אלכסנדר קולישר

משפטן, היסטוריון, ביוגרף ודמוגרף יהודי-רוסי, פעיל ציוני חילוני

פרופסור אלכסנדר קוּלישֶׁר (21 פברואר 1890 - 6 או 13 בפברואר 1942) היה משפטן, היסטוריון, ביוגרף ודמוגרף יהודי רוסי, מומחה בינלאומי לענייני חוקה. הוא תרם לתאוריית התמורה הדמוגרפית.

ביוגרפיהעריכה

קולישר נולד בסנקט פטרבורג, למשפחה של משפטנים והיסטוריונים. לאחר שסיים תיכון בהצטיינות, הוא למד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת סנקט פטרבורג, היכן שלמדו גם אביו ושני אחיו הגדולים. הוא התמחה במשך שנתיים באוניברסיטת אוקספורד אצל פול ווינוגרדוף (אנ'), ולאחר מכן חזר לרוסיה והיה לפרופסור באוניברסיטת סנקט פטרבורג, שם עסק במאבקי העצמאות האיריים מהפן החוקתי.[1]

כישוריו החוקתיים באו לידי ביטוי במהפכת פברואר, עת קולישר לקח חלק פעיל ברפורמה הארגונית שעברה רוסיה, אולם כל פועלו ירד לטימיון במהפכת אוקטובר. קולישר ומשפחתו היו חברים במפלגה הדמוקרטית החוקתית, ולאחר שזאת הוצאה מחוץ לחוק בברית המועצות, הם נרדפו, ואלכסנדר ואחיו אף נעצרו. בעקבות הרדיפות, ברחו בני המשפחה מרוסיה, ואלכסנדר עבר בתחילה לאוקראינה ולאחר מכן לברלין, שם המשיך לפרסם ספרים ומאמרים אקדמיים. קולישר ניסה לקבל משרת מרצה אוניברסיטאית, הן באירופה והן בארצות הברית, אך לא התקבל, ככל הנראה בשל מוצאו היהודי.[1]

ב-1923 השתקע קולישר בפריז, והשתלב הן בקרב הגולים הלבנים והן בחוגי הציונות הרוויזיוניסטית. הוא החל לפרסם מאמרים משפטניים בעיתון פוסלדנייה נובוסטי (אנ') בעריכתו של פאבל מיליוקוב, בהם ניתח מצבים מדיניים מנקודת מבט של המשפט הבינלאומי. מקומו בעיתון היה כה בולט, שיריביו כינוהו "ביטאון מיליוקוב-קולישר". הוא הרצה באוניברסיטת סורבון, שם החל להתמקד בהגירה בנוסף למחקריו בענייני חוקה.[1]

בקונגרס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה ב-1935, כאשר ז'בוטינסקי הציע להביע עמדות חיוביות כלפי הדת ולהכניס לחוקת היסוד של הצ"ח כגון "השרשת קודשי הדת בחיי האומה", הביע קולישר את התנגדותו בנאום אתאיסטי אנטי-דתי. הוא הציג את הדת כ"גיבוב שטויות ואמונות שווא והבל", וטען בחריפות שאסור לתנועה פוליטית מתקדמת לבוא בברית עם גורמים דתיים, "ובייחוד לחרוט על דגלה ססמאות דתיות".[2] וויכוחו של קולישר עם ז'בוטינסקי באותו כנס נחשב להיסטורי בקרב הרוויזיוניסטים.[3] בסוף הכנס, הצביע קולישר, יחד עם אריה דיסנצ'יק, שמואל מרלין, יוחנן בדר, עדיה חורון ועוד שישה צירים נגד הנוסח שהציע ז'בוטינסקי, אולם רק קולישר וחורון עזבו את הצ"ח בעקבות ההחלטה.[2]

קולישר לא ניתק לחלוטין את קשריו עם התנועה הרוויזיוניסטית, ושימש כשופט עליון של ברית הצה"ר גם לאחר הקמת הצ"ח.[3]

ב-1941 ניסה קולישר לברוח מצרפת של וישי יחד עם אחיו, אך נעצר בניסיונו לעבור את הגבול לאזור החופשי (אנ'). קולישר מת בפברואר 1942 במחנה ריכוז נואֶה-מוזאק (אנ').[1]

הגותועריכה

 
שלבי התמורה הדמוגרפית.

קולישר פרסם מספר ספרים בנושאים שונים, ביניהם ספרי משפטים העוסקים בחוקה, ביוגרפיות וספרי דמוגרפיה.[1]

אלכסנדר קולישר, יחד עם אחיו אוגן קולישר (אנ'), תרם להתפתחות תאוריית התמורה הדמוגרפית, לפיה המודרניזציה של ארצות גורמת לרוב לירידה הן בילודה והן בתמותה, כאשר לרוב הילודה פוחתת יותר מהתמותה. לפי התאוריה, תחילת התהליך הוא כאשר האוכלוסייה שעוברת את התמורה הדמוגרפית גדלה מהר יותר ויותר, הודות לירידה בתמותה. גם הילודה מתחילה לרדת, אך בפיגור ביחס לתמותה, ולכן נוצר עודף קבוע של לידות. עם הזמן, גדילת האוכלוסייה מאטה בעקבות צמצום הפערים בין התמותה לילודה, אף שהתמותה ממשיכה לרדת. הגדילה היחסית פוחתת, אף שהמספרים המוחלטים המתארים את הגדילה ממשיכים לעלות. לבסוף, ירידה חדה בילודה מונעת כל עודף ילודה, ואף עשויה לבשר על הקטנת האוכלוסייה. קולישר עסק גם בתחומים אחרים בדמוגרפיה, כמו הגירה ומלחמות, ופרסם ספרים בנושא.[1]

קולישר החזיק בדעה לפיה מקור הקהילות היהודיות סביב הים התיכון בעת העתיקה, אינו בתפוצת יהודים לאחר חורבן הבית, אלא בהתגיירויות המוניות בתקופה שקדמה לחורבן, החל מימי החשמונאים. הוא האמין שעיקר המתגיירים היו פניקים, שלשונם ועולמם התרבותי היו קרובים לאלה של המקרא והיהדות, ועל כן קבלת היהדות הייתה קלה להם יחסית. קולישר סבר שרק בדרך זו ניתן להסביר את הגידול העצום באוכלוסייה היהודית במאות הראשונות לספירה. את התאוריה הזאת קיבל עדיה חורון, והיא הייתה לאחד מיסודות התפיסה ההיסטורית של תנועת הכנענים.[4]

קולישר היה ליברל ודמוקרט, והביע תמיכה קבועה בדמוקרטיות האנגלו-סַקסיות.[3]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 מארק טולטס ואנטולי ווישנבסקי,An Unnoticed Contribution to Demographic Transition Theory, Демографическое обозрение, 2015, 2(4).
  2. ^ 1 2 יהושע פורת, שלח ועט בידו, ראם, 1989, עמ' 129
  3. ^ 1 2 3 ⁨פרופ. אלכסנדר קולישר ז"ל, המשקיף, 20 במרץ 1942. אוסף העיתונות של הספרייה הלאומית.
  4. ^ יהושע פורת, שלח ועט בידו, ראם, 1989, עמ' 131