אלכסנדר זאובר

עיתונאי ישראלי

אלכסנדר (שמשון יעקב) זאובר (17 במאי 1903 - 9 בספטמבר 1961) היה עיתונאי ישראלי, איש התנועה הרוויזיוניסטית ובורר. היה המוציא לאור והעורך של השבועון "עיתון מיוחד" משנת ייסודו ב-1934 ועד לסגירתו ב-1952. ממנהלי "אוי קלט" בארץ ישראל, עיתונאי בעיתון "דואר היום" עיתונאי ב"ידיעות אחרונות" ומקים מוסף "7 ימים" ב"ידיעות אחרונות" ועורכו הראשי של "דאס אידישע פאלקסבלאט". מלבד עיסוקו העיתונאי פעל בענייני ציבור, היה ממנהיגי יהדות הונגריה בארץ ועזר רבות לארגוני המחתרת השונים בתקופת המנדט.

אלכסנדר זאובר
250 פייקסלים
לידה 17 במאי 1903
אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 בספטמבר 1961 (בגיל 58) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
תקופת הפעילות מ-1933
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חייו עריכה

זאובר נולד בעיירה נאדי-שומקוט הסמוכה למונקאץ' (היום באוקראינה), שהייתה אז חלק מממלכת הונגריה, בן לשמואל זאובר, מתלמידיו של ה"כתב סופר", וגיטל לבית שטרנבך. בשל מותם של הוריו בגיל צעיר, הוא גדל אצל סבו מיכאל שטרנבך והתחנך בחדר מסורתי. הוא התגייס לצבא הצ'כוסלובקי ושם קיבל את השם אלכסנדר. בשנת 1930 עבר להתגורר בברלין שם למד בבית הספר לרבנים, במהלך שהותו בגרמניה למד את השפה הגרמנית. בשנת 1933 עלה לארץ ישראל, באותה שנה נשא לאישה את אילנה ברודי, לשניים היו שני ילדים: מיכאל ואמיצה. העברית הייתה שגורה בפיו בזכות לימודיו בגימנסיה העברית שבעיר הולדתו.

פעילות עיתונאית עריכה

זאובר הקים בהונגריה את העיתון "דאס יודישע פאלקסבלאט" שהיה העיתון ההונגרי הציוני הראשון. זאובר כתב רבות בעיתון "אוי קלט", ובעיתון "דואר היום".

 
שער גיליון השבועון, 24 בספטמבר 1948

עיתון מיוחד עריכה

  ערך מורחב – עיתון מיוחד

זאובר נחשב ל"אבי העיתונות הצהובה בארץ ישראל" זאת בשל העיתון שהיה תחת עריכתו ובבעלותו "עיתון מיוחד", שעסק בפלילים וברכילות על חיי האישים בארץ ישראל דבר שהיה נדיר וראשוני בארץ. את העיתון הקים לאחר שהעיתון הקודם שבו עבד "דואר היום" נסגר[1].

כותרותיו של זאובר ב"עיתון מיוחד" היו יוצאות דופן, סנסציוניות, ובנוסח מחורז, למשל:

בעל מלון שכיח, נעל את אשתו על מסגר ובריח, עזב את חברתו ושתי ברחוב הטורים, והתחתן עם אסתר העשירה בפורים

כתבות רבות בעיתון כתב זאובר תחת שמות עט שונים, בהם השם "סבירם", שפירושו סבי רב מיכאל, על שם סבו הרב מיכאל שטרנבך. הוא נתבע כמה פעמים על ביזיון בית המשפט, לאחר שפרסם דיווחים על משפטים בטרם הסתיימו[2].

עיתון מיוחד זכה לתפוצה גדולה אך בשל קריאתו של יהודה מוזס לאלכסנדר זאובר להצטרף לסגל ידיעות אחרונות החליט זאובר לאחר 19 שנים לסגור את עיתון מיוחד ולהמשיך בקריירה העיתונאית שלו בידיעות אחרונות .

ידיעות אחרונות עריכה

בשנת 1952 סגר את "עיתון מיוחד" והקים שבועון חדש בשם "7 ימים"[3]. לאחר הפילוג ב"ידיעות אחרונות" והקמת "מעריב", יהודה מוזס פתח בגיוס מזורז של עיתונאים ובהם זאובר והשבועון החדש שהקים. השבועון הפך למוסף "7 ימים" וזאובר היה עורכו הראשון. הוא עבד ב"ידיעות אחרונות" עד סוף ימיו. במהלך פעילותו היה כתב לענייני משפט.

אף שהרבה לכתוב על שערוריות, מעולם לא הוגשה למוסדות העיתונאיים תלונה נגדו.

פעילותו הציבורית עריכה

מעמדו כעיתונאי הקנה לו מעמד ציבורי והוא שימש כבורר ומפשר בבעיות שהיו בין אנשי היישוב. הוא השתייך לברית הציונים הרוויזיוניסטים, והיה חבר באגודות שונות כמו "התאחדות עולי הונגריה".

כאשר הקימו אב"א אחימאיר, אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין את "ברית הבריונים", הצטרף גם זאובר לתנועה. על אף היותו איש ימין היה גאה בבנו מיכאל זאובר שהלך אחרי דוד בן-גוריון ונמנה עם מקימי קיבוץ שדה בוקר.

את כשריו ניסה זאובר לתעל לטובת הצלתו של יעקב וייס, בנו של בן דודו, יוסף. ניסיונות אלו עלו כאמור, בתוהו.

בזמן מלחמת העצמאות השתתף במשלחת לקניית נשק לצ'כוסלובקיה, זאובר נבחר לתפקיד זה בשל קרבתו והשפעתו על אנשי השלטון, כושר השכנוע שלו וידיעת השפה הצ'כית.

זאובר היו ידוע בנדיבות וברוחב הלב שגילה ובעזרה שנתן לאנשים בתקופתו, אחד מן הסיפורים הידועים ביותר בתל אביב של אז היה על שאול טשרנחובסקי, שהיה חבר בפרלמנט העיתונאים של זאובר ברחוב רוטשילד בתל אביב. אחת לשבוע היו נפגשים עיתונאים כדוגמת שלום רוזנפלד ועוד רבים בבית קפה. בחבר קבוע בפרלמנט היה הרופא של תל אביב באותה העת, שאול טשרנחובסקי, שבעקבות מצבו הכלכלי הרעוע היה מעין נוהל שבו נהוג לתת לו לירה אחת מכל עיתונאי, יום אחד הפתיע זאובר את יושבי הפרלמנט ונתן לטשרנחובסקי 10 לירות, כסף רב באותו הזמן, כנשאל מה הוא עושה, ענה "לירה אחת הוא לא יחזיר, אבל 10 לירות זה כסף גדול ולכן לי הוא יחזיר".

משלחת הנשק לצ'כוסלובקיה עריכה

על אף היותו ריווזיניסט ובשל ידיעת השפה הצ'כית, נתבקש זאובר בידי בן-גוריון להוות חלק ממשלחת קניית הנשק מצ'כוסלובקיה. הכסף לקניית הנשק נאסף מתרומותיהם של יהודי ארצות הברית, אך הממשל האמריקאי סירב לשחרר את הכספים לטובת בניית הצבא הישראלי העתיד לקום. מי שנרתם לטובת המשימה היה לא אחר מאשר פרנק סינטרה, הזמר הידוע והציוני הנלהב השתמש בקשריו והעביר את הכספים במזומן בתוך מזוודה אל הארץ.

מותו עריכה

זאובר נפטר בערב ראש השנה בהיותו בניו יורק עם משלחת חסידי חב"ד[4]. ארונו של זאובר הובא לישראל[5]. כשפרשי המשטרה סוגרים את התנועה יצא מסע ההלוויה של זאובר מבית החולים איכילוב אל "בית סוקולוב"[6], שם הספידוהו הרצל רוזנבלום, שר המשטרה בכור שטרית, יצחק ידידיה פרנקל, יהודה שפיגל מנהל משרד הדתות לשעבר ונשיא התאחדות עולי הונגריה בישראל דאז, ומרטין פלדי, יו"ר התאחדות עולי הונגריה בתל אביב. ספר השנה של העיתונאים ל-1962 כלל מאמרים לזכרו[7]. נקבר בבית העלמין קריית שאול.[8]

ספרו עריכה

"דם קדושים בעפר הכביש" הוצאת "ספר" שנת 1936

לקריאה נוספת עריכה

  • אב"א אחימאיר, עין הקורא, הוצאת הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, 2003, עמ' 140–141.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה