אלתר דבורצקי

עורך דין פולני ממוצא יהודי ופעיל תנועת פועלי ציון

אלתר דבורצקי (ביידיש: אלטער דװרעקי, באנגלית: Alter dworecki;‏ 1906 ז'טל – 11 במאי 1942, הכפר פודיאוורקא) היה עורך דין פולני ממוצא יהודי ופעיל תנועת פועלי ציון. במלחמת העולם השנייה כיהן כראש היודנראט בגטו ז'טל ומפקד המפקדה הפרטיזנית המחתרתית בגטו.

אלתר דבורצקי
אלטער דװרעקי
אין תמונה חופשית
לידה 1906
פטירה 11 במאי 1942 (בגיל 36 בערך)
מדינה פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 11 במאי 1942 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

אלתר דבורצקי נולד בעיירה היהודית ז'טל (זשעטל) בשנת 1906 לשמואל ואסתר-רחל. אח לחיים-לייב ("ליוקה") {Chaim Lejb Dworecki} ולמיירים (מאיר) {Meirim Dworecki}.

דבורצקי למד את לימודיו העל-תיכוניים בגימנסיה הריאלית בגרודנא. בשנת 1923, בגיל 18, יצא לגרמניה והתקבל ללימודים בפוליטכניון (polytechnic) בברלין, אך בהמשך נאלץ להפסיק את לימודיו עקב בעיות חומריות וחזר לגימנסיה הפולנית בה השלים תעודת בגרות.

אחרי שלמד עוד שנה כשומע חופשי באוניברסיטה החופשית ( "וולנא ושכניצא") בוורשה התקבל דבורצקי לפקולטה למשפטים באוניברסיטת וילנה.

אלתר היה חבר האיגוד הציוני-סוציאלי באגודת הסטודנטים היהודים, ופעיל ביותר בחיי הציבור והתרבות של האיגוד. בתקופות חופשה היה מתסיס את מפלגת פועלי-ציון (מאוחדת עם צ"ס) בז'טל, בפעילות ענפה. אלתר ארגן מועדון ספורטאים ואף השתתף בעצמו בקבוצת כדורגל.

לאחר סיום לימודיו בפקולטה למשפטים, ואחרי מספר שנות התמחות וסבל רב קיבל בשנת 38' את התואר עורך דין.

מלחמת העולם השנייהעריכה

במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שלטה ברית המועצות במזרח פולין. שנות השלטון הסובייטי, 19391941,בתוקפה זו היה דבורצקי עורך דין בנובארדוק.

כיבוש ז'טל על ידי הנאציםעריכה

הכוחות הגרמניים כבשו את העיר ז'טל ב-30 ביוני 1941 במסגרת מבצע ברברוסה. ב-14 ביולי, מפקד הצבא המקומי הורה ליהודים לענוד טלאי צהוב על חזית וגב בגדיהם. ב-23 ביולי פשטו אנשי האס-אס על העיירה וחטפו כ-120 מנכבדי הקהילה והאינטליגנציה היהודית. בין העצורים היו דבורצקי והרב ג'נקל קפלן. היהודים המקומיים שיחדו את הגרמנים והצליחו לשחרר את שניהם בעוד האחרים נלקחו ונרצחו ביער ליד נובארדק.

דבורצקי מונה ליושב ראש היודנראט בגטו ז'טל. דברוצקי ראה מייד את המתרחש והחל להתכונן ליום הפקודה. הוא ערער את אשליות הביטחון ששררו בין ההמונים וקרא לחיפוש אחר דרכי הצלה ונקמה במרצחים. דבורצקי ארגן בגטו את המפקדה הפרטיזנית המחתרתית ועמד בראשה. דבורצקי יזם תוכנית לחמש את הנוער היהודי שבעיירות הסביבה, להוציאם ליערות ליפיצ'אן העבותים לשם מלחמה בגרמנים, וכך להציל גם את הבלתי-מוכשרים לקרב.

תכונותיו ופעילותו שהתסיסו את נוער הגיטו, עוררו את חששם של יהודים רבים, שמא יגרום לטבח מוקדם של הקהילה. למרות זאת, דבורצקי להמשיך לפעול בעת ובעונה אחת כראש היודנראט וראש ארגון המחתרת בגטו. גם בעת פגישותיו בתפקיד עם השלטונות הגרמנים נשא אקדח חמוש בכיסו, לשעת הצורך. הוא מינה נערים של הארגון המחתרתי למשטרה היהודית, לשם הקלת ביצוע משימות מחתרתיות, ובעיקר הגנבת נשק לתוך הגטו; יצר קשר עם הנוצרים ובאמצעותם רכש מידי איכרי הסביבה נשק, שהשאיר אחריו הצבא האדום הנסוג; גייס כספים לקרן הארגון המחתרתי.

בהיותו יו''ר היודנראט, בקופתו נמצאו תמיד דברי ערך כדי למלא את דרישות הסחיטה של הגרמנים. הוא צייד בנשק קבוצה של שבויי מלחמה סובייטים שברחו מהמחנות ושלחו את הפרטיזנים מיערות ליפיצ'אן הסמוכים. עם קבוצה זו נמנה סגן ראשון של הצבא האדום, היהודי ישראל קאצוביץ. קבוצה שנייה שחימש והלביש הייתה של הנוער היהודי, צעירים אשר עזבו גם הם את הגטו בעידודו, בהדרכתו ובעזרתו. הוא עיבד תוכנית מדויקת של התנגדות מזוינת במקרה של טבח בגטו, אך התוכנית שובשה בגלל פרובוקציה.

בתיווכו של שלום פיולון, איש המחתרת היהודית בבלארוס, יצר דבורצקי קשר עם חייל סובייטי לשעבר. הלה בגד בו ומסר את פיולון לידי הגרמנים. במשך כמה ימים עונה פיולון קשות על על ידי הז'נדרמריה, אולם עמד בכל הייסורים ולא בגד בחבריו למחתרת. אישה נוצרייה העבירה מסר לדבורצקי ותיארה את המצב בו נמצא פיולון. הידיעה על מאסרו התפשטה בגטו ועוררה בהלה.

חברי המחתרת שעמדו בקשרים עם דבורצקי, יונה מדווצקי, לייזר ויניארסקי וספח פינקלשטיין ודבורצקי עצמו ברחו ליערות ליפיצ'אן ב-20 באפריל 1942. הגרמנים הבטיחו פרס של 25 אלף מאקרים על הסגרתו של דבורצקי לידיהם - חי או מת.

ביערותעריכה

עם בואו ליערות ניסה דבורצקי לממש את תוכניותיו הנועזות להצלת יהודי ז'טל וגטאות הסביבה, וחלם על גדודי פרטיזנים יהודים. ביערות מצא קבוצות פרטיזניות קטנות של שבויי מלחמה סובייטיים, שרק מקצתם היו מזוינות, ולא היו מוכנים לנקוט בפעולות התגרות ממשיות עם הגרמנים. לא היה להם עוד קשר עם מוסקבה, לא פיקוד ולא משמעת. הרוב היו נגועים באנטישמיות. בלחצו של דבורצקי הסכים מפקד הקבוצות הפרטיזניות קוליא ואכונין לבצע התקפה על חיל המצב בגטו ז'טל ובדרך זו לשחרר את הנוער היהודי מן הגטו.

מעט הזדהות? לאחר מכן התגבשה דעה רווחת וברורה, "נגיע ליער כיחידה יהודית נפרדת."

בחשכת הלילה הגיעו עד בית העלמין הנוצרי בקצה העיירה, ושלחו איכר לסייר. הלה חזר והודיע שכוח גרמני ניכר הגיע לעיירה לשם ביצוע טבח ביהודים למחרת היום, ב־30.4.1942. הפרטיזנים הרוסים התנגדו לתקיפה הכרוכה בסיכון רציני וחזרו לבסיסם ביערות. התוכנית להצלת יהודי ז'טל סוכלה.

מפקדי הקבוצות הפרטיזניות התייחסו בחשד ובקנאה לתוכניותיו הנועזות של דבורצקי. הם גם התנגדו לדרישתו להתקשר עם העורף הסובייטי כמו כן בגלל פחד לפעולות מבצעיות נגד הגטאות ומחשש לחייהם והחליטו להיפטר ממנו. הם הזמינו את דבורצקי ואת משה פאזדוסקי ללכוטור סוכאטובשצ'ינא לשם ניהול משא ומתן. בדרכם חזרה לבסיס נתקלו במארב של פרטיזנים רוסים על יד הכפר פודיאוורקא, שדרשו מהם למסור את נשקם. שני היהודים סירבו, השיבו באש ונפלו בקרב ככל הנראה ב-11 במאי 1942. לשם טשטוש עקבות פשעם שרפו הרוצחים את ראשי החללים.

אביב 1942עריכה

דבורצקי אסף מפות ומידע וחיפש את האנשים אשר יוכלו לבנות לו תחנת שידור. הוא תכנן לשחרר את יהודי מחנה העבודה דבורץ בחסות ההתקוממות ולהקים יחד קבוצה פרטיזנית גדולה.

תוך כדי בחינת תוכנית הפעולה דבורצקי שינה את דעתו והחליט שלחימה ביערות עדיפה על מרד בגטו. דבורצקי הבין כי לוחמה בשטח בנוי תיצור מלכודת מוות. המסקנה הזו הצילה את אנשיו מגורלו המר של גטו ורשה שנה לאחר מכן.

לאחר תקופה קצרה הגיע לגטו אליעזר ויניארסקי, איש מחתרת יהודי שברח ליער, כשהוא מספר שהפצע ברגלו נגרם על ידי חוליגנים פרטיזנים. כעבור זמן קצר אחריו הגיעו לגטו יאצק, פרנקל ולבקוביץ', אשר גם הם סיפרו על בגידת הפרטיזנים במעשי שוד, רצח ואונס שנעשו על ידם. ויניארסקי סיפר שיום אחד מקדם גרומוב קרא לשלושתם והודיע להם: "יחידתנו נעה מזרחה בכדי לא להתעמת חזיתית מול הגרמנים, אבל שלושתכם אינם רשאים להצטרף למסע". לאחר מכן שלושת הפרטיזנים היהודים החביאו את רוביהם בבית הקברות הנוצרי והחליטו לחזור לגטו. אירועים אלה היממו את חברי המחתרת היהודים אשר ישבו בגטו. הנהגת הגטו הציבה סימן שאלה לגבי מידת הסולידריות של הפרטיזנים. לאחר מכן התגבשה הדעה שעדיך להגיע ליער כיחידה יהודית נפרדת.[1]

פעילותו של דבורצקי להצלת יהודי גטו ז'טל נתנה את פריה: למעלה מ-800 היהודים שהסתתרו בשעת הטבח השני (6 באוגוסט 1942) הצליחו לצאת במעטה הלילה האפל ולהגיע בשלום ליערות ליפיצ'אן.

ניצולי יהודי ז'טל הקימו את הגדוד הפרטיזני הלוחם בראשותו של הירש קאפלינסקי, שלימים שולב כפלוגה יהודית (השלישית) בגדוד הרוסי "אורליאנסקי" - "בורבא" .[1]

קישורים חיצונייםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • שלום גרלינג, קורות לוחם יהודי: 1939- 1945, שואה הקיבוץ המאוחד, 1968.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 בצל הדגל האדום עמ' 286, 285, 308, 352, 353, 390, 391, 133-135