אליעזר גולדשמידט
הרב אליעזר גולדשמידט (ח' בתשרי תר"ע, ספטמבר 1909 - כ"ח באדר ב' תשנ"ב, אפריל 1992) היה תלמיד חכם ליטאי, דיין בבית הדין הרבני הגדול וחבר מועצת הרבנות הראשית.
 | |
| לידה |
ספטמבר 1909  |
|---|---|
| פטירה |
אפריל 1992 (בגיל 82) |
| מקום קבורה |
בית הקברות היהודי בהר הזיתים |
| מדינה |
ישראל |
  | |
תולדות חייועריכה
נולד בליטא לאברהם ולפייגה-לאה גולדשמידט. בגיל 10 נשלח ללמוד בוילקומיר ובהמשך למד בישיבת סלבודקה אצל רבי יחזקאל ברשטין. בשנת תרפ"ד עלה עם הוריו שהתיישבו בחברון ולמד בישיבת חברון. לאחר שניצלה משפחתו מפרעות חברון, חזר ללמוד בסלובודקה עוד שבע שנים, והיה לתלמידם של הרב אייזיק שר והרב ברוך הורביץ. הוסמך על ידי הרב אברהם דוב כהנא שפירא, רבה של קובנה. בשנת תרצ"ז נישא למרים מנוחה פלצינסקי, בתו של הרב שלמה יהודה לייב פלצינסקי, רב בדווינסק וחתנו של ה"סבא מסלבודקה" הרב נתן צבי פינקל. בשנת תש"א נמלט לאודסה ומשם עלה דרך איסטנבול לארץ ישראל. למד בישיבת היכל התלמוד בתל אביב. הוא סייע לרבו, הרב שר, בהקמת ישיבת סלבודקה בבני ברק, וערך את הקובץ "כנסת ישראל", שהוציאה הישיבה. בשנת תש"ז עבר לגור סמוך לישיבה ומסר בה שיעורים. בתקופה זו התקרב לחזון איש.
בשנת תשי"א התמנה לדיין בבית הדין בתל אביב. כעבור מספר שנים עבר לכהן כדיין בירושלים. בשנת תשכ"ד התמנה לחבר מועצת הרבנות הראשית וחבר בוועדה למינוי דיינים[1]. בתחילת שנת 1965 נבחר לדיין בבית הדין הרבני הגדול[2], כמועמדו של הרב הראשי הרב יצחק נסים, וגבר על הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, מועמדו של שר הדתות זרח ורהפטיג[3]. בשנת תשכ"ד (1964) נבחר למועצת הרבנות הראשית והיה חבר בה עד תחילת שנות ה-70.
היה חבר בנשיאות מכון ירושלים. פרסם מאמרים רבים בתחום ההלכה והמשפט ומסר שיעורים במקומות שונים, בהם בבית המדרש לרבנים ולדיינים של יד הרב נסים.
נפטר בשנת 1992, ונקבר בהר הזיתים בירושלים.
משפחתועריכה
אחיו היה הרב ישעיהו גולדשמידט, אב"ד בתל אביב. גיסו הוא הרב אליעזר פלצינסקי. חתנו היה הרב חיים סגל, ששימש כדיין, מחבר הספר "טל חיים".
עמדותיועריכה
במועצת הרבנות הראשית נחשב הרב גולדשמידט למזוהה עם הקו החרדי. הוא התנגד יחד עם הרב שאול ישראלי להקלות בהליכי הגיור שאושרו על ידי המועצה[4]. היה בין המתנגדים לבחירת הרב שלמה גורן לרב ראשי ולפסק דין האח והאחות.
בראשית שנות ה-60 היה חבר בוועדה שבדקה את שאלת בני ישראל מהודו[5] ופסק שהם מותרים להינשא עם יהודים מעדות אחרות[6].
בעניין משמורת ילדים טען: "ובהחזקת ילדים השיקול טובת הילדים, אינו רק שיקול עיקרי בלבד... אלא שלפי השקפת דין תורה, זהו השיקול היחיד, זה ותו לא. וכל שיקול אחר אשר הוא עניין של ההורים או של אחד מהם, לא ייחשב ולא ישפיע כמלוא נימה בהכרעה נגד שיקול כלשהו של טובת הילד."[7]
בשנת 1966 אישר ביחד עם הרב יצחק נסים והרב יוסף שלום אלישיב פסק דין של בית הדין האזורי שמפלגה חייבת לקיים הסכם התפטרות, מכיוון שדיני אסמכתא חלים רק על התחייבויות של יחידים ולא על התחייבויות בענייני ציבור[8].
ספרועריכה
הערות שולייםעריכה
- ^ נח זבולוני, בחירת 3 דיינים חדשים לבית הדין הגדול לערעורים - היום, חרות, 13 בספטמבר 1964
- ^ נח זבולוני, ריב חדרים בבית הדין הרבני הגדול לערעורין, חרות, 9 במרץ 1965
- ^ נח זבולוני, התנגשות בין הרב ניסים לבין שר הדתות בשאלת מינוי דיינים, חרות, 16 באוקטובר 1964
- ^ ישעיהו ביצור, מועצת הרבנות הראשית החליטה על הקלות בגיור, מעריב, 25 במרץ 1971
- ^ הרבנות הראשית, בני ישראל, מבוא, באתר HebrewBooks
- ^ נח זבולוני, "ספר לבן" של הרבנות, חרות, 11 בינואר 1962
- ^ ד"ר ישראל צבי גילת, עמדת המשפט העברי כלפי "זכויות" ההורים בילדיהם והמסתעף ממנה לעניין יכולת האם לוותר על האפוטרופסות בהסכם, אתר המכללה האקדמית נתניה
- ^ קיום הסכמי בחירות, אתר עולמות