אלפרדו די סטפנו

אלפרדו די סטפנו (בספרדית: Alfredo Stéfano Di Stéfano Laulhé;‏ 4 ביולי 1926 – 7 ביולי 2014) היה כדורגלן ומאמן כדורגל ספרדי יליד ארגנטינה, חלוץ ריאל מדריד הגדולה של שנות החמישים של המאה העשרים. מדורג שלישי בטבלת מלכי השערים של ריאל בליגת העל הספרדית בכל הזמנים (216 שערים ב-282 הופעות), רביעי בטבלת מלך השערים של ריאל בכל המסגרות (308), אחרי כריסטיאנו רונאלדו, קארים בנזמה וראול, והכוכב הגדול שהוביל אותה לחמש זכיות רצופות בגביע אירופה לאלופות, כמו גם לתארים רבים אחרים. נודע בכינויו ה״חץ הבלונדיני״.

אלפרדו די סטפנו

מידע אישי
לידה	4 ביולי 1926 בואנוס איירס שבארגנטינה
פטירה	7 ביולי 2014 (בגיל 88) מדריד, ספרד
גובה	1.78 מטר
עמדה	קשר התקפי
מועדונים מקצועיים כשחקן*
שנים מועדונים הופעות (ש)
1943–1949 1946–1947 1949–1953 1953–1964 1964–1966 ריבר פלייט ← הוראקאן מיונאריוס ריאל מדריד אספניול 65 (49) 25 (10) 102 (88) 282 (216) 47 (11)
נבחרת לאומית כשחקן
1947 1949 1957–1961 ארגנטינה קולומביה ספרד 6 (6) 4 (0) 31 (23)
קבוצות כמאמן
1967–1968 1969–1970 1970–1974 1974 1975–1976 1976–1977 1979–1980 1981–1982 1982–1984 1985 1986–1988 1990–1991 אלצ'ה בוקה ג'וניורס ולנסיה ספורטינג ליסבון ראיו ואיקאנו קאסטיון ולנסיה ריבר פלייט ריאל מדריד בוקה ג'וניורס ולנסיה ריאל מדריד
* הנתונים מתייחסים למשחקי הליגה בלבד

די סטפנו היה חלוץ בעל כושר גופני טוב, ראיית משחק וחוש טקטי. על אף שהוא זכור בעיקר כחלוץ פורה, הוא שיחק במגוון עמדות על המגרש. נחשב לאחד משחקני הכדורגל הטובים ביותר בכל הזמנים: הוא אחד משמונה שחקנים שזכו בתואר "כדור הזהב" יותר מפעם אחת (1957, 1959), ובנוסף התאחדות הכדורגל הספרדית בחרה בו כשחקן הספרדי הטוב ביותר של חצי המאה (1954-2003), במסגרת פרסי היובל של אופ"א. במשאל שערך המגזין "פראנס פוטבול" בקרב השחקנים שזכו בעבר בתואר שחקן השנה באירופה, אותו הוא מעניק, לבחירת "שחקן המאה", הגיע למקום הרביעי. משאלים אחרים מדרגים אותו בעקביות בעשירייה הראשונה או בהרכב הראשון של מצטייני המשחק. ב-2007 הוענק לו פרס נשיא אופ"א.

די סטפנו הוא אחד מהשחקנים המעוטרים ביותר בתולדות הכדורגל האירופי והעולמי, בתחום המועדונים. במהלך הקריירה שלו כשחקן זכה ב-24 תארים קבוצתיים חשובים ובמספר רב של תארים אישיים ובכללם שמונה פרסי מלך השערים של ליגה בכירה; כמאמן הוסיף על שלל תאריו עוד ארבעה.

ילדות

אלפרדו די סטפנו נולד ברובע באראקאס של בואנוס איירס, בירת ארגנטינה, להורים שהיגרו לשם מאיטליה. השתייכותו האתנית הייתה מעורבת, שכן ארבעת סביו וסבתותיו נולדו בארבע ארצות שונות: איטליה, ארגנטינה, צרפת ואנגליה. אביו היה שחקן כדורגל בקבוצת ריבר פלייט, לפני שפרש ופנה לחקלאות. למשפחה הייתה חווה בפרבר של עיר הבירה, וכבכור בשלושת בניה, היה על די סטפנו הצעיר לקחת חלק בעבודה החקלאית. עבודתו בחווה תרמה לפיתוחה של סבולת לב ריאה גבוהה, שהייתה לאחד מיתרונותיו הבולטים כשחקן.

הוא החל לשחק כדורגל בגיל צעיר מאוד, וכבן 13 הצטרף לקבוצת הילדים של ריבר פלייט.

קריירה במועדונים

כשחקן בארגנטינה

בגיל 13 החליט די סטפנו להצטרף לקבוצת הנערים של ריבר פלייט, ובגיל 15 כבר היה בסגל המשנה. כבר בגיל 16 הוא צורף לסגל הבוגר, ובגיל 17 ערך את הופעת הבכורה שלו במדי ריבר, אך במשך שנתיים לא שיחק מספר משחקים רב בשל החוד ההתקפי המוכשר של הקבוצה שכונתה "לה-מאקינה", "המכונה" בעברית. "המכונה" כללה חמישה חלוצים, ובזכות מספר השערים האדיר שכבשו החמישה, ריבר פלייט זכתה בארבע אליפויות. חמשת החלוצים אז היו חוסה מנואל מורנו וחואן קרלוס מוניוס, ששיחקו בימין, אדולפו פדרנרה, ששיחק במרכז, אנחל לברונה, ופליקס לוסטו ששיחקו בשמאל. באותה תקופה כולם היו טובים ממנו ובכירים ממנו.

בגיל 19, בשנת 1946, הוא הושאל להורקאן, בה שיחק עונה אחת. הוא שותף ב-25 משחקים, בהם כבש עשרה שערים, לרבות אחד נגד קבוצת האם שלו, שאף היה שער הניצחון. בסוף אותה עונה התפנה מקום אחד ב"מכונה" עקב עזיבתו של אדולפו פדרנרה, ודי סטפנו חזר לריבר.

בשנת 1947 הגיעה הפריצה הגדולה של די סטפנו. הוא הוביל את ריבר לזכייה באליפות ארגנטינה בעזרת יכולת מרשימה, שכללה מלכות שערים עם 27 כיבושים. בקיץ אותה שנה הוא זומן לנבחרת ארגנטינה וזכה עמה בקופה אמריקה. בשש הופעות בנבחרת הוא כבש שישה שערים. תואר זה היה הראשון והאחרון שלו בתחום הנבחרות.

התקופה בליגה הקולומביאנית

ב-1949 עזב די סטפנו למיונאריוס הקולומביאנית. הוא שיחק בקבוצה בפרק הזמן שבין 49' ל-54'. בתקופה זו הליגה התנתקה מפיפ"א והשתלטו עליה נדבנים ועסקנים עשירים, מה שהביא למעבר של מספר רב של כדורגלנים דרום-אמריקנים לליגה הקולומביאנית, שם הוענקו משכורות עתק עקב חוסר הפיקוח של פיפ"א. את הנהירה התחיל אדולפו פדרנרה, שעבר מריבר למיונאריוס. ריבוי השחקנים המוכשרים בקבוצות הקולומביאניות גרם לכך שהליגה הקולומביאנית הייתה למעשה מעין ליגת אלופות דרום אמריקנית. ביחד עם די סטפנו בא למיונאריוס גם הקטור ריאל, שעתיד לשתף איתו פעולה בריאל מדריד הגדולה של המחצית השנייה של שנות ה-50.

די סטפנו, ביחד עם שחקנים כמו הקטור ריאל, אדולפו פדרנרה וחוליו קוזי השוער, הוביל את הקבוצה, שהייתה לא מוכרת אז, להצלחה רבה. כבר בעונתו הראשונה במיונאריוס זכה די סטפנו באליפות קולומביה, תוך הצגת כדורגל מהיר, התקפי ושוטף. יתר על כן, הוא זכה בתואר מלך השערים של הליגה הקולומביאנית באותה שנה.

ב-1950 איבדה מיונאריוס את האליפות לקבוצת אונסה קלדס, אך ב-1951 זכתה שוב באליפות, כשגם את עונה זו סיים די סטפנו כמלך השערים. ב-1952 נמשכה השליטה של מיונאריוס עם עוד זכייה באליפות, ותואר מלך השערים נוסף של די סטפנו. ב-1953 זכתה מיונאריוס באליפות האחרונה עם די סטפנו. בעונה ההיא היה די סטפנו מלך השערים של הקבוצה, אך לא של הליגה.

המעבר לספרד

לאחר שזכה באליפות נוספת עם מיונאריוס ב-1953, נחשב די סטפנו כאחד השחקנים הטובים בעולם. ברצלונה חשקה מאוד בשחקן שכבר קנה לו שם עולמי, ולכן פנתה לדי סטפנו. בכך החלה מסכת של מאמצים רבים שהשקיעה ברצלונה במטרה להביאו לקבוצה. המאמצים היו גדולים מאוד יחסית לתקופה ההיא, אך למרות זאת נסתיימו בסופו של דבר במעברו של די סטפנו ליריבתה של ברצלונה, ריאל מדריד, בהעברה שנויה במחלוקת.

ברצלונה הפקידה תחילה את משימת החתמתו של די סטפנו בידי רמון פרגאס, עורך דין שהתמחה בפלילים, שגם היה בנו של אחד מבעלי המניות במיונאריוס. מרטי קארטו, מנהלה של ברצלונה, אמר לפרגאס שישלם כל סכום שנדרש לדעתו. פרגאס כבר השיג סיכום להעברת די סטפנו בתמורה ל-20 אלף דולר, אך קארטו התחרט ואמר שלא ישלם יותר מעשרת אלפים, מכיוון שהוא כבר שילם סכום נכבד לריבר פלייט תמורת די סטפנו. קארטו החליט לערב בעניין את פפ סמיטייר שעקב אחרי די סטפנו עוד ב-1952, ושימש כסקאוט של ברצלונה.

די סטפנו היה שייך על פי חוקי פיפ"א לריבר פלייט, שהשתכנעה להעבירו לברצלונה תמורת סכומים נכבדים אותם שילם קארטו. העיכוב בעסקה גרם לקארטו להציב אולטימטום למיונאריוס. הוא הציע למיונאריוס עשרת אלפים דולר, סכום נמוך מאוד לשחקן ברמתו של די סטפנו. ריבר פלייט הסכימה למכור את די סטפנו בתנאי שמיונאריוס יסכימו, אך הם לא הסכימו. נחתם חוזה בין די סטפנו לברצלונה באישורה של פיפ"א, אך כעת נוצרה בעיה נוספת: התאחדות הכדורגל הספרדית סירבה להכיר בעסקה. אנדרס ראמירס, מזכיר ההתאחדות, טען כי די סטפנו לא יכול לחתום בקבוצה ללא אישוריהן של ריבר ושל מיונאריוס, וכאמור מיונאריוס לא אישרו. משא ומתן זה בין ברצלונה, ריבר פלייט ומיונאריוס היה חשאי לחלוטין.

בשלב זה התערב סנטיאגו ברנבאו, נשיאה של ריאל מדריד. מיונאריוס הגיעה במרץ 1953 למשחקי ראווה בספרד, לרבות אחד נגד ריאל מדריד, לרגל חגיגות יובל להקמתה. עוד לפני שהשחקנים הגיעו לחדרי ההלבשה ניגש סנטיאגו ברנבאו לדי סטפנו והציע לו להצטרף לקבוצה. לתדהמתו (שהרי המשא ומתן היה חשאי) גילה שברצלונה כבר פנתה אל השחקן. ברנבאו פנה אל מיונאריוס בבקשה שימכרו את כרטיס השחקן של די סטפנו לריאל מדריד. בזמן ששני המועדונים, ברצלונה וריאל מדריד, ניסו לשכנע את מיונאריוס למכור את כרטיס השחקן של די סטפנו, טרפדה ההתאחדות הספרדית את המהלך, כאשר קבעה חוק המונע הגעת שחקנים זרים לליגה ללא אישורה.

לאחר מספר דיונים הגיעה ההתאחדות הספרדית להחלטה על פיה יוכל די סטפנו לשחק בספרד למשך ארבע שנים, בהן ישחק שנתיים בכל אחד מהמועדונים. על ההחלטה חתמו שני נשיאי המועדונים, קארטו וברנבאו. שאר חברי הנהלת ברצלונה וכן אוהדיה מחו בתוקף על הסכמתו של קארטו לעסקה והשמיעו קריאות להתפטרותו. בשל כך, התפטר קארטו מתפקידו. ההנהלה הזמנית שהתמנתה החליטה לוותר על די סטפנו. עוד באותו יום חתם די סטפנו בריאל. בכך הסתיימה העברת השחקן, שהייתה אחת המפרכות והשנויות במחלוקת בהיסטוריה של הכדורגל הספרדי. למחרת הבינו ראשי ברצלונה את חומרת טעותם. די סטפנו ערך את הופעת הבכורה שלו במדי ריאל, במשחק כנגד ברצלונה. במשחק די סטפנו כבש שני שערים, וריאל מדריד ניצחה 0–5.

בריאל מדריד

ההשפעה של די סטפנו על ריאל הייתה מיידית. יחד עם כוכב אחר שהגיע לקבוצה באותה עונה, פאקו חנטו ששיחק בכנף שמאל, הוביל די סטפנו את ריאל לאליפות ב-1953/1954, לאחר עשרים שנה שלא זכתה בתואר. בעונה הבאה הגנה ריאל בהצלחה על תואר האליפות.

ריאל של די סטפנו זכתה בתארים נוספים בספרד, אולם זכורה יותר מכל כקבוצה שזכתה בגביע אירופה לאלופות בחמש השנים הראשונות לקיומו (1956-1960). לדומיננטיות הקבוצתית של ריאל ביבשת נלוותה דומיננטיות אישית של די סטפנו, שנבחר פעמיים לשחקן השנה באירופה. המשחק שנחשב לשיאה של תקופה זו היה גמר גביע אירופה לאלופות 1960, שבו ניצחה ריאל את איינטרכט פרנקפורט 7-3 בהאמפדן פארק שבגלאזגו. די סטפנו הבקיע שלושער ושותפו לחוד פושקש הבקיע את הארבעה הנותרים.

די סטפנו שיחק בריאל במשך כעשור שנים וזכה עמה בשמונה אליפויות ובחמישה גביעי אירופה. על אלה הוסיף צמד זכיות בגביע הלטיני, זכייה אחת בגביע המלך הספרדי ואחת בגביע העולם לקבוצות (אז הגביע הביניבשתי). ברמה האישית, זכה חמש פעמים בתואר מלך השערים של הליגה הספרדית, והעמיד את שיאי ההבקעה האישיים של ריאל בכל המסגרות. 49 השערים שהבקיע ב-58 משחקיו בגביע האלופות, נקבעו כשיא שהחזיק מעמד למעלה מארבעים שנה, ונשבר על ידי ראול רק ב-2005, בעידן שבו היה הגביע לליגת האלופות, פורמט שבמסגרתו נערכים משחקים רבים יותר.

בתום עונת 1964/1963, עבר די סטפנו לשחק באספניול, מועדון שהיה רגיל אז לקלוט כוכבים מזדקנים. הוא הוסיף לשחק עוד שנתיים, לפני שפציעה הובילה לפרישתו מהמשחק בגיל 40, ב-1966.

די סטפנו בריאל מדריד

קריירה בינלאומית

ההבחנה בין די סטפנו, שהשיג ברמת המועדונים מספר חסר תקדים של תארים קבוצתיים ואישיים, לשחקנים שמקדימים אותו בדרך כלל ברשימות גדולי המשחק, כגון פלה, מרדונה וקרויף, היא העובדה שבניגוד להם, לא שיחק מעולם כדורגל על הבמה הגבוהה ביותר - טורניר הגמר של גביע העולם בכדורגל. נסיבות חייו, פוליטיקה ומזל רע חברו יחדיו כדי למנוע ממנו מלהופיע במונדיאל.

ב-1950 החרימה מולדתו ארגנטינה את הטורניר, לאחר שהצעתה של ברזיל לארח אותו הועדפה על זו שלה. ב-1954 לא הורשה עדיין לשחק במדי נבחרת ספרד. לאחר מכן קיבל את האישור הדרוש מפיפ"א לשחק כספרדי, אך ב-1958 לא הצליחה הנבחרת לעבור את שלב המוקדמות ולהעפיל לטורניר הגמר. הוא השתתף בקמפיין המוקדמות המוצלח של ספרד, להעפלה למונדיאל 1962, ונכלל בסגל שנסע לצ'ילה, אף שהיה כבר בן 36; אולם פציעה מנעה ממנו מלשחק בהזדמנות אחרונה זו.

הקריירה הבינלאומית של די סטפנו אמנם לא כללה הופעה במונדיאל, אך בכל זאת משובצים בה הישגים נאים, ובראשם הזכייה בקופה אמריקה ב-1947 עם ארגנטינה, ושיא השערים הלאומי שקבע בנבחרת ספרד (23 שערים ב-31 הופעות), שיא שהחזיק מעמד במשך כשלושה עשורים, עד ששבר אותו אמיליו בוטרגניו. די סטפנו רשם גם ארבע הופעות בינלאומיות במדי נבחרת קולומביה.

סגנון משחק

די סטפנו הביא לידי ביטוי על מגרש הכדורגל מגוון של תכונות ויכולות, שהפכו אותו לאחד מהשחקנים המגוונים ביותר בתולדות המשחק. מיגל מוניוס, ששיחק לצדו ואחר כך אימן אותו בריאל מדריד, קבע ש"הגדולה של די סטפנו הייתה שכששיחק בקבוצתך, היו לך שני שחקנים בכל עמדה." הניידות בין העמדות השונות, והתנועה בלא כדור, שאליהן מתייחס מוניוז, הפכו את די סטפנו לכדורגלן טוטאלי, שנים רבות בטרם נטבע המונח.

תפקודו על המגרש התפתח עם התקדמות הקריירה שלו. בתחילה היה חלוץ מרכזי קלאסי, ומשם נמשך לאחור אל עבר הקישור, נסיגה שלמרבה הפלא לא הביאה לירידה בכמות השערים שהבקיע, אלא להפך. כה שלם היה המעבר של די סטפנו אחורה, עד שסקרים המרכיבים מעת לעת את "קבוצת כל הזמנים", מרבים להכליל אותו בקישור, לצדם של שחקנים כמרדונה וקרויף, ולא בחוד ההתקפה.

די סטפנו הצטיין במשחק ראש, הודות ליכולתו לקרוא את מהלך המשחק ולהתמקם בהתאם; רבים משעריו הובקעו בראש. בכלל, רב-גוניותו של די סטפנו אינה מאפשרת לאפיין את שעריו: הוא הבקיע בראש ובשתי הרגליים, מטווחים קצרים וארוכים, לעיתים על ידי פריצות מהירות ופעמים אחרות תוך שימוש בטכניקה ובמסירות כפולות.

חשיבותו על המגרש עבור קבוצתו הייתה רבה, כמנהיג טבעי וכשחקן אנרגטי בעל כושר גופני גבוה, שאפשר לו להתרוצץ בין העמדות השונות גם בשלהי הקריירה שלו, וגם בדקות המאוחרות של כל משחק.

קריירה כמאמן

לאחר פרישתו ממשחק פעיל פנה די סטפנו לקריירה כמאמן. בעונתו הראשונה כמאמן 1967/1968 הוא אימן את קבוצת אלצ'ה. הוא הוביל לאליפויות בארגנטינה את קבוצת נעוריו ריבר פלייט (ב-1981), כמו גם את יריבתה בוקה ג'וניורס (1970). בספרד זכה להצלחה בשלוש קדנציות כמאמנה של ולנסיה, שזכתה תחת הדרכתו באליפות ובגביע אירופה למחזיקות גביע. כמו כן אימן בספורטינג ליסבון, בראיו ואיקאנו, ופעמיים לזמן קצר את ריאל מדריד.

לאחר הפרישה

לאחר פרישתו קבע די סטפנו את ביתו בחווה שקנה בפאתי מדריד. ספרד, שהעניקה לו ב-1960 את תואר הכבוד של חבר ב"מסדר איזבלה הקתולית", הייתה לארצו המאומצת. ב-5 בנובמבר 2000 מונה לנשיא כבוד של ריאל מדריד.

ב-24 בדצמבר 2005 לקה בהתקף לב, ממנו התאושש. ב-2006 חנכה ריאל מדריד אצטדיון כדורגל על שמו, אצטדיון בן 6,000 מושבים, הממוקם במתחם האימונים של הקבוצה ומשמש כמגרשה הביתי של קבוצת המשנה של המועדון.

ב-7 ביולי 2014 נפטר די סטפנו בגיל 88 ונקבר בבית הקברות דה לה אלמודנה.

תארים

קבוצתיים

ריבר פלייט

• ליגת העל הארגנטינאית (2): 1944/45, 1946/47

מיונאריוס

• ליגת העל הקולומביאנית (4): 1948/49, 1950/51, 1951/52, 1952/53

ריאל מדריד

• אליפות ספרד (8): 1953/54, 1954/55, 1956/57, 1957/58, 1958/59, 1960/61, 1962/63, 1963/64
• גביע המלך הספרדי: 1961/62
• גביע אירופה לאלופות (5): 1955/56, 1956/57, 1957/58, 1958/59, 1959/60
• הגביע הלטיני (2): 1954/55, 1956/57
• הגביע הבין יבשתי: 1959/60

נבחרת ארגנטינה

• קופה אמריקה: 1947

אישיים

• סופר כדור זהב (1): 1989
• כדור הזהב (2): 1955, 1957
• פיצ'יצ'י (5): 1953/54, 1955/56, 1956/57, 1957/58, 1958/59
• מלך השערים של ליגת העל הארגנטינאית (1): 1946/47
• מלך השערים של ליגת העל הקולומביאנית (2): 1950/51, 1951/52

שיאים אישיים נבחרים

• מקום שלישי בכיבוש שערים בריאל מדריד בכל המסגרות (307) ובליגה הספרדית (219)
• שישי בטבלת מבקיעי הליגה הספרדית (227)
• סך כל שעריו בכל המסגרות ובכל הקבוצות והנבחרות - למעלה מ-800, ולפי ספירה אחת 893 - רביעי בתולדות הכדורגל, אחרי פלה, ארתור פרידנרייך ופרנץ בינדר^{[דרוש מקור]}
• השחקן היחיד שהבקיע בחמישה משחקי גמר רצופים של גביע אירופה לאלופות

לקריאה נוספת

• לואיס ארנאיס (Luis Arnáiz), Europe dazzled by Di Stéfano, עבור אתר אופ"א, 2006 [1]
• מתיו טיילור (Matthew Taylor) ופייר לנפרנקי (Pierre Lanfranchi), Moving With the Ball: The migration of professional footballers, הוצאת Berg, ניו יורק 2001
• "אלפרדו די סטפנו - השחקן הרב-גוני הטוב ביותר בעולם" אתר בית בלתי-רשמי
• ריצ'רד ויציג (Richard Witzig), The Global Art of Soccer, הוצאת CusiBoy Publishing, ניו אורלינס 2006
• ג'ימי ברנז, Barca, A People's Passion, הוצאת בלומסברי, לונדון 1999
• פיל בול (Phil Ball), Morbo: The Story of Spanish Football הוצאת WSC Books Limited, מהדורה חדשה 2003

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלפרדו די סטפנו בוויקישיתוף

• פרופיל, באתר Transfermarkt
• פרופיל, באתר BDFutbol
• פרופיל, באתר WorldFootball.net
• פרופיל, באתר National Football Teams
• פרופיל, באתר FootballDatabase.eu
• פרופיל המאמן, באתר Transfermarkt
• אלפרדו די סטפנו באתר הסטטיסטיקה הרשמי של הליגה הספרדית
• אלפרדו די סטפנו באתר היכל התהילה הבינלאומי של משחק הכדורגל
• רשימת דירוגים של שחקני המאה/כל הזמנים
• אלפרדו די סטפנו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אלפרדו די סטפנו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)