אליהו מזור
אליהו מָזוּר (מאזוּר; ט' בסיוון ה'תרמ"ט, 8 ביוני 1889 – 24 בספטמבר 1973) היה מאנשי אגודת ישראל, נשיא הקהילה היהודית בוורשה, סוחר, יהלומן וחבר הכנסת בכנסת הראשונה מטעם החזית הדתית המאוחדת.
 | |||||
| אליהו מזור, 1956 | |||||
| לידה |
8 ביוני 1889 ט' בסיוון ה'תרמ"ט זגורוב, פולין | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
24 בספטמבר 1973 (בגיל 84) כ"ז אלול ה'תשל"ג ישראל  | ||||
| מדינה |
 ישראל | ||||
| תאריך עלייה | מרץ 1940 | ||||
| מקום קבורה |
בית העלמין קריית שאול | ||||
| מפלגה |
החזית הדתית המאוחדת | ||||
| |||||
  | |||||
ביוגרפיה
עריכהאליהו (אליאש) מָזוּר (Eljasz Mazur) נולד בזגורוב שבפולין, בן למשפחת רבנים: אביו הרב מאיר צבי מזור היה רב בזגורוב, ברדזיוב (Radziejow) ובוורשה, ומעשירי ורשה[1], ואמו רחל הייתה בתו של הרב אברהם אבא גרינפלד, רב בזגורוב. למד בעירו בבית המדרש. בשנת 1912 נישא לזהבה (גולדה) קלינגר (1888–1958).
בשנת 1914 עבר להתגורר בקאליש ולאחר מכן עבר לוולדבק, בה היה בין מקימי סניף תנועת "המזרחי". בשנת 1917 עבר לוורשה. סמוך למלחמת העולם הראשונה הקימו האחים – אליהו, אליעזר ואהרון, ביחד עם האב – מאיר צבי, את חברת "אחים מזור" ליבוא, שהייתה מהחברות הגדולות והמסועפות בפולין.[2]כחבר "אגודת ישראל" נבחר מזור לחבר הוועד הפועל של התנועה בפולין, ובשנת 1924 לחבר הוועד העולמי. בשנת 1931 נבחר מטעם התנועה לנשיא הקהילה היהודית בוורשה[3] ולצורך אישור מינויו הבטיחו לשלטונות פולין שיחל ללמוד פולנית[4]. כמו כן הוא היה חבר הוועד הפועל של הסוחרים היהודים בפולין ובשנים 1929–1939 שימש נשיא הוועד. במקביל היה מזור בין השנים 1934–1939 נשיא ישיבת חכמי לובלין[5]. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליח לברוח מוורשה דרך לבוב[6] לוילנה[7] ומשם עלה לארץ ישראל במרץ 1940[8].
בארץ, המשיכו האחים מזור להפעיל את חברת "אחים מזור" בשותפות עם הדוד יהושע. ב-1941 יסדה השותפות בית חרושת ליהלומים, שהיה מראשונים והבולטים בתעשיית היהלומים באותה העת.[2] הוא נבחר במרוצת השנים לחבר הוועד הפועל של התאחדות תעשייני היהלומים בישראל ולחבר הוועד הפועל של התאחדות התעשיינים בישראל. אחיו, אליעזר מזור, כיהן כנשיא התאחדות תעשייני היהלומים בישראל מ-1951 -עד לפטירתו ב-1970.[2] לאחר מלחמת העולם השנייה היה אליהו מזור פעיל בוועד ההצלה של היישוב למען הפליטים היהודים מאירופה.
במערכת הבחירות לאספה המכוננת הועמד מזור כמועמד לכנסת מטעם רשימת החזית הדתית המאוחדת. לאחר שאגודת ישראל קיבלה רק שני נציגים בבחירות הם דרשו מהפועל המזרחי שנציג שלהם יתפטר מהכנסת כדי לאפשר לנציג שלישי של אגודת ישראל להיכנס לכנסת. משה קלמר נענה לדרישה והתפטר ב-11 במרץ 1949, ובעקבות זאת היה מזור לחבר הכנסת והיה פעיל במהלך הכנסת הראשונה במספר ועדות.
בכנסת הביע מזור תמיכה בהזדהות עם המערב במאבק הבין-גושי[9] ויצא חוצץ נגד חלקים ממדיניות הקיצוב[10], למרות שכחבר הקואליציה הצביע בעדה[11][12].
נפטר בשנת 1973.
חיים אישיים
עריכהאחיהם הצעיר של אליהו ויהושע מזור, משה מזור (יליד 1909), היה פסיכיאטר, בוגר לימודי פילוסופיה ורפואה. מפעילי חיי הציבור היהודי בפולין, כתב בעיתון הציוני הפולני Opinia, היה מרצה לפסיכולוגיית מעמקים באוניברסיטת ורשה;[13] בסוף שנות ה-50 עלה לישראל והיה לרופא בקופת חולים בתל אביב.[14]
קישורים חיצוניים
עריכה
אליהו מזור, באתר הכנסת - אליהו מזור, באתר כנסת פתוחה
- דוד תדהר (עורך), "אליהו מזור", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1621
הערות שוליים
עריכה- ^ גלגולה של מגילה, מעריב, 27 במרץ 1966; הגאון רבי מאיר צבי מאזור ז"ל, רבה של רדזיוב, בית יעקב 69 (שבט תשכ"ה), 25, המשך, עמ' 30, באתר היברובוקס.
- ^ 1 2 3 ד"ר אליעזר מזור, מאת שירה עמי, חוברת יקירי תעשיית היהלומים בישראל בהוצאת התאחדות תעשייני היהלומים בישראל לקידום תעשיית היהלומים, 1999
- ^ לפני בחירתו של נשיא הקהילה היהודית בוורשה, דואר היום, 27 בספטמבר 1931
השלטון בקהילה בוורשה בין שתי מלחמות עולם, אתר דעת - ^ נשיא הקהלה הורשאית מוכרח ללמוד פולנית, דואר היום, 5 באוקטובר 1931
- ^ חגיגות התורה בלובלין, הצופה, 17 ביולי 1938
ארון הרב מלובלין למנוחות, דבר, 12 בספטמבר 1958 - ^ עובדי הפרך היהודים בתחום המושב הנאצי, המשקיף, 30 בנובמבר 1939
- ^ פליטי אגודת ישראל בוילנה, הצופה, 21 בינואר 1940
- ^ היום מגיע מר מזור, הצופה, 27 במרץ 1940
- ^ המשך הוויכוח בכנסת על הרצאתו של שר החוץ, דבר, 25 בינואר 1951
- ^ היום תקבל הכנסת את תכנית הצנע, מעריב, 3 במאי 1949
צילומי בזק, חרות, 3 במאי 1949 - ^ וכך הצביעו, מעריב, 12 במאי 1949
- ^ אליהו מזור, נאומי בכנסת, הצופה, 12 במאי 1949
- ^ ראו אחיו של ציר הכנסת מאזור – כותב לסטאלין...: ישב ב"בונקר" – והמציא... משחק צבאי, מעריב, 21 באפריל 1950.
- ^ ראו ק. שבתאי, "אהבותינו האחרונות", דבר, 27 באוקטובר 1961 (טור רביעי).