אם יש גן עדן

אם יש גן עדן
	עטיפת הספר. עיצוב: אמרי זרטל
מידע כללי
מאת	רון לשם
שפת המקור	עברית
תורגם לשפות	אנגלית, צרפתית, גרמנית, סינית, קוריאנית, רוסית, איטלקית, פורטוגזית, הולנדית, רומנית, פולנית, ועוד
סוגה	רומן מלחמה
הוצאה
הוצאה	זמורה ביתן
תאריך הוצאה	2005
מספר עמודים	320
קישורים חיצוניים
מסת"ב	978-0-553-80682-3
הספרייה הלאומית	002495954

אם יש גן עדן הוא רומן הביכורים של רון לשם, המגולל את סיפורו של צוות לוחמים מחטיבת חי"ר, ככל הנראה פלחה"ן גבעתי (כך נרמז לאורך הסיפור מספר פעמים), המשרת במוצב הבופור בשנתיים האחרונות לשהות צה"ל בדרום לבנון. הרומן כתוב מנקודת מבטו של לירז, מפקד הצוות במוצב המבודד, הנאלץ להתמודד עם אובדן, פחד והיעדר לגיטימציה מבית. אף שהדמויות והאירועים בדיוניים ואף שהמחבר לא שירת בלבנון, הספר נכתב בהשראת אירועים אמיתיים, על בסיס תחקיר שנערך עם חיילים וקצינים ששירתו בבופור בשנים 2000-1999 ובהם רותם יאיר, אשר שירת כמפקד צוות בפלוגת ההנדסה של גבעתי, ועם משפחות שכולות. התחקיר פורסם לראשונה בשנת 2001 ככתבה במוסף 7 ימים בשם "הר הקללה". כן סייע להגהת הספר אבירם אלעד, קצין בדובדבן ובצנחנים לשעבר, שאף לקח חלק בעבודה על הסרט שנעשה על פיו^[1]. הספר הוקדש לצחי איטח^[2] ולנועם ברנע^[3], שנהרגו בגזרת מוצב הבופור.

הספר זיכה את מחברו בפרס ספיר לספרות בשנת 2006 ובפרס יצחק שדה לספרות צבאית^[4]. לאחר יציאת הספר, יצא לרדיו שיר שחיבר דורון מדלי בהשראת הספר, שנקרא גם הוא "אם יש גן עדן", בביצועו של אייל גולן. השיר הפך ללהיט ובמהלך מלחמת לבנון השנייה גולן הופיע עם השיר ב"כוכב נולד" בתוכנית מיוחדת שהוקדשה למלחמה.

בשנת 2007 יצא סרט הקולנוע "בופור" בבימויו של יוסף סידר, המבוסס על רומן זה. הסרט זיכה את סידר בפרס הבמאי המצטיין בפסטיבל ברלין בשנת 2007. בשנת 2008 נבחר להיות בין חמשת הסרטים המועמדים לפרס אוסקר בקטגוריית הסרט הזר. בשנת 2011 העלה תיאטרון הבימה גרסה בימתית של הספר, במסגרת הצגת התיאטרון הנושאת את שם הספר, "אם יש גן עדן", בבימויו של משה קפטן ובכיכובם של השחקנים עוז זהבי, עופר שכטר, יוסף סוויד ואחרים. בשנה זו יצא הספר כספר מוקלט בקריינותו של השחקן עמוס תמם.

דמותו של לירז ליברטי עריכה

גיבור הסיפור הוא סג"ם (אחר כך סגן) לירז ליברטי, המכונה בשם ה"גברי" יותר "ארז", מפקד צוות בפלוגת ההנדסה בחטיבת חי"ר (לאורך הספר נרמז לא פעם שמדובר בפלוגת ההנדסה של חטיבת גבעתי^[5]), יליד עפולה. לירז מפקד על צוות בן שלושה עשר לוחמים, אותם הוא מכנה "הילדים"^[6] וסמל הצוות, אושרי, שהוא חברו הטוב ביותר^[7]. לירז וצוותו מוצבים במוצב "הבופור"^[8] המשקיף על נהר הליטני בדרום לבנון, וברקע הידיעה שבקרוב תתבצע הנסיגה מלבנון. בספר מתוארת אחוות הלוחמים ותחושת הרעות שבצוות, בעוד הלוחמים מעבירים את ימיהם במשימות ביטחון שוטף ובהתגוננות בעומק המוצב מפני ירי טילים בלתי פוסק, תוך סיכון חיים מתמיד. במקביל הם מלאים בגעגועים לביתם, לידידיהם ולבנות זוגם וממתינים בפחד מהול בסקרנות. באחד מרגעי השיא בספר מתואר מארב שביצע הצוות בקרבת המוצב, אשר במהלכו נקלעים הלוחמים להפגזת מרגמות כבדה במקביל לתקיפת המוצב על ידי המחבלים^[9].

עם הקצינים המופיעים בספר נמנים זיו פארן, קצין יחידת סילוק פצצות שנהרג בסמוך לבופור, אופיר פורמן, מפקד הפלוגה ומוצב הבופור, עמוס, מפקד גדוד רכס הבופור, ומשה קפלינסקי^[10], מפקד עוצבת הגליל באותם הימים והדמות היחידה בספר שאיננה בדויה (לימים סגן הרמטכ"ל), ואלוף פיקוד הצפון (ככל הנראה גבי אשכנזי, אשר נשא בתפקיד באותה עת^[11]). כן מוזכרים בספר תא"ל ארז גרשטיין^[12] וגיורא (גוני) הרניק^[13] כמי שנהרגו בלבנון.

הספר משובץ ביטויי סלנג רבים מהווי הבסיס, בהם תחליפים למילה 'מפחד', כגון "אכוּל" ולמילה "לההרג" כגון "להתבזבז". בהמשך נפצע אושרי, סמל הצוות וידידו הטוב ביותר של ארז במוצב, העומד בפני שחרור, בעת התקפת מחבלים על המוצב הכוללת ירי פגזי מרגמה ומתרחשת במהלך "מסיבת שחרור" מאולתרת שהצוות ארגן עבורו במבצר העתיק. מפגיעת רסיס נקטעת ידו של אושרי, בעוד ארז ניצב הלום נוכח האירוע ואינו מסוגל לפעול על מנת לחלץ את חברו למקום מבטחים (לארז ולאושרי היה הסכם בו החליטו שמאחר שנכות גרועה ממוות, אם אחד מהם יהפוך לנכה חברו מתחייב להרוג אותו). בארז נצרבת צלקת כתוצאה מן הכשל התפקודי בו לקה אף שחייו של אושרי ניצלים. בהמשך הוא מאבד שני לוחמים מצוותו מירי נ"ט של ארגון החזבאללה על המוצב, אולם מגלה נחישות ורוח לחימה ופועל לחילוצם של הנפגעים כאשר מחבל בודד מסתער על המוצב^[14]. הספר עוסק לקראת סופו בליל הנסיגה החפוזה מלבנון ובפיצוצו של המוצב, הסמוך למבצר צלבני, ובהמשך שירותו של ארז בצומת נצרים בראשית האינתיפאדה השנייה.

פן אחר של ארז המתואר בספר הוא מערכת היחסים שלו עם חברתו לילך, המלווה אותו מאז ראשית התיכון. הוא מתלבט בשאלת שיתופה של לילך באירועים העוברים עליו במוצב, ובמהלך הספר אף נפרד ממנה לזמן מה כדי שהקשר ביניהם לא יפגע בתפקודו במוצב. בנוסף, מתעמת ארז עם הדעה השלטת בארץ אז שקראה ליציאה מלבנון בכל מחיר, דעה שהוא חלק עליה מכל וכל^[15].

פרס ספיר לספרות עריכה

על הספר כתב חבר השופטים בפרס מפעל הפיס לספרות על שם פנחס ספיר:

"וריאציה חדשה ואקטואלית על הסיפור העתיק והאוניברסלי של גברים בקרב. בשפה כמו-דוקומנטרית, קדחתנית ומחוספסת, ובה-בעת רעננה, מלוטשת ומדויקת מאוד - עיבוד מתוחכם וממזרי של סלנג צה"לי אותנטי - מגולל רון לשם את סיפורה של קבוצת חיילים שהוטל עליה להחזיק במבצר הבופור בשנה האחרונה של מלחמת לבנון. תום ותמימות מוח, מבוכה ושצף טסטוסטרון, אחוות לוחמים וחדוות סכנה נמהרת, משמשים בערבוביה בתודעת הגיבורים שגם מאחורי הביצורים, הקסדות, האפודים, צבעי ההסוואה והג'יבריש הצבאי, אינם מאבדים את האינדיבידואליות שלהם. העלילה מלווה את שלבי התפוררותה הסופית של העמידה הישראלית בדרום לבנון. בשיאה, כבדרך אגב, אך לאמיתו של דבר במסקניות-ברזל, הופך המחזה, הכמו-אפוקליפטי של פיצוץ המבצר הצלבני-צה"לי, תוך כדי נסיגה בהולה, לסמל מבעית ומהפנט לכישלון ההיבריס הצבאי והמדיני המתמשך, שגרם לבזבוז נעוריהם, התלהבותם, תמימותם וגבורתם של גברים ישראלים צעירים, לאורך שנות דור, בכור המצרף של מלחמה אבסורדית ושנויה במחלוקת. לפנינו עיצוב ספרותי חי ומרתק, עקוב מדם ואש ותמרות עשן, אך גם רווי אהבה וחמלה של הזוועה - ובאורח פרדוקסלי, של היופי שובר הלב - שבחוויה המעצבת של דור שלם".

חבר השופטים שבחר בלשם כלל את המשורר מאיר ויזלטיר, פרופ' דן לאור, הסופרת אלאונורה לב, ד"ר חיים נגיד, והעיתונאי יצחק לבני. החלטת השופטים התקבלה שלא פה אחד, ולאחר חילוקי דעות.

עיבודים לשפות זרות עריכה

אנגלית, לונדון, Random House Harvill and Secker, ניו יורק, Bantam Books, אודיו Tantor Media
גרמנית, ברלין, Rowohlt
צרפתית, פריס, Editions du Seuil
איטלקית, רומא, Rizzoli
הולנדית, אמסטרדם, Meulenhoff
קוריאה, סיאול, Dulnyouk Publishing
סין, ThinKingdom
רומניה, SC Leda
פורטוגזית, ברזיל סאו פאולו, Record Publishing, פורטוגל Bico de Pena
פולין, ורשה, WAB
רוסית, תל אביב, זמורה ביתן

לקריאה נוספת עריכה

ניצה בן-דב, ילדי הדמיון שלי: מציאות ובדיון ב"ימי צקלג" של ס. יזהר וב"אם יש גן עדן" של רון לשם, קשת החדשה 23, 2008, עמ' 139-132.
ניצה בן-דב, "חיילים בבועה באם יש גן עדן של רון לשם: רומן הבופור והבוץ הלבנוני", בתוך חיי מלחמה: על צבא, נקמה, שכול ותודעת המלחמה בפרוזה הישראלית, הוצאת שוקן, 2016, עמ' 289–307.

קישורים חיצוניים עריכה

"הבופור המופגז כמיקרוקוסמוס של החוויה הישראלית". חיה הופמן - מתוך ידיעות אחרונות, מוסף ספרות
"חבורה של בהמות. זה מה שהיינו". רועי לבנה - מתוך אתר "העוקץ"
שיר זיו ואיתי שטרן, רון לשם זכה בפרס ספיר, באתר nrg‏, 7 ביוני 2006
שירי לב-ארי, "אם יש גן עדן" של רון לשם זכה בפרס ספיר, באתר הארץ, 7 ביוני 2006
חיים פינקלמן, "אם יש גן עדן, הוא נמצא בלבנון ויש בו רק גברים.", באתר הארץ, 9 בינואר 2006
שיח לוחמים על הספר + פרק הפתיחה, אשכול בפורום "צבא וביטחון" באתר פרש
אם יש גן עדן מאת רון לשם - הפרק הראשון ומעט על המלחמה ההיא
אם יש גן עדן, באתר OCLC (באנגלית)

הערות שוליים עריכה

^ נעמה לנסקי, ראש ענף התנהלות, באתר הארץ, 8 בפברואר 2007
^ צחי איטח באתר "יזכור"
^ נועם ברנע באתר "יזכור"
^ מרב יודילוביץ', פרס יצחק שדה 2006 ל"אם יש גן עדן", באתר ynet, 11 ביוני 2006
^ רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמודים 315-317.
^ רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 22.
^ רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 18, לירז ליברטי: "הוא הנשמה התאומה שלי, הקמע, החבר הכי טוב שאיתי מאז הסיגרייה הראשונה בבקו"ם. מה חבר?! אח".
^ רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 40, לירז ליברטי: "אני לא הולך להיות פחות קשוח, להפך, מעכשיו לא יהיו שום ויתורים, אבל מעכשיו, וזה ההבדל, אנחנו יחד, תלויים לגמרי אחד בשני. תלויים ברמת חיי אדם. אני רוצה לסמוך עליכם, אז אל תאכזבו אותי".
^ רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 95, לירז ליברטי: "זו הייתה הפעם הראשונה שבה שכבנו יחד תחת אש, ספגנו. שלושה מחבלים נהרגו שם, למרגלות המוצב, ורק אחרי שנהרגו, החלו העניינים להירגע במעט".
^ רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 268, משה קפלינסקי: "רוב חיי הבוגרים קשורים באדמה הזו, השירות הצבאי שלי כולו קשור בה. החברים שלי, הכי טובים, נשארו עליה".
^ רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמודים 146, האלוף: "ואז האלוף ביקש לסכם. 'נקודת המוצא היא,' אמר, 'שהמטענים ימשיכו להיות האיום המרכזי עלינו. ארבעים זירות הונחו סביב המוצבים שלנו בתקופה האחרונה. יש להתייחס אל כל ציר המוביל אל הבופור כאל אזור חשוד, ולנוע בו רק שאין כל ברירה אחרת, ולאחר שהופעל נוהל פתיחת ציר עם גשש וכלב בחוד. במקביל, הפעילות היזומה וההתקפית שלנו במרחב הרכס לא מספקת. יש לתכנן פעילות שתביא לפגיעה בחוליות מניחי המטענים'."
^ רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 271, משה קפלינסקי: "גם ארז, אתם יודעים תת-אלוף ארז גרשטיין, שנפצע אז איתנו, בשנה שעברה נהרג".
^ רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמודים 270, גוני הרניק: "שלום לכולם, אנחנו עולים לקחת את הבופור. חיכינו לרגע הזה הרבה שנים, אנחנו הולכים לבצע אותו על הצד הטוב ביותר. ארז מימין, אביקם משמאל, יובל מקדימה, צביקה מאחור".
^ רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 264–265, לירז ליברטי: "בחמש החלה שוב התקפת מוצב. למען האמת, זו לא הייתה ממש התקפת מוצב. זה סתם היה איזה מופרע אחד שרץ רגלית, לבד, במעלה ההר לכיווננו, וירה. אולי מסומם, אולי סתם תמהוני. השקפנו עליו מזגזג ויורה בלי שליטה. איזו חגיגה. כל המוצב החל לירות עליו באותו הרגע, כולם כולל כולם. ולא רק עליו. עורב, מקל"ר, מאגים, אם-24, טנקים, 'ארגז אש'. והזנקנו גם מסק"רים, גם הם ירו. עליתי על הסוללות, שפכתי תחמושת בטירוף, כמו רמבו, עוד שרשיר, עוד שרשיר, עוד ועוד. אין לך מושג על מי אתה יורה, אין לך מושג לאן, אבל יש לך פורקן. חושך ואבק באוויר, אין ראות, העיקר לירות. אובדן שליטה היה שם, השתוללות, חאפלה רצינית. כל המתח שהיה באוויר התפוצץ בבת אחת. מעמדת הלבן בקעו כל הזמן צרחות, 'תמות, יא בן זונה. תמות.' זה לא יחזיר את שפיצר, אבל הרגנו מחבל".
^ רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 184, לירז ליברטי: "באמת חבל שהן לא רואות את התמונה, את מה שאנחנו רואים. מלמעלה המלחמה נראית הרבה יותר טוב."

הקודם: אלונה פרנקל, ילדה	פרס ספיר 2006	הבא: שרה שילה, שום גמדים לא יבואו

[1] נעמה לנסקי, ראש ענף התנהלות, באתר הארץ, 8 בפברואר 2007

[2] צחי איטח באתר "יזכור"

[3] נועם ברנע באתר "יזכור"

[4] מרב יודילוביץ', פרס יצחק שדה 2006 ל"אם יש גן עדן", באתר ynet, 11 ביוני 2006

[5] רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמודים 315-317.

[6] רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 22.

[7] רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 18, לירז ליברטי: "הוא הנשמה התאומה שלי, הקמע, החבר הכי טוב שאיתי מאז הסיגרייה הראשונה בבקו"ם. מה חבר?! אח".

[8] רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 40, לירז ליברטי: "אני לא הולך להיות פחות קשוח, להפך, מעכשיו לא יהיו שום ויתורים, אבל מעכשיו, וזה ההבדל, אנחנו יחד, תלויים לגמרי אחד בשני. תלויים ברמת חיי אדם. אני רוצה לסמוך עליכם, אז אל תאכזבו אותי".

[9] רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 95, לירז ליברטי: "זו הייתה הפעם הראשונה שבה שכבנו יחד תחת אש, ספגנו. שלושה מחבלים נהרגו שם, למרגלות המוצב, ורק אחרי שנהרגו, החלו העניינים להירגע במעט".

[10] רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 268, משה קפלינסקי: "רוב חיי הבוגרים קשורים באדמה הזו, השירות הצבאי שלי כולו קשור בה. החברים שלי, הכי טובים, נשארו עליה".

[11] רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמודים 146, האלוף: "ואז האלוף ביקש לסכם. 'נקודת המוצא היא,' אמר, 'שהמטענים ימשיכו להיות האיום המרכזי עלינו. ארבעים זירות הונחו סביב המוצבים שלנו בתקופה האחרונה. יש להתייחס אל כל ציר המוביל אל הבופור כאל אזור חשוד, ולנוע בו רק שאין כל ברירה אחרת, ולאחר שהופעל נוהל פתיחת ציר עם גשש וכלב בחוד. במקביל, הפעילות היזומה וההתקפית שלנו במרחב הרכס לא מספקת. יש לתכנן פעילות שתביא לפגיעה בחוליות מניחי המטענים'."

[12] רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 271, משה קפלינסקי: "גם ארז, אתם יודעים תת-אלוף ארז גרשטיין, שנפצע אז איתנו, בשנה שעברה נהרג".

[13] רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמודים 270, גוני הרניק: "שלום לכולם, אנחנו עולים לקחת את הבופור. חיכינו לרגע הזה הרבה שנים, אנחנו הולכים לבצע אותו על הצד הטוב ביותר. ארז מימין, אביקם משמאל, יובל מקדימה, צביקה מאחור".

[14] רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 264–265, לירז ליברטי: "בחמש החלה שוב התקפת מוצב. למען האמת, זו לא הייתה ממש התקפת מוצב. זה סתם היה איזה מופרע אחד שרץ רגלית, לבד, במעלה ההר לכיווננו, וירה. אולי מסומם, אולי סתם תמהוני. השקפנו עליו מזגזג ויורה בלי שליטה. איזו חגיגה. כל המוצב החל לירות עליו באותו הרגע, כולם כולל כולם. ולא רק עליו. עורב, מקל"ר, מאגים, אם-24, טנקים, 'ארגז אש'. והזנקנו גם מסק"רים, גם הם ירו. עליתי על הסוללות, שפכתי תחמושת בטירוף, כמו רמבו, עוד שרשיר, עוד שרשיר, עוד ועוד. אין לך מושג על מי אתה יורה, אין לך מושג לאן, אבל יש לך פורקן. חושך ואבק באוויר, אין ראות, העיקר לירות. אובדן שליטה היה שם, השתוללות, חאפלה רצינית. כל המתח שהיה באוויר התפוצץ בבת אחת. מעמדת הלבן בקעו כל הזמן צרחות, 'תמות, יא בן זונה. תמות.' זה לא יחזיר את שפיצר, אבל הרגנו מחבל".

[15] רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 184, לירז ליברטי: "באמת חבל שהן לא רואות את התמונה, את מה שאנחנו רואים. מלמעלה המלחמה נראית הרבה יותר טוב."

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]