אליפות אירופה בכדורגל עד גיל 21

טורניר כדורגל

אליפות אירופה בכדורגל עד גיל 21,[1] או בקצרה היורו לנבחרות צעירות (עד גיל 21), היא אליפות כדורגל שנערכת כל שנתיים על ידי התאחדות הכדורגל האירופית, אופ"א. האליפות, במתכונתה הנוכחית, התקיימה לראשונה ב-1978. לפני כן, קיימה אופ"א את גביע האתגר עד גיל 23 (בשנים 1967–1970).

אליפות אירופה בכדורגל עד גיל 21
ענף כדורגל
תאריך ייסוד 1978
ארגון מפעיל אופ"א
מספר מתמודדים 16
יבשת אירופה
שמות קודמים גביע האתגר
זוכה אנגליהאנגליה אנגליה
הכי הרבה זכיות ספרדספרד ספרד
איטליהאיטליה איטליה
(5 זכיות)
UEFA U-21 Championship
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

עד שנת 2006 התקיימה האליפות בשנים זוגיות, ועמדה בצילם של המונדיאל ואליפות אירופה בכדורגל המתקיימים באותן שנים. החל מ-2007 האליפות נערכת בשנים אי-זוגיות, כך שהיא האירוע המרכזי לנבחרות כדורגל אירופיות באותן שנים.

הגבלת הגיל באליפות החלה כבר באליפות הראשונה והיא נותרה על כנה מאז. לשחקן מותר להשתתף באליפות גם כאשר הוא בן 23, אך זאת בתנאי שאת המוקדמות הוא שיחק כשהוא טרם הגיע לגיל 21.

באליפות 2007 השתתפה לראשונה הנבחרת הצעירה של ישראל.

ישראל אירחה את אליפות אירופה לשנת 2013, אליה העפילה אוטומטית כמארחת הטורניר.

החל מהטורניר שהיה ב-2021 שהתקיים בסלובניה ובהונגריה, מספר המדינות המשתתפות בטורניר הגמר הוגדל משתים עשרה לשש עשרה נבחרות.

היסטוריה

עריכה
 
הגביע המוענק לזוכה בטורניר

גביע האתגר לנבחרות אירופיות עד גיל 23

עריכה

קודם לאליפות זו, התקיים גביע האתגר עד גיל 23 שהתקיים שמונה פעמים בין השנים 1967 עד 1970. התחרות פעלה בצורה הבאה: בכל כמה חודשים התמודדה אלופת הטורניר המכהנת מול נבחרת אקראית מבין הנבחרות הצעירות של אירופה.[2]

אליפות אירופה עד גיל 23

עריכה

בשנת 1970 הוחלט לקיים אליפות רשמית עד גיל 23. גביע זה שוחק על בסיס משחקי בית-חוץ במשך שנתיים, ובמסגרתו התקיימו שלושה טורנירים: 1972 (בשנים 1970–1972), 1974 (1972–1974) ו־1976 (1974–1976). הטורניר התנהל במקביל לאליפות הנוער, שהתקיימה ברצף מאז 1948 (כיום עד גיל 19). בסביבות 1980, אופ"א ביצעה רפורמה בתחרויות לנבחרות הצעירות, וארגנה אותן מחדש על סמך הגבלת גיל בלבד. מגבלת הגיל עבור תחרות זו נקבעה ל־21, ונותרה כך מאז.

אליפות אירופה עד גיל 21

עריכה

טורניר זה החל ב־1978, והוא מתקיים אחת לשנתיים. החל ממהדורת 1994, מתקיימים התחרויות במדינה מארחת, ולא על בסיס משחקי בית-חוץ כפי שהיה קודם לכן. באותו טורניר נעשה ניסיון לקיים משחק על המקום השלישי, אולם הוא לא שרד.

טורניר זה משמש גם כמוקדמות לאולימפיאדת הקיץ מאז ברצלונה 1992. דבר זה נחשב לקפיצת מדרגה משמעותית בדרך אל הנבחרת הבוגרת וצמצום שיח פוליטי שהיה קיים קודם לכן סביב המשחקים האולימפיים על מעמדם התעסוקתי של שחקנים מחוץ לספורט. שחקנים כמו מסוט אוזיל, קלאס יאן הונטלאר, לואיש פיגו, פטר צ'ך, איקר קסיאס, פרנצ'סקו טוטי, פאביו קנבארו, ג'אנלואיג'י בופון, אלברטו ג'ילארדינו ואנדראה פירלו ויורגוס קראגוניס, כולם החלו את הקריירה הבינלאומית שלהם בנבחרות הנוער עד גיל 21 והתגלו בטורנירים אלו.

אנגליה היא האלופה המכהנת מ־2023, לאחר שניצחה את ספרד 1–0 בגמר.

פורמט

עריכה

עד לתחרות 1992 וכולל, חולקו כל הנרשמים לשמונה בתי מוקדמות, שמונה המנצחים בהן היו למשחקי נוקאאוט רבע הגמר. שאר המשחקים נערכו על בסיס זוג משחקים, בית וחוץ כדי לקבוע את המנצחת שתעלה לרבע הגמר.

לתחרות 1994, נבחרה אחת המועמדות לחצי הגמר, צרפת, כמארחת לחצי הגמר (במשחק אחד), הפלייאוף השלישי והגמר. באופן דומה, ספרד נבחרה לארח את ארבעת המשחקים האחרונים ב-1996.

החל משנת 1998, נעשה שימוש בתשע בתי מוקדמות, שכן ההשתתפות הגיעה ל-46 נבחרות, כמעט כפול מ-24 הנבחרות שנרשמו ב-1976. שבעת הקבוצות במקום הראשון בבתים העפילו אוטומטית לגמר, בעוד שהקבוצות השמיני והתשיעי היו הנבחרות במקום השני הטובות ביותר, יוון ואנגליה שיחקו צמד משחקים בפלייאוף העפלה לטורניר הגמר. המשחקים הנותרים, מרבע הגמר ואילך, נערכו ברומניה, אחת משמונת הקבוצות שהעפילו לטורניר הגמר.

בתחרות בשנת 2000 היו גם תשע קבוצות, אבל תשע הקבוצות המנצחות ושבע הסגנות האלו נכנסו לפלייאוף עם צמד משחקים על מנת להכריע את שמונה המעפילות. מתוכם נבחרה סלובקיה כמארחת הטורניר. בפעם הראשונה, שלב הבתים בטורניר הגמר נכנס לתוקף, כאשר שני מנצחות הבתים התמודדו בגמר, ושתי סגנות אלופת התמודדו בפלייאוף במקום השלישי. המבנה ב-2002 היה זהה, למעט הכנסת סיבוב חצי-גמר לאחר שלב הבתים של הטורניר גמר. שווייץ אירחה את גמר 2002.

בשנת 2004, נעשה שימוש בעשר קבוצות מוקדמות, כאשר מנצחות הבתים ושש הסגניות הטובות ביותר נכנסו לפלייאוף. גרמניה אירחה באותה שנה. עבור 2006, שתי הנבחרות המובילות של שמונה בתי מוקדמות סיפקו את 16 הנבחרות לפלייאוף, שנערך בנובמבר 2005. פורטוגל אירחה את טורניר הגמר.

החל מ-2007 בוצע שינוי בגלל שהקבוצות הבכירות של מדינות רבות בחרו לעיתים קרובות לקדם שחקנים מקבוצת עד גיל 21 שלהן, כאשר קמפיין המוקדמות שלהן התארך. זירוז הטורנירים אפשר לשחקנים יותר זמן להתפתח בנבחרת עד גיל 21 במקום לעלות מוקדם מדי ולהיכנס בסופו של דבר למילואים של הקבוצות הבוגרות.

התחרות של 2007 החלה למעשה לפני טורניר הגמר של 2006, עם סבב מוקדמות להדחה של שמונה מהמדינות המדורגות הנמוכות ביותר. לראשונה, המארחת (הולנד) הוכרעה עוד לפני שלב המוקדמות. כמארחים, הולנד העפילה אוטומטית לטורניר הגמר. במקרה, נבחרת הולנד זכתה בטורניר 2006 - כאשר מחזיקת הגביע הייתה בדרך כלל מעפילה אוטומטית לטורניר הבא. שאר האומות הוגרלו כולן לארבע עשרה בתים של שלוש קבוצות. 14 מנצחי הבתים צורפו בפלייאוף כפול כדי להכריע את שבעת המוקדמות לצד המארחים.

מ-2009 עד 2015, נעשה שימוש בעשר בתי מוקדמות, כאשר מנצחי הקבוצות וארבע הסגנות הטובות ביותר נכנסו לפלייאוף עם צמד משחקים.

גמר 2015 היה אמור להיות מהדורת שמונה הקבוצות האחרונות, שכן אופ"א הרחיבה את הטורניר ל-12 קבוצות החל מטורניר 2017.

ב-6 בפברואר 2019, הוועד הפועל של אופ"א החליט על הגדלת מספר המשתתפות בטורניר הגמר ל-16 קבוצות, החל מהטורניר של 2021.

זוכות

עריכה

גביע האתגר

עריכה
תאריך מארחת אלופה תוצאה סגנית
7 ביוני 1967 בולגריה  סטארה זאגורה בולגריה  בולגריה 3–2 מזרח גרמניה  גרמניה המזרחית
6 בספטמבר 1967 בולגריה  בורגס בולגריה  בולגריה 6–0 פינלנד  פינלנד
15 בנובמבר 1967 בולגריה  פלבן בולגריה  בולגריה 2–1 צ'כוסלובקיה  צ'כוסלובקיה
17 באפריל 1968 בולגריה  סופיה בולגריה  בולגריה 3–1 הולנד  הולנד
26 באוקטובר 1968 בולגריה  רוסה יוגוסלביה  יוגוסלביה 2–1 בולגריה  בולגריה
18 ביוני 1969 יוגוסלביה  נובי סאד יוגוסלביה  יוגוסלביה 3–0 ספרד 1939  ספרד
6 בנובמבר 1969 יוגוסלביה  זרניאנין יוגוסלביה  יוגוסלביה 2–0 שוודיה  שוודיה
24 במרץ 1970 יוון  אתונה יוגוסלביה  יוגוסלביה 5–1 יוון 1828  יוון

אליפויות אירופה עד גיל 23

עריכה
שנה מארחת גמר מקום שלישי–רביעי מתמודדות
אלופה תוצאה סגנית
1972 משחקי בית-חוץ צ'כוסלובקיה 
צ'כוסלובקיה
2–2 / 3–1
5–3 בסיכום שני המשחקים
ברית המועצות (1955–1980) 
ברית המועצות
בולגריה (1971–1990)  בולגריה ויוון (1970–1975)  יוון 8 (23)
1974 משחקי בית-חוץ הונגריה 
הונגריה
2–3 / 4–0
6–3 בסיכום שני המשחקים
גרמניה המזרחית 
גרמניה המזרחית
פולין (1928–1980)  פולין וברית המועצות (1955–1980)  ברית המועצות 8 (21)
1976 משחקי בית-חוץ ברית המועצות (1955–1980) 
ברית המועצות
1–1 / 2–1
3–2 בסיכום שני המשחקים
הונגריה 
הונגריה
הולנד  הולנד ויוגוסלביה  יוגוסלביה 8 (23)

אליפויות אירופה עד גיל 21

עריכה
שנה מארחת גמר מקום שלישי–רביעי
(או המשחק על המקום השלישי)
מתמודדות
אלופה תוצאה סגנית
1978 משחקי בית-חוץ יוגוסלביה 
יוגוסלביה
1–0 / 4–4
5–4 בסיכום שני המשחקים
גרמניה המזרחית 
גרמניה המזרחית
בולגריה (1971–1990)  בולגריה ואנגליה  אנגליה 8 (24)
1980 משחקי בית-חוץ ברית המועצות 
ברית המועצות
0–0 / 1–0
1–0 בסיכום שני המשחקים
גרמניה המזרחית 
גרמניה המזרחית
אנגליה  אנגליה ויוגוסלביה  יוגוסלביה 8 (25)
1982 משחקי בית-חוץ אנגליה 
אנגליה
3–1 / 2–3
5–4 בסיכום שני המשחקים
גרמניה המערבית 
גרמניה המערבית
סקוטלנד  סקוטלנד וברית המועצות  ברית המועצות 8 (26)
1984 משחקי בית-חוץ אנגליה 
אנגליה
1–0 / 2–0
3–0 בסיכום שני המשחקים
ספרד 
ספרד
איטליה  איטליה ויוגוסלביה  יוגוסלביה 8 (30)
1986 משחקי בית-חוץ ספרד 
ספרד
1–2 / 2–1
3–3 בסיכום שני המשחקים
(3–0 פ)
איטליה 
איטליה
אנגליה  אנגליה והונגריה  הונגריה 8 (29)
1988 משחקי בית-חוץ צרפת 
צרפת
0–0 / 3–0
3–0 בסיכום שני המשחקים
יוון 
יוון
אנגליה  אנגליה והולנד  הולנד 8 (30)
1990 משחקי בית-חוץ ברית המועצות 
ברית המועצות
4–2 / 3–1
7–3 בסיכום שני המשחקים
יוגוסלביה 
יוגוסלביה
איטליה  איטליה ושוודיה  שוודיה 8 (30)
1992 משחקי בית-חוץ איטליה 
איטליה
2–0 / 0–1
2–1 בסיכום שני המשחקים
שוודיה 
שוודיה
דנמרק  דנמרק וסקוטלנד  סקוטלנד 8 (32)
1994 צרפת  צרפת איטליה 
איטליה
1–0 (ה) פורטוגל 
פורטוגל
ספרד 
ספרד
2–1 צרפת 
צרפת
8 (32)
1996 ספרד  ספרד איטליה 
איטליה
1–1
(4–2 פ)
ספרד 
ספרד
צרפת 
צרפת
1–0 סקוטלנד 
סקוטלנד
8 (44)
1998 רומניה  רומניה ספרד 
ספרד
1–0 יוון 
יוון
נורווגיה 
נורווגיה
2–0 הולנד 
הולנד
8 (46)
2000 סלובקיה  סלובקיה איטליה 
איטליה
2–1 צ'כיה 
צ'כיה
ספרד 
ספרד
1–0 סלובקיה 
סלובקיה
8 (47)
2002 שווייץ  שווייץ צ'כיה 
צ'כיה
0–0
(3–1 פ)
צרפת 
צרפת
איטליה  איטליה ושווייץ  שווייץ 8 (47)
2004 גרמניה  גרמניה איטליה 
איטליה
3–0 סרביה ומונטנגרו 
סרביה ומונטנגרו
פורטוגל 
פורטוגל
3–2 (ה) שוודיה 
שוודיה
8 (48)
2006 פורטוגל  פורטוגל הולנד 
הולנד
3–0 אוקראינה 
אוקראינה
צרפת  צרפת וסרביה ומונטנגרו  סרביה ומונטנגרו 8 (51)
2007 הולנד  הולנד הולנד 
הולנד
4–1 סרביה 
סרביה
בלגיה  בלגיה ואנגליה  אנגליה 8 (51)
2009 שוודיה  שוודיה גרמניה 
גרמניה
4–0 אנגליה 
אנגליה
איטליה  איטליה ושוודיה  שוודיה 8 (52)
2011 דנמרק  דנמרק ספרד 
ספרד
2–0 שווייץ 
שווייץ
בלארוס 
בלארוס
1–0 צ'כיה 
צ'כיה
8 (53)
2013 ישראל  ישראל ספרד 
ספרד
4–2 איטליה 
איטליה
הולנד  הולנד ונורווגיה  נורווגיה 8 (53)
2015 צ'כיה  צ'כיה שוודיה 
שוודיה
0–0
(4–3 פ)
פורטוגל 
פורטוגל
דנמרק  דנמרק וגרמניה  גרמניה 8 (53)
2017 פולין  פולין גרמניה 
גרמניה
1–0 ספרד 
ספרד
אנגליה  אנגליה ואיטליה  איטליה 12 (53)
2019 איטליה  איטליה
סן מרינו  סן מרינו
ספרד 
ספרד
2–1 גרמניה 
גרמניה
צרפת  צרפת ורומניה  רומניה 12 (55)
2021 הונגריה  הונגריה
סלובניה  סלובניה
גרמניה 
גרמניה
1–0 פורטוגל 
פורטוגל
הולנד  הולנד וספרד  ספרד 16 (55)
2023 רומניה  רומניה
גאורגיה  גאורגיה
אנגליה אנגליה 1–0 ספרד ספרד ישראל  ישראל ואוקראינה  אוקראינה 16 (54)
2025 סלובקיה  סלובקיה 16 (54)

זכיות לפי מדינה

עריכה
נבחרת זכיות סגנויות
ספרד  ספרד 5 (1986, 1998, 2011, 2013, 2019) 4 (1984, 1996, 2017, 2023)
איטליה  איטליה 5 (1992, 1994, 1996, 2000, 2004) 2 (1986, 2013)
גרמניה  גרמניה[א] 3 (2009, 2017, 2021) 2 (1982, 2019)
אנגליה  אנגליה 3 (1982, 1984, 2023) 1 (2009)
רוסיה  רוסיה[ב] 2 (1980, 1990)
הולנד  הולנד 2 (2006, 2007)
סרביה  סרביה[ג] 1 (1978) 3 (1990, 2004, 2007)
צרפת  צרפת 1 (1988) 1 (2002)
צ'כיה  צ'כיה 1 (2002) 1 (2000)
שוודיה  שוודיה 1 (2015) 1 (1992)
פורטוגל  פורטוגל 3 (1994, 2015, 2021)
גרמניה המזרחית  גרמניה המזרחית 2 (1978, 1980)
יוון  יוון 1 (1988, 1998)
אוקראינה  אוקראינה 1 (2006)
שווייץ  שווייץ 1 (2011)
  1. ^ כולל תוצאותיה של גרמניה המערבית.
  2. ^ כולל תוצאותיה של ברית המועצות.
  3. ^ כולל תוצאותיהן של יוגוסלביה וסרביה ומונטנגרו.

פרסים

עריכה

שחקן הטורניר

עריכה
שנה שחקן מקור
1978 יוגוסלביה  וחיד חלילהודז'יץ' [3]
1980 ברית המועצות  אנטולי דמיאננקו [4]
1982 מערב גרמניה  רודי פלר [5]
1984 אנגליה  מארק הייטלי [6]
1986 ספרד  מנולו סנצ'יס [7]
1988 צרפת  לורן בלאן [8]
1990 יוגוסלביה  דאבור שוקר [9]
1992 איטליה  רנאטו בוסו [10]
1994 פורטוגל  לואיש פיגו [11]
1996 איטליה  פאביו קנבארו [12]
1998 ספרד  פרנססק ארנאו [13]
2000 איטליה  אנדראה פירלו [14]
2002 צ'כיה  פטר צ'ך [15]
2004 איטליה  אלברטו ג'ילארדינו [16]
2006 הולנד  קלאס יאן הונטלאר [17]
2007 הולנד  רויסטון דרנטה [18]
2009 שוודיה  מרקוס ברג [19]
2011 ספרד  חואן מאטה [20]
2013 ספרד  טיאגו אלקנטרה [21]
2015 פורטוגל  ויליאם קרבאליו [22]
2017 ספרד  דני סבאיוס [23]
2019 ספרד  פביאן רואיס [24]
2021 פורטוגל  פאביו ויירה [25]

נעל הזהב

עריכה
שנה נעל הזהב שערים נעל הכסף שערים נעל הארד שערים מקור
2000 איטליה  אנדראה פירלו 3 [26]
2002 איטליה  מאסימו מאקרונה 3 [26]
2004 איטליה  אלברטו ג'ילארדינו 4 [26]
2006 הולנד  קלאס יאן הונטלאר 4 [26]
2007 הולנד  מסיאו ריגטרס 4 [26]
2009 שוודיה  מרקוס ברג 7 [26]
2011 ספרד  אדריאן לופס 5 [26]
2013 ספרד  אלברו מוראטה 4 ספרד  טיאגו אלקנטרה 3 ספרד  איסקו 3 [27]
2015 צ'כיה  יאן קילמנט 3 גרמניה  קווין פולאנד 2 שוודיה  יון גווידטי 2 [26]
2017 ספרד  סאול ניגס 5 ספרד  מרקו אסנסיו 3 פורטוגל  ברומה 3 [28]
2019 גרמניה  לוקה ואלדשמידט 7 רומניה  ג'ורג'ה פושקש 4 גרמניה  מרקו ריכטר 3 [29]
2021 גרמניה  לוקאס נמצ'ה 4 איטליה  פטריק קוטרונה 3 פורטוגל  דני מוטה 3 [30]

נבחרת החלומות

עריכה

ב־17 ביוני 2015 חשפה אופ"א את 11 השחקנים הטובים ביותר ששיחקו בטורניר במהדורותיו השונות.[31]

שוער הגנה קישור התקפה
גרמניה  מנואל נוייר סרביה  ברניסלב איוואנוביץ'
גרמניה  מאטס הומלס
איטליה  אלסנדרו נסטה
איטליה  ג'ורג'ו קייליני
אנגליה  פרנק למפארד
איטליה  אנדראה פירלו
ספרד  צ'אבי
גרמניה  מסוט אוזיל
איטליה  פרנצ'סקו טוטי
ספרד  ראול גונזלס

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ בתרגום מילולי: 'מתחת לגיל 21'.
  2. ^ Europe - U-23/U-21 Tournaments, RSSSF
  3. ^ "1978: Vahid Halilhodžić". UEFA.com. Union of European Football Associations. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ "1980: Anatoliy Demyanenko". UEFA.com. Union of European Football Associations. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ "1982: Rudi Völler". UEFA.com. Union of European Football Associations. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ "1984: Mark Hateley". UEFA.com. Union of European Football Associations. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "1986: Manuel Sanchís". UEFA.com. Union of European Football Associations. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ "1988: Laurent Blanc". UEFA.com. Union of European Football Associations. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ "1990: Davor Šuker". UEFA.com. Union of European Football Associations. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ "1992: Renato Buso". UEFA.com. Union of European Football Associations. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ "1994: Luís Figo". UEFA.com. Union of European Football Associations. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ "1996: Fabio Cannavaro". UEFA.com. Union of European Football Associations. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ "1998: Francesc Arnau". UEFA.com. Union of European Football Associations. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ "2000: Andrea Pirlo". UEFA.com. Union of European Football Associations. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ "2002: Petr Čech". UEFA.com. Union of European Football Associations. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ "2004: Alberto Gilardino". UEFA.com. Union of European Football Associations. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ "2006: Klaas-Jan Huntelaar". UEFA.com. Union of European Football Associations. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ "2007: Royston Drenthe". UEFA.com. Union of European Football Associations. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ "2009: Marcus Berg". UEFA.com. Union of European Football Associations. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ "2009: Juan Mata". UEFA.com. Union of European Football Associations. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ "2013: Thiago Alcântara". UEFA.com. Union of European Football Associations. 26 ביולי 2013. נבדק ב-29 ביוני 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ "William named U21 EURO player of the tournament". UEFA.com. Union of European Football Associations. 1 ביולי 2015. נבדק ב-3 ביולי 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ "Spain's Dani Ceballos named Player of the Tournament". UEFA.com.
  24. ^ "Fabián Ruiz named SOCAR Player of the Tournament". UEFA.com.
  25. ^ "2021 Under-21 EURO Player of the Tournament: Fábio Vieira". UEFA.com. 6 ביוני 2021. נבדק ב-7 ביוני 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 "Czech striker Kliment wins Golden Boot award". UEFA.com. 30 ביוני 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ Adams, Sam (18 ביוני 2013). "Morata wins Golden Boot in Spanish clean sweep". UEFA.com. נבדק ב-1 ביולי 2017. 2013 Under-21 finals top scorers
    Golden Boot: Álvaro Morata, Spain – 4 goals, 1 assist
    Silver Boot: Thiago Alcántara – 3 goals, 1 assist
    Bronze Boot: Isco, Spain – 3 goals
    {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ "Saúl Ñíguez wins U21 EURO adidas Golden Boot". UEFA.com. 30 ביוני 2017. נבדק ב-1 ביולי 2017. Golden Boot: Saúl Ñíguez (Spain) – 5 goals, 1 assist
    Silver Boot: Marco Asensio (Spain) – 3 goals, 1 assist
    Bronze Boot: Bruma (Portugal) – 3 goals
    {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ "Spain beat Germany for fifth U21 title". UEFA.com. נבדק ב-30 ביוני 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ "Germany's Lukas Nmecha wins U21 Top Scorer award". UEFA.com. 6 ביוני 2021. נבדק ב-7 ביוני 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ "Our all-time Under-21 EURO dream team". UEFA.com. Union of European Football Associations. 17 ביוני 2015. נבדק ב-25 ביולי 2015. {{cite web}}: (עזרה)