אלישבע מיכאלי

שחקנית ישראלית

אלישבע מיכאלי (17 ביוני 19282 בינואר 2009) הייתה שחקנית תיאטרון וקולנוע ישראלית.

אלישבע מיכאלי
אלישבע מיכאלי בשנת 1948
אלישבע מיכאלי בשנת 1948
לידה 17 ביוני 1928
תל אביב, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 בינואר 2009 (בגיל 80)
חיפה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק שחקנית תיאטרון, שחקנית קולנוע עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מיכאלי בתצלום מאת פטר מירום, 1965
אלישבע מיכאלי. צילום מתוך הסרט "שרית" (1974)

ביוגרפיהעריכה

מיכאלי נולדה וגדלה בתל אביב. ב-1946, בהיותה בת 18, נישאה למשה משאלי, שנהרג ב-9 באוקטובר 1948 במהלך מלחמת העצמאות. מאז גידלה לבדה את בנם היחיד גיורא. מיכאלי הופיעה במלחמה במסגרת הלהקה הצבאית "הכרמל".

את קריירת המשחק שלה החלה בתיאטרון "אהל". משם החלה להופיע בתיאטרון הבימה בשנת 1955 ובשנת 1959 ביצעה את התפקיד הראשי של הגברת הזקנה ב"ביקור הגברת הזקנה". בשנת 1960 צורפה לקולקטיב השחקנים שם, אולם עזבה את הבימה בשנת 1965, מכיוון שסירבה לשחק בתפקידים שוליים[1]. היא יצאה לדרך עצמאית ועבדה כפרילנסר וכך הופיעה במרבית התיאטראות בישראל. בין השאר הופיעה כאנטואנט ב"החולה המדומה", בתפקיד ראשי ב"אדם הוא אדם"[2], ב"שלוש אחיות" בתיאטרון חיפה[3], ב"האב", כ"נעמי" ב"לילה במאי" וכטקלה ב"נושים"[4]. לאחר שמצאה את עצמה מקבלת תפקידים שאינם לרוחה כדי להתפרנס, כמו התפקיד של נעמי בלילה במאי, פתחה בשנת 1971 חנות עתיקות[5] כדי שתוכל להתפרנס ממנה ולקבל רק תפקידים שהיא אוהבת[6]. אולם הההצעות לתפקידים הדלדלו ומאמצע שנות ה-70 כמעט ולא קבלה הצעות מתיאטראות. בסוף שנות ה-70 היא סגרה את החנות מסיבות כלכליות וחייתה מקצבת אלמנת המלחמה שלה. בשנת 1982 חזרה לבמה בקאמרי להציג את ברונקה בהצגה על פי ספרו של עמוס עוז "מקום אחר"[7]. לאחר מכן הופיעה ב"גירושים מאוחרים", ואז נותרה ללא הצעות במשך חמש שנים עד ששבה לבמה בשנת 1988 בהצגה "לכודים ברשת" בתיאטרון באר שבע[8].

בין המחזות הרבים בהם שיחקה: "הביקור", "מקצועה של גברת וורן", "הבט אחורה בזעם", "הדגן הוא ירוק", "נפוליאון בניו אורליאנס", "אלדוראדו", "נשות וינדזור העליזות" ו"סיפור משפחתי".

בשנת 1962 העלתה עם אחותה הצעירה מיקי (מרים; 1931-1964) את "זהירות נשים", תוכנית פזמונים, במועדון הלילה "עומר כאיים" ביפו.[9].

היא שיחקה גם בסרטי קולנוע רבים: "אבן על כל מיל", "משפחת שמחון", "הבו בנות לאילת", "עליזה מזרחי", "שמונה בעקבות אחד", "הבלש האמיץ שוורץ", "אני אוהב אותך רוזה", "שני קונילמל", "צ'רלי וחצי", "שרית", "ארבינקא", "משפחת צנעני", "תעלת בלאומילך", "יהושע יהושע", "קיץ אצל אריקה","ג'ירפות", "הירושה", "מסוכנת" ו"סיפורי בית קפה".

גרה שנים רבות בחיפה במרכז הכרמל ועבדה בתיאטרון חיפה, לאחר מכן עברה ליפו. בשנת 1998, כשהיא בת 70, עזבה את ישראל ועברה להתגורר בפלורידה, לאחר שהתאכזבה מכך שהתיאטראות הפסיקו להציע לה תפקידים. ב-2002 העתיקה את מגוריה לווינה. בשנים האחרונות לחייה חזרה לישראל, ותחילה התגוררה בדליית אל-כרמל, וכשחלה התדרדרות במצבה עברה לחיפה, קרוב לבנה.

מיכאלי נפטרה ב-2 בינואר 2009, לאחר מאבק במחלת הסרטן. הייתה בת 80 במותה. היא ציוותה לשרוף את גופתה ולפזר את אפרה בים[10]. ב-6 בפברואר 2009 נערך ערב מחווה לזכרה בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, בשיתוף פעולה בין התיאטרון המארח לתיאטרון הבימה, ובהשתתפות שחקנים ואנשי תיאטרון רבים.

הוקרהעריכה

על תפקידה בהצגת הבימה "ביקור הגברת הזקנה" (1960) זכתה בפרס שחקנית השנה. על תפקידה בסרטה של דליה הגר, "קיץ אצל אריקה" (1991), זכתה בפרס המשחק בפסטיבל לקולנוע צעיר. ב-2003 הייתה מועמדת לפרס אופיר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסרט "סיפורי בית קפה".

ב"אלבום התיאטרון", שראה אור בשנת 1965 ובו תמונותיהם של אמני הבמה באותה עת, שצולמו על ידי פטר מרום, וליד כל תמונה דבריו של האמן בכתב ידו המבטאים את הגיגיו, כתבה מיכאלי את הדברים הבאים:

הרגעים שאחרי רדת המסך? מחיאות הכפיים מלוות אותך אל חדר האיפור הן עדות לכך שהקהל "קיבל אותך טוב". שהבין, שחי אתך במשך שעתיים. ואחר כך הרגע שבו אתה יוצא אל הלילה הריק, ללא איפור בבגדי היומיום שלך! הקהל שחולף על פניך אינו יודע, אינו משער כלל שדווקא עכשיו ברגע זה של ניתוק, אתה זקוק יותר מכל לחברה אנושית. הוא זורם ועובר ומשאיר אותך עומד לבדך בתחנת האוטובוס. על רגע אכזרי זה היתי מספרת יותר אילו ידעתי לכתוב.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה