פתיחת התפריט הראשי

אלי תבור

עיתונאי ותסריטאי ישראלי

אלי תבור (נולד ב-18 ביולי 1934) הוא עיתונאי ותסריטאי ישראלי.

אלי תבור
אלי תבור
אלי תבור, 2011
לידה 18 ביולי 1934 (בן 84)
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עיתונאי, עורך עיתון, תסריטאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים הגימנסיה העברית "הרצליה" עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

אלי תבור נולד בתל אביב. הוא בוגר גימנסיה הרצליה, ולאחר מכן שירת בצה"ל בבית הספר למ"כים של חטיבת גבעתי (תש"ח). למד שנה אחת משפטים ולאחר מכן פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. משנת 1955 עד סוף שנת 1979 שימש כעיתונאי ב"העולם הזה", ככתבו הראשי ולאחר מכן כראש מערכת השבועון וכן ככתבו הצבאי. משנת 1976 עד שנת 1979 היה עורכו בתואר ובפועל של "העולם הזה", כשאורי אבנרי, שנבחר לכנסת, נשא בתואר "העורך הראשי". משנת 1980 עד שנת 1999 שימש ככתב בכיר וכעורך חדשות ב"ידיעות אחרונות". בשנים 1985-1987 היה כתב "ידיעות אחרונות" בניו-יורק ובנוסף לכך ערך שם שבועון בשפה העברית בשם "ישראל שלנו". אלי תבור התפרסם ונודע בציבור בעיקר בזכות הופעתו בצוות המפענחים של שעשועון הטלוויזיה הפופולרי "זה הסוד שלי" שהוקרן בערוץ הטלוויזיה הממלכתית בשנות ה-70' בהנחייתם של אורי זוהר ולאחר מכן טוביה צפיר. אולם למעשה היה בעיקר עיתונאי ותסריטאי. בשנות ה-80' הגיש גם תוכנית רדיו פופולרית בגלי צה"ל בשם "שלוש ארבע לעבודה!.

במוצאי שבת 30 בנובמבר 1957 אבדו עקבותיו של אלי תבור בתל אביב. הוא הופיע שוב כעבור 27 שעות וטען שנחטף על ידי אלמונים שחקרו אותו ואיימו עליו. "העולם הזה" האשים את השב"כ אשר הכחיש כל קשר לאירוע. בעדותו של תבור במשטרה נתגלו סתירות. בעיתון "דבר השבוע" נרמז כי החטיפה הייתה מבוימת. בתגובה הגיש "העולם הזה" קובלנה פלילית על הוצאת דיבה נגד "דבר השבוע"[1].

ביום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בשעה 2 בצהריים נכח אלי תבור בפגישת הכתבים הצבאיים עם ראש אמ"ן האלוף אלי זעירא שבמהלכה הגיעה הידיעה כי פרצה מלחמת יום הכיפורים.

אלי תבור היה אחד מבין קבוצת עיתונאים (שכללה מלבדו את אורי דן, ישעיהו בן פורת, יהונתן גפן, חזי כרמל ואלי לנדאו) שפירסמו בשנת 1973 את הספר "המחדל", שהיה הספר הראשון שנתפרסם מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים ובו ביקורת על מחדליה ותיאור עז משדות הקרב, על החללים, הנפגעים ואבדן הציוד שהיו בהם. הספר עורר בזמנו הד רב בדעת הקהל.

בין הסקופים הגדולים שנזקפים לזכותו של אלי תבור היו חשיפת זהותו של ראש שירות האינפורמציה של מס ההכנסה; ניפוץ הכרזתו של השר יעקב מרידור על "המנורה שתאיר את כל רמת-גן" והטענות על מעשי השחיתות לכאורה של אהוד אולמרט כבר בסוף שנות ה-70' של המאה ה-20.

בשנות ה-90' היה אלי תבור גם עורכם של מגזין התיירות "רואים עולם" ומגזין שיפוץ הדירות "בית לעניין". משנת 1987 שימש אלי תבור גם כעורך כתבי העת של לשכת המהנדסים והאדריכלים בישראל.

תסריטאיעריכה

בנוסף לעבודתו העיתונאית הפך אלי תבור לאחד התסריטאים הפוריים ביותר של הקולנוע הישראלי. הוא נודע בעיקר כתסריטאי של רוב הסרטים מסדרת סרטי אסקימו לימון והם: "אסקימו לימון" (1978), "יוצאים קבוע" (1979), "שפשוף נעים" (1981), "ספיחס" (1982), "רומן זעיר" (1984) ו"הרימו עוגן" (1985). סרטים ישראליים אחרים שהוסרטו לפי תסריטיו של אלי תבור הם: "כל ממזר מלך" (בשיתוף עם אורי זוהר) (1968), "סלומוניקו" (1972), "נחצ'ה והגנרל" (1982), "צ'רלי וחצי" (1974), "יהיה טוב סלומוניקו" (1975), "חגיגה בסנוקר" (1975), "בוא נפוצץ מיליון" (1977), "סרט וארוחת בוקר" (1977), "סלסה" (1978), "אמי הגנרלית" (1979), "אהבה אילמת" (1982), "כביש ללא מוצא" (1982), "מבצע שטריימל" (1984), "עדות מאונס" (1984) ו"אלכס חולה אהבה" (1986). כמו כן כתב את התסריט לסרט גרמני בבימויו של יואל זילברג. בשנת 1975 זכה בפרס מרגוט קלאוזנר על כתיבת התסריט לסרט "צ'רלי וחצי". בשנת 1979 נבחר על ידי קוראי "ידיעות אחרונות" כ"תסריטאי השנה" בזכות התסריט שכתב לסרט "אסקימו לימון" וזכה על כך בפרס "כינור דוד" של העיתון. איגוד התסריטאים בישראל בחר בו כ"חבר כבוד" הראשון של האיגוד. בשנת 2012 זכה בפרס אופיר למפעל חיים של האקדמיה הישראלית לקולנוע על עבודתו רבת ההיקף כתסריטאי, שהביאה להפקת 23 סרטים על פי תסריטיו.

אלי תבור הוא אב לארבעה ילדים. מתגורר בתל אביב. הוא היה נשוי לשולה תבור שנודעה כ"רחל המרחלת".

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה