עבד א-רחמן אל-כוואכבי
עבד א-רחמן אל-כוואכבי (בערבית: عبد الرحمن الكواكبي, תעתיק מדויק: עבד אלרחמן אלכואכבי; סביב 1854 – 14 ביוני 1902) היה מבשרה של הלאומיות הערבית המודרנית כמו גם מחלוצי התחדשות הסלפיה. היה בן טיפוחיו של מידהט פאשה, ובשנות ה-70 של המאה ה-19 היה מחלוצי העיתונות הערבית בעירו חלב. בשנת 1877 ניסה להיבחר מטעם העיר לפרלמנט העות'מאני שהוקם באותה עת. לאחר מכן החל לפעול בממסד העות'מאני בעיר, ובשנת 1892 נבחר לראשות העירייה.
 | |
| לידה |
9 ביולי 1855 חלב, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
14 ביוני 1902 (בגיל 46) קהיר, ח'דיוות מצרים |
| מדינה |
האימפריה העות'מאנית |
| מעסיק |
al-Furāt, al-Shahbāʾ |
| השקפה דתית |
אסלאם |
  | |
ביוגרפיה עריכה
כוואכבי נולד בחלב ב-1854 או 1855, למשפחה אמידה ובעלת השפעה מצאצאי הנביא שממנה יצאו אנשי דת כמו גם אנשי מנהל. למשפחתו הייתה מדרסה ששימשה גם כמסגד. מאמו התייתם בילדותו והאב, אחמד, שהיה קאדי וחבר במועצה המקומית דאג שילמד גם לימודי דת וגם מיומנויות שנדרשו לדעת האב לשם קידומו העתידי של עבד א-רחמן כמו: ערבית, טורקית, פרסית, מתמטיקה ומדעים מדויקים. גם אביו נפטר לפני שכוואכבי בגר והוא עבר לגור אצל דודו באנטיוכיה.
עוד טרם לידתו של עבד א-רחמן, נפגע מעמדה של משפחת אל-כוואכבי שהודחה ממשרת ה"נקיב אל-אשראף" וכתוצאה מכך נדחקה מהמאבק על ראשות העיר חלב על ידי מי שזכה במשרה - אבו אל-הודא אל-סיאדי (ציאדי), סופי שהיה מקורב לסולטאן ומסוכסך עם אל-כוואכבי האב.[1]
בשנת 1876 או 1877 מינו את כוואכבי להיות העורך של העיתון אל-פראת (الفرات). הוא עצמו הקים כתב עת בשם אל-סהבה (האפורה) שעסק בספרות ומאמרים פוליטיים בהם נמתחה ביקורת על הוואלי החדש של חלב, דבר שנתפס כביקורת על הסולטאן עצמו ולכן נסגר על ידי השלטונות אחרי 15 גיליונות. למרות התנגדותו לאימפריה העותמאנית, נכנס כוואכבי לשירות הציבורי ועבד בתפקידים שונים בשירות האימפריה העות'מאנית בחלב. ב-1888 פתח כוואכבי משרד עריכת דין עצמאי בו ניצל את הידע שרכש בנבכי הביורוקרטיה המקומית על מנת לעזור לאזרחי העיר בדרכי התמודדות עם הפקידים והשלטון המקומי והוא שלח בשם לקוחותיו עתירות לחצר הסולטאן באיסטנבול. בשנת 1892 מונה למשך כשנתיים לתפקיד ראש העירייה, בנוסף על תפקידיו כנשיא לשכת המסחר המקומית ונשיא הבנק לחקלאות. הוא המשיך בביקורת על המשטר וכתגובה נאסר לזמן מה וצעדיו הוצרו ולכן בשנת 1899 נמלט למצרים.
בהיותו בקהיר פרסם את ספריו וכן שורת מאמרים ב"אל-מנאר", העיתון של ידידו רשיד רדא. מקהיר יצא כוואכבי למסעות בחצי האי הערבי ובמזרח אפריקה.
בהיותו בקהיר היה חלק מקבוצת גולים סוריים, בהם השיח' עבדול חמיד אל-זהראוי.[2]
הגותו עריכה
כוואכבי הושפע מהמודרניזם הפוליטי של אפגאני וכן מתלמידו מוחמד עבדו והטפתם לפאן-איסלמיזם (الوحدة الإسلامية), אימץ גם את הגותו של רשיד רידא וכל זאת תוך קבלת הישגי המערב.
כוואבי, כמו קודמיו רידא ועבדה, היה עדיין מסור לגמרי לרעיון האומה האיסלאמית ולאחדות כל המוסלמים. עם זאת, השתקפה בדבריו תודעה אתנית ערבית בוסרית. כך, למשל, גינה את העות'מאנים על שהחדירו לתוך האומה מנהגים פסולים שהובילו להתדרדרות והשחתת הדת, וקרא להשיב את הח'ליפות לידי שבט קורייש בחיג'אז שהרי נבחרו לכך במקור על ידי האל. הוא גם הדגיש שהערבים בחצי-האי ערב, ששמרו על טוהר גזעם ולשונם, היו הראויים ביותר להוות דוגמה, מופת וסמכות לכל המוסלמים באשר הם. במקום אחד הרחיק לכת והצטער בגלוי שהאסלאם הגיע בכלל אל הטורקים. הוא היה ככל הידוע ההוגה הראשון, גם אם באופן בלתי-שיטתי וכמעט בלתי-מודע, לחרוג מההטפה לרפורמה דתית לשמה לכיוון של טיפוח הלאומיות הערבית.[3]
ספריו עריכה
כוואכבי כתב שני ספרים:
- על טבעי העריצות (1900) - ספר בו הוא מגנה ומבקר את משטרו של הסולטאן עבד אל-חמיד השני (אם כי בלי לנקוב בשמו), וקורא לפקח על הממשל באמצעות רעיון "ריבונות העם", על פי המזרחנית סילביה חיים יש בספרו של כוואכבי השפעות של ספר מאת ויטוריו אלפיירי (אנ') ושל המשורר וילפרד בלנט(אנ')[4]
- אם הערים ("אֻם אל-קֻרַא" - אחד מכינויי העיר מכה; 1901, לפני כן ראה אור כסדרת מאמרים ב"אל-מנאר") - הספר מציג דיון על דרכי שיפור מצב האומה המוסלמית של קונגרס דמיוני בשם "אגודת אם הכפרים". בספר אל-כוואכבי אמנם יוצא מנקודת המוצא של תיקון בעיית האומה המוסלמית באותה עת, אך הוא מעלה בו טענה שלא העלו קודמיו, והיא שהפתרון לבעיות האסלאם היא השבת הערבים - אותם הוא מדגיש כבעלי זהות נפרדת וייחודית משאר "האומות המוסלמיות" - כמנהיגי עולם האסלאם.[5] בספר מניח אל-כוואכבי את התשתית להסתמנות אידאולוגיה ערבית לאומית לגיטימית כחלק מפתרון למצבו הירוד של עולם האסלאם. אל-כוואכבי קרא למערכת ערכים הכוללת את כל הערבים בתוכה כחלק מחיזוק אותנטיות מול "מתקפת המערב".
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ חגי ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, חטיבה ד' עמ' 131 ו-160.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות־העולם, כרך 1, חלק 3, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 147
- ^ Adeed Dawisha, Arab Nationalism in the Twentieth Century: From Triumph to Despair, הוצ' אוניברסיטת פרינסטון, עמ' 2016. עמ' 23-24.
- ^ חגי ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, כרך 4, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 198
- ^ חגי ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, חטיבה ד' עמ' 135-131.