פתיחת התפריט הראשי

אליעזר אנסקי

שחקן ובמאי תיאטרון, מחזאי, תפאורן ואמן פסיפס בולגרי-ישראלי
אליעזר אנסקי
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

אליעזר אשר אלכסנדר אַנסקי (אברבנאל) (19041990) היה שחקן ובמאי תיאטרון, מחזאי, תפאורן ואמן פסיפס בולגרי-ישראלי. יקיר העיר ירושלים (1986). אביו של השחקן ואיש הרדיו אלכס אנסקי.

תוכן עניינים

תולדות חייועריכה

אנסקי נולד ב-1904 בעיר סמוקוב שבבולגריה. לפי מסורת יהודי בולגריה, חייו של אחד מילדי המשפחה יוקדשו לא למסחר אלא לחיי רוח, ולפיכך למד אנסקי תיאטרון בבירה סופיה, במכון לציור ולתיאטרון ע"ש ז'אן דניאל. עמד בראש תיאטרון הילדים הממלכתי בסופיה.[1][2] בנוסף ביקש לפעול למען העם היהודי והיה לפעיל ציוני, חבר פועלי ציון בבולגריה.[3] עד עלייתו לארץ ישראל ערך את העיתון הציוני בבולגרית "הבמה הציונית".[2]

לאחר מלחמת העולם השנייה, בסוף 1945,[4] עלה לארץ ישראל באונייה "טרנסילבניה"[3] עם רעייתו גיזלה (1915–1978), שחקנית בתיאטרון הלאומי ושדרנית רדיו, ועם בנם אלכס. בחודש דצמבר 1946 ייסד בתל אביב תיאטרון אמנותי לנוער בשם "במתנו",[5] שמאז 1951 פעל בחסות תיאטרון האוהל. בתיאטרון זה גדלו כמה מבכירי שחקני ישראל, בהם גדעון זינגר, עודד קוטלר, יוסי גרבר, שושיק שני, יעקב בן-סירא, צבי בורודו, שמעון בר, ניסים עזיקרי, בנו אלכס אנסקי ועוד. בתיאטרון הועלו 16 הצגות, בהן "הרפתקאות הנסיך עומר" (1946), "עלילות תום סויר", "חייט כי ימלוך", "חסמבה", "מלכת השלג", "סינדרלה", "עלילות הרשלה מאוסטרופולי" ו"בארץ לובנגולו מלך זולו". לדברי בנו, אנסקי היה לבוש תמיד בחליפה ועניבה ודאג לסדר וניקיון בסגנון אירופי, כראוי ל"איש תרבות" לפי תפיסתו. בנוסף לתרגום עשרות מחזות וכתיבת מחזות לתיאטרון תרגם גם את ספר הזוהר לבולגרית.[6] ב-1960 נסגר התיאטרון בתל אביב ואנסקי עבר לירושלים.

בירושלים הקים מחדש את התיאטרון במתכונת חדשה, בתמיכת עיריית ירושלים והנוער העובד והלומד, כמסגרת דרמה לנוער[7] תחת השם "בימתנו לנוער". אנסקי ניהל את התיאטרון עד 1974. ב-1975 עבר לקריית שמונה, שם התגורר במשך שלוש שנים ועסק בהפעלת חוגי דרמה עבור הנוער במקום. לאחר מכן שב לירושלים והקים שם תיאטרון בבית אבות בשם "תיאטרון הזמן".

בשנים 1956, 1964, ו-1966 יצא אנסקי לרוונה שבאיטליה ולמד יחד עם נחום גוטמן ועמוס אריכא את אמנות הפסיפס באקדמיה לאמנויות היפות בעיר. לדברי בנו, אנסקי התרשם מהפסיפסים שהתגלו בחפירות ארכאולוגיות ורצה להחיות את צורת האמנות הארץ-ישראלית הנושנה. בשנת 1968 פנה אליו בכיר בכנסיית הקבר בירושלים וביקש ממנו לשפץ פרסקו ישן ומפוייח בסמוך לאבן המשיחה, המציג את צליבת ישו. אנסקי נענה מיד בחיוב ובמשך 14 שנים עבד על שיקום הפרסקו בפסיפס. את האבנים הביא מוורונה. כדוגמה לדמות הצלוב, השתמש אנסקי בקלסתרו של בנו אלכס, שהיה כבן 33 באותה עת, בגילו של הצלוב. בשנת 1982 סיים אנסקי את הפסיפס, לא חתם על העבודה ולא נטל עבורה שכר ושמר את הדבר בסוד עד מותו. עבודה גדולה נוספת של אנסקי היא קיר פסיפס מאת נחום גוטמן, שנבנה בבניין הרבנות הראשית לישראל בתל אביב.[8]

אנסקי נפטר ב-1990, בגיל 86. הותיר בן יחיד, אלכס אנסקי.

דמותו 'הונצחה' בסרט הבולגרי "רפסודיה בולגרית" (2014) בגילומו של בנו, אלכס אנסקי.

ספרועריכה

  • התיאטרון לילדים ולנוער: הרעיון והמעשה, ירושלים: [חמו"ל], תשכ"ט 1969.

לקריאה נוספתעריכה

  • 'הדיבוק של אבא אנסקי, אליעזר אנסקי', בתוך: חיה יוסף, סיפורים קטנים על אנשים גדולים: ראיונות, תל אביב: י. גולן, תשס"ה 2005, עמ' 152–162.
  • רזי אמיתי, 'בין תיאטרון ילדים לתיאטרון של ילדים', בספרו תאטרון ילדים בישראל: צמיחתו וגידולו של התאטרון לילדים ולנוער בישראל, תל אביב: ספרא, 2013

קישורים חיצונייםעריכה

על אשתו גיזלה:

מפרי עטו:

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תיאטרון אמנותי לילדים, המשקיף, 23 בדצמבר 1946.
  2. ^ 2.0 2.1 תיאטרון-ילדים כגורם חינוכי, דבר, 24 בינואר 1947.
  3. ^ 3.0 3.1 חברים עתונאים מבולגריה, דבר, 8 בינואר 1946 (מודעה).
  4. ^ משועים לעליה, דבר, 22 באוקטובר 1945.
  5. ^ תל-אביב | עם הצגת-הבכורה ב"במתנו", דבר, טור 1, 27 בדצמבר 1946.
  6. ^ "חוויה ושמה קבלה" עם שדרן הרדיו אלכס אנסקי
  7. ^ יפעת נבו, להוציא נערים מבדידותם, מעריב, 18 בספטמבר 1969.
  8. ^ וראו: שמעון פינס, משרדי הרבנות בת"א – לבניין חדש, דבר, 7 ביוני 1961 (ותצלום ובו גוטמן ואנסקי ליד הפסיפס).