אליהו ששון

דיפלומט ואיש ציבור ישראלי

אליהו ששון (2 בפברואר 1902, כ"ה בשבט ה'תרס"ב8 באוקטובר 1978, ז' בתשרי ה'תשל"ט) היה ערביסט, איש מודיעין, דיפלומט ושר בממשלות ישראל. כיהן כראש המחלקה הערבית בסוכנות היהודית (1933–1948), מנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ (1948–1950), ציר בטורקיה (1950–1952), שגריר באיטליה (1953–1960) ובשווייץ (1960–1961), חבר הכנסות השישית והשביעית מטעם המערך (נובמבר 1965–ינואר 1974) ושר הדואר (נובמבר 1961–ינואר 1967) והמשטרה (ינואר 1967–דצמבר 1969) בממשלת ישראל.

אליהו ששון
Eliahu sasson.jpeg
לידה 2 בפברואר 1902
דמשק, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 באוקטובר 1978 (בגיל 76)
ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1920
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת סן-ז'וזף עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק דיפלומט, פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המערך, עבודה
שר המשטרה ה־2
2 בינואר 196715 בדצמבר 1969
(3 שנים)
תחת ראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר
שר הדואר ה־5
2 בנובמבר 19612 בינואר 1967
(5 שנים ו־8 שבועות)
תחת ראש הממשלה לוי אשכול
חבר הכנסת
22 בנובמבר 196521 בינואר 1974
(8 שנים ו־8 שבועות)
כנסות 6- 7
תפקידים נוספים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קורות חייועריכה

השכלהעריכה

אליאס-אליהו ששון נולד ב-1902[א] בעיר דמשק שבסוריה (אז באימפריה העות'מאנית). למד בבית ספר אליאנס בדמשק, בתיכון היוקרתי הנוצרי "אלעזריה" בדמשק לצד נוצרים מוסלמים בני המעמד הגבוה[ב] וסיים את לימודיו באוניברסיטת סן-ז'וזף בביירות.

פעילותו הציונית ובמסגרת התנועה הלאומית הסוריתעריכה

בנעוריו, החל בשנת 1918, פעל במסגרת התנועה הלאומית הסורית ובחסותו ומימונו של המלך פייסל הוציא לאור עיתון ערבי בשם "אל חייאת"[ג] וערך בו לקידום "הבנה ושיתוף פעולה במזרח התיכון בין יהודים לערבים".[2] במקביל עסק בפעילות ציונית, והנהיג מאבקים של בני הדור הצעיר בדמשק לתת גוון עברי-ציוני לוועד הקהילה היהודית ובתי הספר שלה. הוא כתב מאמרים רבים בנושא זה לעיתונים עבריים שפורסמו בארץ ישראל כגון דואר היום. בשנים 1919–1920 היה מעורב בהקמה ועריכת עיתון בשם "אלשרק" (המזרח), עיתון ציוני בערבית שיצא לאור בדמשק לתקופה קצרה.[3] בשנים 1927-1922, ברח משלטונות המנדט הצרפתי וחי בעיר מרסין בטורקיה. באמצעות הכתיבה העיתונאית שמר על קשר עם מחנה פייסל "שניסה לשמר את גחלת הלאומיות הערבית וקרא לסילוק הגורם האימפריאליסטי ולכינון מדינה ערבית".[4]

פעילותו המודיעינית והמדינית עד תום מלחמת השחרורעריכה

בשנת 1927 עלה ששון לארץ ישראל. בארץ עבד כפועל, ובמקביל עסק בפעילות ציבורית כמרצה לענייני המזרח התיכון. לאחר שנים של פעילות עצמאית תוך ביקורת על הממסד היישובי בנושא היחס לערבים וקיפוח יהודי ארצות ערב חבר לממסד הציוני. בין השנים 19341948 עמד בראש המחלקה הערבית של הסוכנות, ניפק דוח יומי על העיתונות הערבית הפלסטינית וניירות רקע על סמך ניתוח עיתונות המזרח התיכון ומפגשים עם מנהיגים ערביים. כמו כן עסק באיסוף מודיעין, ובין השאר גייס במצרים את יולנדה הארמר, עיתונאית יהודייה ילידת אלכסנדריה, שביצעה משימות ריגול עבור הסוכנות והפעיל עבור המודיעין הצרפתי והאינטרסים של היישוב ומדינת ישראל ערב מלחמת העצמאות ובמהלכה את ראש ממשלת סוריה, ג'מיל מרדם. עם קום המדינה מונה למנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ. קודם לכן היה חבר במשלחת שליד האומות המאוחדות (1947–1948). ב-1948 וב-1949 היה חבר במשלחות ישראל לשיחות שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עם מצרים ועם לבנון. לאחר מכן היה חבר במשלחת לוועידת לוזאן, ובהמשך עמד בראש המשלחת (1949).

במשרד החוץ וממשלות ישראלעריכה

במשרד החוץ שימש ראש המשרד המיוחד בפריז לקשר עם הערבים, ציר ישראל בטורקיה (19501952), שגריר ישראל באיטליה (19531960) ושגריר ישראל בשווייץ (1960–1961).

בשנת 1961 שב לישראל על מנת להצטרף לממשלתו של דוד בן-גוריון כשר הדואר. בתפקיד זה החזיק גם תחת ממשלת לוי אשכול עד תחילת ינואר 1967, עת מונה לשר המשטרה במקומו של בכור-שלום שטרית שפרש מטעמי בריאות. כשר הדואר התנגד להמלצות ועדה בראשות צבי דינשטיין שהמליצה להעביר את שירותי הטלפוניה בישראל לידי חברה אשר בשלב ראשון יהיו מניותיה בידי הממשלה, בגלל דאגה לעובדים ועל כן ההמלצות לא יושמו.[5]

כשר המשטרה כיהן עד סוף שנת 1969, תחת לוי אשכול וגולדה מאיר. בכניסתו של ששון למשרד המשטרה הוא קיבל תפקיד נעדר סמכויות והוא ניהל מאבק להעברת סמכויות מהמשטרה על משרד המשטרה.[6] ששון דחף להעברת המטה הארצי לירושלים.[7]

במהלך שנות כהונתו בממשלה נבחר גם כחבר הכנסת וכיהן בכנסת השישית ובכנסת השביעית.

לשאלת ארץ ישראל אחרי מלחמת ששת הימיםעריכה

ימים ספורים לאחר תום מלחמת ששת הימים, כשר בממשלת האחדות הראשונה בראשותו של לוי אשכול לקח על עצמו את תפקיד 'המוכיח בשער' ובשורה של תזכירי רקע מקיפים לישיבות הממשלה (יוני 1967-יולי 1968), לצד הופעותיו הציבוריות במליאת הכנסת, בפורומים מפלגתיים ובהרצאות, הטיף לצאת ביוזמה ישראלית שעיקרה לנצל את תוצאות המלחמה - שטחי הכיבוש, יהודה ושומרון ורצועת עזה, לפתרון בעיית הפליטים מקרב ערביי ארץ ישראל.[8] משא ומתן ישיר עם נציגי האוכלוסייה הערבית הארץ ישראלית יביא לכל הפחות לשלום עמם אם במסגרת שתי גדות נהר הירדן תוך הסכם ושיתוף עם ממלכת ירדן ואם במסגרת הגדה המערבית בלבד - מדינה פלשתינאית עצמאית או יחידה אוטונומית פלשתינאית שתהיה קשורה בהסכמים עם ישראל, וסביר שינטרל את שורש הסכסוך הישראלי-ערבי וכלי הניגוח העיקרי שבידי העולם הערבי מול מדינת ישראל.[9]

ב-1970 התריע כי סיפוח הגדה המערבית במצב הדמוגרפי דאז, יהפוך את ישראל למדינה דו-לאומית.[10]

ששון נפטר באוקטובר 1978 בתום מחלה קשה שריתקה אותו למיטתו במשך מספר שנים ואילצה אותו לפרוש מתפקידו כשר המשטרה. נקבר בהר המנוחות בהלוויה שבה לקחו חלק אלפים.[11]

משפחתועריכה

מ-1921 ועד מותו היה נשוי לג'וליה (יעל) לבית זגול-לוי. השניים הורים לשלוש בנות ובן.
בתו רינה נישאה לרפאל לוי, שכיהן כממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים.[12]
בנו משה ששון היה דיפלומט, שכיהן בין היתר כשגריר באיטליה ובוותיקן וכשגריר במצרים.
בתו מרגלית נישאה ליחזקאל (חיקי) כספי והייתה חברה בקיבוץ הסוללים. בתו אורה נישאה לאביעד יפה, דיפלומט וחבר הכנסת.

ספרועריכה

  • בדרך אל השלום: אגרות ושיחות, תל אביב: עם עובד בשיתוף עם החברה האמריקאית ישראלית למו"לות, תשל"ח-1978.[13]

לקריאה נוספתעריכה

  • ירון רן, הערביסט, ישראל: הוצאת אפי מלצר, 2018, ISBN 978-965-7195-48-2
  • אליהו ששון, השלום - כחרס הנשבר, תזכירים לדיון בממשלה (יוני 1967-יולי 1968), בעריכת אורה יפה, ירושלים תשע"ד

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אליהו ששון בוויקישיתוף

מפרי עטו:

ביאוריםעריכה

  1. ^ בעוד שבפרסומים הרשמיים 1902 מצוינת כשנת לידתו, ישנם מקורות הגורסים כי נולד בשנים 1900 או 1901.[1]
  2. ^ "אלעזריה" נחשב לחממה לצמיחת מנהיגי הלאומיות הסורית. חבריו של ששון לספסל הלימודים היו לימים חברים בממסד הפוליטי צבאי ותקשורתי במזרח התיכון והקשרים שנרקמו בימי התיכון הניבו פרותיהם המודיעיניים שנים קדימה
  3. ^ העיתון הופיע שלוש פעמים בשבוע ותפוצתו בהשוואה לשאר העיתונים שהופיעו בימים ההם לא קטנה, 7000 עותקים. סופרים בעלי שם מוסלמים ונוצרים לקחו חלק בכתיבת מאמריו הראשיים

הערות שולייםעריכה

  1. ^ רן, עמ' 25.
  2. ^ אליהו ששון, השלום - כחרס הנשבר, תזכירים לדיון בממשלה (יוני 1967-יולי 1968), בעריכת אורה יפה, ירושלים תשע"ד, ע"מ 81
  3. ^ Yaron Harel, "Ha-Mizrah/al-Sharq: A Zionist Newspaper in Damascus during the Reign of Faysal in 1920", Middle Eastern Studies, 50:1 (2014), 129-143.
  4. ^ אלי אשכנזי‏, קפה עם ראש ממשלת סוריה: סיפורו של הסוכן היהודי "הנעלם" בדמשק, באתר וואלה!‏, 3 בינואר 2019
  5. ^ הומלץ למסור משק הטלפונים לחברה ציבורית, מעריב, 28 בינואר 1964
  6. ^ א. ששון נוטה להתפטר, דבר, 18 במאי 1967
    עד לאחר יום העצמאות, מעריב, 19 במאי 1967
  7. ^ מטה משטרת ישראל להר הצופים, מעריב, 7 באוגוסט 1967
  8. ^ אליהו ששון, השלום - כחרס הנשבר, תזכירים לדיון בממשלה (יוני 1967-יולי 1968), בעריכת אורה יפה, ירושלים תשע"ד, ע"מ 1
  9. ^ אליהו ששון, השלום - כחרס הנשבר, תזכירים לדיון בממשלה (יוני 1967-יולי 1968), בעריכת אורה יפה, ירושלים תשע"ד, ע"מ 22
  10. ^ אליהו ששון, הערבי בשטחים אינו רק בן-אדם, דבר, 26 במרץ 1970
  11. ^ אליהו ששון – למנוחות, דבר, 10 באוקטובר 1978.
  12. ^ יהושע ביצור, האיש שבילה כמחצית מחייו במשרדי הממונה על המחוז, מעריב, 9 בנובמבר 1986.
  13. ^ ביקורת: אליהו אילת, ספר חדש: בניין גשרים לעולם הערבי, דבר, 11 בספטמבר 1978.