליהוא מופיע בפרק ל"ב, ו' עד פרק ל"ג, ל"ג. אליהוא מצדיק את דבריו לרִעִים בגאוותנות. כצעיר חסר ניסיון הוא נמנע עד כה לדבר וזאת מפאת כבודם של הרִעִים. הוא כשלעצמו חשב כי החכמה תמצא בקרב המבוגרים והמנוסים ומשטעה הוא לקח לעצמו את הזכות לדבר. לאחר שכילו הרִעִים לדבר הוא הגיע למסקנה כי איש מבין הרִעִים אינו יכול לתפקד כשופט ולכן הוא לקח על עצמו את תפקיד השופט-בורר. אליהוא מזמין את איוב בטון מתנשא, להתייצב בפניו למשפט כשהוא מבטיח לו משפט הוגן. עקרי הנאום הראשון הם מדוע איוב סובל? וחוסר היענותו של ה' להדבר עם איוב. בהמשך נאומו הראשון של אליהוא עונה על אופן התגלות האל בפני האדם. אליהוא אף נותן מענה לדרכי התגלות האל. דרך אחת היא התגלות בחלומו של אדם ודרך שנייה היא על ידי פגיעה באדם על ידי חולי אשר נוגס בבשר האדם. הדרך להירפא מאותו חולי היא כי ימצא מלאך שילמד סנגוריה על אותו אדם וידבר בשבחו. בסוף הנאום אליהוא נותן לאיוב את רשות הדיבור והוא עושה זאת בנימה מתנשאת. אליהוא מבקש מאיוב לומר את דבריו ובאם אין לו דבר לומר עדיף יהיה כי לא יאמר דבר.

עיקר נאומו השני של אליהוא מיוחד להגנה על צדקת האל. אליהוא מזמין חכמים לגזור את דינו של איוב. בנאום אליהוא חוזר על דברי איוב ועל טענתו כי הוא צדיק ושה' הטה את משפטו וה' הוא זה שהביא אותו לסבול לשווא. אליהוא טוען כנגד איוב שדבריו הם דברים שיש בהם מן הכפירה ובכך מוכיח כי איוב בדבריו שותף לחורשי רעה. בדבריו, מבטא אליהוא את צדקת האל והשגחתו בעולם. אליהוא טוען כי האל מעניש כל אדם כגמולו ואין זה ייתכן כי האל יעוות משפט. כמו כן מוסיף אליהוא כי ה' הוא שליט הבלעדי בעולם ולא ייתכן כי ינהג במשפט שלא בצדק. אליהוא דורש מאיוב כי איוב יודה בחטאו ויחדול מלומר לו כיצד יש לשלוט בעולם.

נאומו השלישי של אליהוא הוא הקצר ביותר מבין ארבעת נאומיו. בנאום זה אליהוא עונה לאיוב על טענותיו. אמונה מוחלטת בצדקת דרכו ושמעשי האדם אינם משפיעים על החלטות ה' לטובה או לרעה. לאחר מכן טוען אליהוא, שאיוב שייך לאותם אנשים, אשר זועקים מרה לשווא ואינם נענים.

בנאומו הרביעי לא מובאים ציטוטים מדברי איוב. הנאום הרביעי הוא הארוך מבין כל ארבעת הנאומים, והוא מהווה כתב הגנה על צדקתו וגדולתו של האל.

לקריאה נוספתעריכה

  • יעקב הוכרמן, הטענה המכרעת בטענות אליהוא בן ברכאל הבוזי לפי שיטת הרמב"ן, בית מקרא 37 ד', תשנ"ב, עמ' 347-339.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ספר איוב ל"ב, ב'.
  2. ^ אברהם כהנא, תנ"ך עם פירוש מדעי: ספר איוב, תל אביב, מקורות, 1968, ע"מ קע"ד.
  3. ^ ספר בראשית, כ"ב, כ"א.
  4. ^ אברהם כהנא, תנ"ך עם פירוש מדעי: ספר איוב, תל אביב, מקורות, 1968, ע"מ קע"ד.
  5. ^ אביגדור הורביץ, עולם התנ"ך: איוב, תל אביב, דוידזון עתי, 1996, עמ' 172.
  6. ^ ראו כותרות הנאומים: ספר איוב ל"ב, ל"ג; ל"ד, א'; ל"ה, א'; ל"ו, א'.
  7. ^ אביגדור הורביץ, עולם התנ"ך: איוב, תל אביב, דוידזון עתי, 1996, עמ' 171.
  8. ^ ספר איוב, פרק ל"ב, פסוקים י"ח-י"ט.
  9. ^ ספר איוב, פרק ל"ב, פסוקים כ'-כ"ב.
  10. ^ מארק צבי ברטלר, כיצד לקרוא תנ"ך, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2012, עמ' 271.
  11. ^ אלכסנדר רופא, מבוא לספרות המקרא, ירושלים, כרמל, 2006, עמ' 444.
  12. ^ איוב ל"ב, ט'.
  13. ^ אלכסנדר רופא, מבוא לספרות המקרא, ירושלים, כרמל, 2006, עמ' 445.
  14. ^ ספר איוב ל"ג, י"ג-י"ז.