פתיחת התפריט הראשי
אליהו בנימיני, מגבעת ופירות העונה, בצילום מאחרית ימיו, רמת השרון, 2001

אליהו בנימיני (3 במאי 1914 - 13 בינואר 2002) היה ממפתחי החקלאות בישראל, היסטוריון של הטריטוריאליזם היהודי ופעיל בתנועת הפועלים לפני עצמאות ישראל ואחריה; בן דור המייסדים של רמת השרון.

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

נולד בביאליסטוק, אז במערב האימפריה הרוסית, ב-1914, לרחל וצבי בנימינוביץ-בנימיני, הצעיר מבין חמישה אחים. משפחתו עלתה ארצה ב-1925, והתיישבה תחילה בירושלים. אביו הוזמן שלוש שנים אחר כך לעמוד בראש הוועד של המושבה רמת השרון, שזה מקרוב קמה, ולימים ייבחר לראש המועצה הראשון שלה. האב גם הקים את הבנק המקומי, שהיה היחיד ברמת השרון כמעט במשך 30 שנה.

 
אליהו בנימיני כחקלאי צעיר. רמת השרון, 1931

בנימיני למד בגימנסיה העברית בירושלים, אבל הקדים לעזוב אותה לטובת החקלאות. בשנים הבאות השתתף בשורה של יוזמות חלוציות. הוא ואחיו עשו את הניסיון הראשון לייצא תות שדה מארץ ישראל לאירופה, ערב מלחמת העולם השנייה. הוא נזכר כיצד ניסה לעניין את המנהל הבריטי של משרד החקלאות המנדטורי ביצוא ירקות לבריטניה. הבריטי השתומם: "מדוע אתם, היהודים, אינכם נוהגים כמו הפלאחים [הערבים]? הם מגדלים ירקות – ואוכלים אותם. למה לך לדאוג לתושבי לונדון?"[1]

בנימיני לא שעה לעצתו המתנשאת של הבריטי. הוא נשלח לארצות הברית, ללמוד שיטות אריזה מתקדמות של פרי הדר; ולאחר קום המדינה עשה יד אחת עם שניים מאחיו בפיתוח זנים חדשים של פירות ושל ירקות ובשיכלולן של שיטות עיבוד.

החברה שהקימו, "האחים בנימיני, חברה לחקלאות בע"מ", ניהלה חוות חקלאיות רחבות היקף באזור מסמיה (כיום צומת ראם), נוה ירק, פארק הירקון[2] (גני יהושע) וחבל הבשור[3].

אהרן אוזן, שכיהן כשר החקלאות של ישראל, והיה מראשוני המתיישבים בחבל הבשור, סיפר על האחים בנימיני, ש"שמם הלך לפניהם" כ"חקלאים מנוסים, אנשי היוזמה הפרטית, שהוכיחו את כושרם במשך שנים רבות על אדמת השרון, והיו מהמצליחים בין חקלאי האזור"[4].

יחד עם אחיו זכה בנימיני בפרסי הצטיינות רבים על יבול גבוה ועל חדשנות[5], כולל אות הוקרה על יצוא חקלאי, ב-1967, מראש הממשלה דאז לוי אשכול. ברשימת השגיהם נמנו יבולי שיא בגידול תירס גרעינים; גידול כותנה מצרית ארוכת סיב (פימה) והקמת המנפטה הגלילית הראשונה בארץ לעיבוד כותנה זו (שגם הייתה "בית החרושת הראשון ברמת השרון", לפי בנימיני[1]); הדברה ביולוגית של מזיקים; גידול ירקות ליצוא תחת מעטה פלסטיק אגב דגש על מנהרות נמוכות; זריעה ושתילה בעציצים מתכלים להחשת הקליטה; החדרת הכרוב הסיני, הפלפלים הבשרניים, הדלוריות, סלרי עלים, קישואים ירוקים[6] ועוד.

במהלך השנים, בנימיני שימש מדריך ויועץ למשרד החקלאות ולחקלאים יחידים בארץ ובחו"ל. באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 הוא היה נציג המועצה לשיווק פרי הדר בטוקיו, יפן.

חברת האחים בנימיני התפרקה בתחילת שנות ה-80 בשל הצטמצמות השטחים הפנויים לחקלאות ברמת השרון ועם הגעת האחים לגיל פרישה.

הצלת ההתיישבות בחבל הבשורעריכה

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הועמדה ההתיישבות בצפון הנגב בסכנת קיום בגלל כשלונות חקלאיים חוזרים. רענן ויץ, שעמד בראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, הזמין את האחים בנימיני לבוא לחבל הבשור, כדי להקנות ניסיון וידע לתושבים. על פי הביוגרפיה של אהרן אוזן, ויץ חשב שהבנימינים ניחנו ב"תכונות, שהיו לדעתו תנאי להצלחה: איכרים טובים וציונים, וגם מעוניינים להרוויח".

האחים כוננו את בסיסם במושב מבטחים, שזה מקרוב קם, שכרו פועלים ממבטחים ומשני מושבים שכנים, ישע ועמיעוז, וגידלו בוטנים, תפוחי-אדמה, עגבניות ופילפלים. הם פעלו שם ארבע שנים. לפי הביוגרפיה של אוזן, האחים

"למעשה היו חלוצי החקלאות המודרנית והתכליתית באזור [...] הם הצליחו, וצברו רווחים, וגם יזמו את הנסיון הראשון לגידול אספרגוס ליצוא על שטח [של] 50 דונאם, בכניסה לעמיעוז [...] כך החל סיפור ההצלחה הגדולה של אזור מבטחים, שרבו נוטשיו בתחילת ההתיישבות בו". [4]

פיתוח נוה ירקעריכה

על חלקם של האחים בנימיני בפיתוח נוה ירק כתב בנימיני בזכרונותיו:

מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית פנתה בשנת 1950 אל שני אחיי בהצעה שיקבלו לידם שטח אדמה גדול מצפון לנחל הירקון, מזרחה מכביש פתח תקווה – בית ליד, שטח של יותר מאלפיים דונאם. הוא יועד להקמת שני מושבים לעולי רומניה: כפר ירקנים א' וכפר ירקנים ב' [...] אחי יצחק דרש שאצטרף למפעל. היה זה מקום אידיאלי ליישם, הלכה למעשה, את הידע שרכשתי בארצות הברית. הסכמתי בהתלהבות. קשה היה ליישם ניסיון זה במשקים ותיקים, ואילו במושב חדש היה סיכוי. השטח המיועד לנו השתרע, במזרח, עד פסי הרכבת מראש העין לחיפה. אדמה פורייה, שטוחה. עדיין נשארו בשטח סימני המיקוש.

[...] מושב הירקנים ב' לא יושב כלל. הצעירים דרשו, ובצדק, תוספת קרקע. היו להם כבר היכולת והידע לעבד שטחים גדולים. שם המושב 'ירקנים' הוסב ל'נוה-ירק'. כיום הוא ישוב מבוסס [...] צריפי הפח נעלמו. נבנו בתים למגורים ומבני משק. את הפרדות החליפו בטרקטורים. כיום נוה-ירק הוא מקום מבוקש מאוד. נפרדנו מהמתיישבים כידידים. מדי פעם הייתי בא לבקר בכפר. הקשר נשמר הרבה שנים. גם הזכרונות.

זכרונות בנימיני

תולדות הטריטוריאליזם היהודיעריכה

מזמן פרישתו, בנימיני התמסר למחקר היסטורי של יהודי זמננו. הוא התעניין בנסיונותיהם של הטריטוריאליסטים למצוא תחליפים לארץ ישראל. ב-1990 התפרסם ספרו 'מדינות ליהודים: אוגנדה, בירובידז'אן ועוד שלושים-וארבע תוכניות' (בהוצאת ספריית הפועלים והקיבוץ המאוחד), "אחד הספרים הבודדים, שעסקו ברעיון הטריטוריאליסטי לגוניו"[7]. על כריכתו האחורית של הספר כתבו עורכי ההוצאה, כי

"המחבר מציג את השאלה האקטואלית גם היום, אם מדינת ישראל היא הפתרון המלא לקיומו של העם היהודי, ואולי זו 'השאלה היהודית' של ימינו".

בנימיני כותב בהקדמה לספרו[8], כי קיבל עליו את העבודה הזו

"משעמדתי על חוסר המידע המדהים שלוקים בו ישראלים רבים, ויהודים בתפוצות, בני כל הגילים ורמות ההשכלה הפורמלית, בכל שכרוך בנסיונות שנעשו לפתור את בעיית היהודים בדרך טריטוריאליסטית אך לא ציונית. מבחינה זו אני מצפה, שהחומר שליקטתי יעניק למתעניין ולו מושג ראשוני על ההיקף והבעייתיות של נושא מצית-דמיון זה, ויעורר מחשבה סביב השאלה מדוע לא צלחה שום תוכנית טריטוריאליסטית"

הוא מעלה את האפשרות, שקנאת הציונות בטריטוריאליסטים הכשילה, לפחות במידת מה, את האפשרות למצוא מיקלטים ליהודי אירופה קודם השמדה. דחף מיוחד לכתיבת הספר העניקו לו

"ההאשמות הקשות שחזרו והעלו טריטוריאליסטים כלפי ההסתדרות הציונית ומנהיגיה, על תעמולתם, הפרעותיהם והתערבויותיהם נגד העשייה הטריטוריאליסטית ועל חוסר המעש ואי-רגישות שאיפיינו, לדעתם, את המפלגות הציוניות בעומדן מול האסון הממשמש ובא על יהדות אירופה".

פועלים, חקלאים, בונדיסטיםעריכה

בנימיני גם יזם שתי תערוכות בבית התפוצות בתל אביב על חקלאים ועל פועלים יהודיים. אחת, ב-1983, חקלאים יהודים בעת החדשה, עסקה בהרחבה בהתיישבות יהודית בחמש יבשות במרוצת המאה ה-19 והמאה ה-20; ושנייה, ב-1993, עמלים ומהפכנים, תנועת הפועלים היהודית, עסקה בתנועות פועלים מכל הפלגים, ציונים ולא-ציונים, שנכחדו בשואה, או הגיעו אל קצן הטבעי.

בשלהי חייו יזם את הוצאת המהדורה העברית של זכרונות מארק אדלמן, על חלקם של צעירי הבונד במרד גטו ורשה. בנימיני אמנם ראה את עצמו ציוני, היה פעיל בפועלי ציון שמאל ובמפ"ם, וייצג את מפ"ם בוועדה לביטחון סוציאלי של הוועד הפועל של ההסתדרות, אבל גם היה מרקסיסט וקרוב לכמה מרעיונות הבונד. בצעירותו, ב-1934, הוא הצטרף אל החוגים המרקסיסטיים, מיסודם של יצחק יצחקי ושל זאב אברמוביץ. יצחקי "חשב שהוא יהיה לנין שני"[9].

על פי הפילוסוף, פרופ' זאב לוי, בנימיני היה ממייסדי "החוגים המרקסיסטיים", שפרופ' לוי מתאר כ"תנועה קטנה, [אשר] היה לה משקל לא-מבוטל במחנה הציונות הסוציאליסטית של אותם הימים [על אף] היקפה המצומצם, ובייחוד בתחום השיתוף היהודי-הערבי"[10].

בנימיני סיפר לימים, כי

"יצחקי, בחדרו הקטן והצנוע בסמוך לקולנוע עדן, היה אז אומר לי, ואפילו ברצינות, שעתיד אני להיות קומיסר ["שר"] החקלאות בממשלה [המהפכנית] העתידה"...

גירוש אבו כישכעריכה

לבנימיני היה קשר רצוף ומסועף עם ערביי הארץ, עוד מימי המנדט הבריטי. בראיון עתונאי סמוך למותו הוא תיאר את יחסיו עם אחד מבעלי האדמות הערביים הגדולים ביותר, שייח' אבו כישכ, שחלקים ניכרים של רמת השרון יושבים על אדמותיו.

"קרקעותיו", סיפר בנימיני, "השתרעו מכביש פתח-תקווה-רמתיים ועד הים, עד הירקון, עד רעננה. רמת-השרון לבדה סיפחה שבעה-עשר אלף דונאם מאדמותיו". כשפרצה מלחמת העצמאות נאספו כל ערביי הסביבה בחצרו של אבא. "הבאנו להם אוטומובילים - ושילחנו אותם". אבו כישכ לא רצה ללכת. אדרבא, הוא ואיכריו השאירו את רהיטיהם בחצר הענקית של הבנימינים. "הם הניחו שהם יחזרו כעבור כמה שבועות"[11].

אחיו של השייח', תאופיק, הורשה להישאר במדינת ישראל, והתיישב בלוד. בנימיני מספר בזכרונותיו, כי "לימים [תאופיק] בא לביקור ברמת השרון. לקחתי אותו לסיור. ראה את השכונות והבתים הרבים, שהוקמו על אדמות השבט. בתום הסיור פנה ואמר לי: 'הכול טוב ויפה, אבל מה אעשה עם כל הבתים האלה?'"[1]

המשפחהעריכה

באביב 1939 נשא בנימיני את ברכה גלבר לאשה, והם בנו את ביתם ברמת השרון. שם נולדו שלוש בנותיהם. ב-1992 קיבלו הוא ורעייתו את עיטור "יקירי רמת השרון".

אליהו בנימיני נפטר ב-13 בינואר 2002, ונקבר לצד הוריו ואחיו בבית הקברות הישן ברמת השרון. את ניירותיו ואת ניירות משפחתו הפקידו בנותיו למשמרת בארכיון השומר הצעיר, יד יערי, בגבעת חביבה.

מפרסומיועריכה

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 כתב-יד של זכרונות בנימיני נמצא ברשות משפחתו
  2. ^ ב-1951 הזמינה עיריית תל אביב את האחים בנימיני להכשיר 1,500 דונאם על גדות הירקון לגן ציבורי. על השטח היו פרדסי הכפר הערבי הנטוש שייח' מוניס. לפי בנימיני, הם נעקרו משורש, כדי לאפשר את מה שנקראו לימים "גני יהושע", על שם ראש העיר המנוח יהושע רבינוביץ. בנימיני מחה על הבחירה הזו. הוא חשב שהגנים היו צריכים להיקרא על שם סגן ראש עיר קודם, סעדיה שושני, הרוח החיה בפרויקט.
  3. ^ רענן ויץ, "המחרשה הגדולה ומפת התכנון", הוצאת מוסד ביאליק, 2003, עמ' 82-81
  4. ^ 4.0 4.1 משולם עד, 'השר הראשון; כך צמחו מושבי הנגב' (ביוגרפיה של אהרן אוזן), הוצאת גלגל (באר שבע), 1977, עמ' 98-97
  5. ^ ישעיהו אביעם, 'האחים בנימיני מרמת השרון: מגדלי ירקות -- ויצואנים מצטיינים', 'מעריב', 20 בנובמבר 1966
  6. ^ זני-המכלוא של האחים בנימיני הניבו יבולים "מפתיעים", כתב 'השדה', בטאון ההסתדרות החקלאית בישראל. "דומה שיגיעו אף ל-10 טונות לדונאם. [יבולים כאלה יגדילו את] אפשרויות השיווק הנרחבות של פרי זה באירופה" (כרך 47, 1967, עמ' 937)
  7. ^ גור אלרואימבקשי מולדת: תנועת הליגה לארץ חופשית (עמ' 434-413), עיונים בתקומת ישראל, כרך 15, ‏2005
  8. ^ אליהו בנימיני, "מדינות ליהודים", הקיבוץ המאוחד וספריית הפועלים, 1991, עמ' 14-9
  9. ^ פינחס קרוין, זכרונות אישיים
  10. ^ פרופ' זאב לוי, פרק שנשכח בחיי בנימיני, באתר הארץ, מכתבים למערכת, 20 בפברואר 2002
  11. ^ יואב קרני, ‏ברחוב אבו-קישק, פינת כיכר העצמאות, באתר גלובס, 21 בפברואר 2002