אמאוס ניקופוליס

עיר רומית לשעבר

אמאוס ניקופוליסיוונית: Εμμαούς Νικὀπολις; בלטינית: Emmaus Nicopolis; בערבית: عِمواس) הייתה עיר מחוז רומית-ביזנטית בשפלה, ששכנה בשוליו המזרחיים של עמק איילון, בסמוך ממזרח למחלף לטרון. שמה המקורי של העיר היה "חמת", על שם מעיינות המרפא החמים שבה, ושם זה שובש בתקופה הרומית לשם היווני "אמאוס". בעיר התקיימה קהילה יהודית גדולה, והיא נזכרת רבות בכתבי חז"ל. העיר חרבה במהלך הכיבוש הערבי של ארץ ישראל. העיר נודעה בשל המסורת הנוצרית המזהה אותה כאחד המקומות בהם התגלה ישו לשניים מתלמידיו לאחר שקם לתחייה, ובשל כך הוקמו בסביבתה לאורך השנים כנסיות, מנזרים וביצורים.

אמאוס ניקופוליס
Emmaus Nicopolis
Emmaus Nicopolis basilica.JPG
היסטוריה
תקופות התקופה הרומית בארץ ישראל, התקופה הביזנטית בארץ ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 31°50′21″N 34°59′22″E / 31.8393°N 34.98945833°E / 31.8393; 34.98945833
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מפת האזור
המקומות השונים שהוצעו כזיהוי לאמאוס שבברית החדשה
שרידי הכנסייה שהוקמה בידי הצלבנים על חלק משטח הכנסייה הביזנטית. חלקה המערבי של הכנסייה הביזנטית, שלא נכלל בכנסייה הצלבנית, נראה בקדמת התמונה
שרידי האפסיס המרכזי המשותף לשתי הכנסיות. ברקע נראה מבנה בית השלום המודרני
האפסיס המרכזי מצידו האחורי (מבט ממזרח)
האפסיס הדרומי של הכנסייה הביזנטית. משמאל נראה הקיר הדרומי של הכנסייה הצלבנית, אשר כללה רק חלק משטח קודמתה
ניקופוליס במפת מידבא: הכיתוב מופיע בכחול על רקע לבן, מעל שורה של שמונה בתים במרכז התמונה

היסטוריהעריכה

לפני ייסוד העיר הרומיתעריכה

אתר אמאוס נזכר לראשונה בספר מקבים א' בתיאור קרב אמאוס שהתחולל ב-165 לפנה"ס במסגרת מרד החשמונאים. כאן היה שטח ההיערכות של צבא הממלכה הסלאוקית לפני הקרב. כשהסלאוקים יצאו בראשות ניקנור לחפש אחר יהודה המכבי שהסתתר בהרים, תקף יהודה את מחנהו של ניקנור באמאוס, שרף אותו והניס את חייליו. לימים הפכה אמאוס לעיר יהודית. אמאוס נזכרת אצל יוסף בן מתתיהו, על פיו במהלך המאה ה-1 לפנה"ס היא הייתה עיר קטנה, שתושביה נמכרו על ידי גאיוס קסיוס לונגינוס לעבדים, יחד עם תושבי גופנא ושתי ערים נוספות[1]. שמה הקדום של העיר היה "חמת" (בעברית), או "חמתא" (בארמית), על שם מעיין מים חמים שנבע בתחומה; היוונים או השומרונים שיבשו את שמה וקראו לה אמאוס[2]. באותה תקופה החלה העיר לשמש כבירת אחד ממחוזות יהודה. בזמן פולמוס וארוס שאירע לאחר מות הורדוס, בשנת 4 לפנה"ס, החריב פובליוס קווינקטיליוס וארוס את העיר בגלל היותה מרכז פעילות בעת המרד, בהנהגתו של אתרונגאיוס, והעלה אותה באש[3]. אמאוס מתוארת כראש פלך (טופרכיה) בתקופת המאה ה-1 לספירה.

בימי חורבן בית שני העיד התנא ר' חנינא בן אנטיגנוס על בני משפחות מאמאוס בשם "בית הפגרים" ו"בית צפריה", שליוו בכלי נגינה את שירת הלויים, ואף הם עצמם נמנו עם הלויים: "מכירן הייתי ולויים היו"[4]. בזמן המרד הגדול עלה אספסיאנוס על אמאוס, הציב במקום את מחנהו והשאיר בו את הלגיון החמישי מקדוניקה[5]. לפי יוסף בן מתתיהו, לאחר דיכוי המרד הקים אספסיאנוס קולוניה באמאוס, יישב בה שמונה מאות חיילים משוחררים ("הנפטרים מעבודות הצבא"), ושינה שמה לניקופוליס, היינו "עיר הניצחון". במקביל, מציין יוסף בן ממתיהו שהקולוניה קמה סמוך למוצא, מרחק שלושים סטדיה מירושלים[6]. נראה ששמה השתמר בשם הכפר הערבי קאלוניה.

אמאוס-ניקופוליס נודעה בבית מרחץ גדול שהוקם בה, ואמת מים הוליכה אליו ממעיינות השוכנים כיום בתחומי פארק קנדה. שרידי בית המרחץ הנזכר במקורות היהודים, שוכנים צפונית-מערבית לאתר, מעבר לכביש 3[7] עם זאת, יש המאתרים את אמאוס, שבה בית המרחץ, בסביבות טבריה[8].

על פי המדרש, אחרי פטירת ר' יוחנן בן זכאי, תלמידו התנא רבי אלעזר בן ערך, פרש מחבריו ביבנה והלך לגור באמאוס, שם נשתכח עליו תלמודו: ”והלך רבי אלעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס - מקום מים יפים ונוה יפה, המתין להם שיבואו אצלו ולא באו“[9].

אמאוס נזכרת במקורות חז"ל כעיר המסמנת את תחילת שפלת יהודה: ”מבית חורון ועד אמאוס הר, מאמאוס ועד לוד שפלה“[10], וכן בהקשר לרבי עקיבא ובני דורו: ”אמר רבי עקיבה, שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושוע באטליס של אמאוס שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל“[11]. בימי מרד בר כוכבא חנה באמאוס לגיון רומי מפטרה.

העיר אמאוס ניקופוליסעריכה

ב-220 לספירה חודש היישוב בניקופוליס על ידי הקיסר אלאגבאלוס, כשבמקום התגוררו נוצרים לצד יהודים, עובדי אלילים ושומרונים. על נוכחות האחרונים מעידות כתובות שנמצאו באתר, בהן מופיעים נוסחים שומרוניים של פסוקים מהתורה[12]. על ההשפעה הרבה של נוכחות השומרונים והנוכרים בעיר מעידים גם תיאורי-אגב בתלמוד ירושלמי, וכן שינוי שמה של העיר מ"חמת" ל"אמאוס"[13].

כאן התגורר גם ההיסטוריון הרומי סקסטוס יוליוס אפריקנוס, שככל הנראה שימש כמושל העיר. במהלך המאה ה-4 התפתחה נוכחות נוצרית דומיננטית בעיר. הבישוף הראשון של ניקופוליס, שנשא את השם פטרוס, השתתף בוועידת ניקאה ב-325; הבישוף שלאחריו (שנקרא רופוס או פריסקיאנוס) השתתף בוועידת קונסטנטינופול הראשונה, ב-381. בתקופה זו החלה ניקופוליס להיות מזוהה עם אמאוס, שבה פגש ישו שניים מתלמידיו מייד לאחר שקם לתחייה. כך קבעו אוסביוס באונומסטיקון, והירונימוס אחריו. העיר החלה לשמש כיעד לצליינות של עולי רגל והוקמה בה כנסייה גדולה. החל מן המאה ה-5 יוחסו תכונות מרפא למעיין בקרבת ניקופוליס, שבו לכאורה רחץ ישו את רגליו. באותה עת פעל "השודד" קריאקוס בסביבות העיר; קריאקוס היה נוצרי, אך הוא עמד בראש כנופיה שכללה נוצרים, יהודים ושומרונים.

בתחילת המאה ה-6 הקים סבאס מנזר בניקופוליס והעיר הופיעה הן במפת מידבא והן במפת פויטינגר. העיר נכבשה בידי הערבים ב-638, וכנראה נבחרה כבירת מחוז פלסטין, שלדברי מוקדסי שימשה "קצבה" (עיר בירה, או עיר ראשית) של המוסלמים בראשית הכיבוש[14]. שנה אחר כך פרצה בעיר מגפת דבר שנודעה בשם "מגפת הדבר באמאוס" (בערבית: "טאעון עמואס", כלומר "מגפת עמואס"). המגפה הפילה חללים רבים, הן מקרב תושביה והן מבין החיילים המוסלמים. גם מפקד הכוח המוסלמי, שייח' עוביד, מצא את מותו במגפה, ובערבית נקרא האתר על-שמו. בעקבות המגפה ננטשה העיר לחלוטין, ומאז המסורת הנוצרית אודות הפגישה באמאוס נדדה לאבו גוש ולאחר מכן לאל-קובייבה.

לאחר חורבן העירעריכה

הצלבנים מצאו את אמאוס-ניקופוליס הרוסה ונטושה והקימו כנסייה קטנה על חורבות הכנסייה הבינזטית החרבה. בשלהי התקופה הממלוכית בארץ ישראל קם במקום הכפר הערבי עמואס, ששימר את השם אמאוס. הכנסייה הצלבנית ננטשה לכל המאוחר ב-1674, אך עדיין ניצבה על תילה ושמשה לאחסון חיות בית. ב-1878, ביום שני של הפסחא, התגלה למרים בוארדי, נזירה כרמליתית מבית לחם, חזיון בו ראתה מקום עליו נאמר לה "זה המקום בו ישוע ברך את הלחם, בביתם של תלמידי אמאוס"[15]. שבועיים אחר כך הזדמנה הנזירה לאמאוס-ניקופוליס וזיהתה את המקום אותו ראתה בחזיונה. מאז עלה שוב זיהויה של אמאוס-ניקופוליס עם האירוע המתואר בברית החדשה, וב-1879 קנה מסדר הכרמליתיות את השטח מאנשי הכפר הערבי עמואס; באתר החלו חפירות (לפי מקור אחר השטח נקנה כבר ב-1875[16]). בין 1931-1932 הקימו נזירי מסדר "אבות הלב הקדוש של בית-ארם" מנזר באתר, המוכר בשם בית השלום. במלחמת ששת הימים השתלט צה"ל על הכפר עמואס ותושביו נטשוהו. מאז 1993 מושכר "בית השלום" לקהילת בני האושר המפעילה בו מנזר, ודייריו מתחזקים גם את האתר הארכאולוגי.

המסורת הנוצריתעריכה

  ערך מורחב – אמאוס

התגלות ישו לשני תלמידיו בדרך לאמאוס לאחר שקם לתחייה מתוארת בפירוט בבשורה על-פי לוקאס:

"וְהִנֵּה שְׁנַיִם מֵהֶם הָיוּ הֹלְכִים בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה אֶל־כְּפָר אֶחָד הַרְחֵק מִירוּשָׁלַיִם כְּשִׁשִּׁים רִיס[17] וּשְׁמוֹ עַמָּאוּס׃ וְהֵם נִדְבְּרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ עַל־כָּל־הַקֹּרוֹת הָאֵלֶּה׃ וַיְהִי הֵם מְדַבְּרִים וּמִתְוַכְּחִים יָחַד וְהִנֵּה יֵשׁוּעַ עַצְמוֹ נִגַּשׁ וַיֵּלֶךְ אִתָּם׃ וְעֵינֵיהֶם אֲחוּזוֹת וְלֹא יַכִּירֻהוּ׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מָה הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשְׂאִים וְנֹתְנִים בָּהֶם יַחְדָּו בַּדָּרֶךְ וַיַּעַמְדוּ וּפְנֵיהֶם זֹעֲפִים׃ וַיַּעַן אֶחָד מֵהֶם וּשְׁמוֹ קְלֵיוֹפָס וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַאַתָּה לְבַדְּךָ גָּר בִּירוּשָׁלַיִם וְלֹא יָדַעְתָּ אֶת־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בְתוֹכָהּ בַּיָּמִים הָאֵלֶּה׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וּמָה הִיא וַיַּגִּידוּ אֵלָיו מַעֲשֵׂה יֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי אֲשֶׁר הָיָה אִישׁ נָבִיא גִּבּוֹר בְּפֹעַל וּבְאֹמֶר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְלִפְנֵי כָּל־הָעָם׃ וְכֹהֲנֵינוּ הַגְּדוֹלִים וּזְקֵנֵינוּ הִסְגִּירֻהוּ לְמִשְׁפַּט־מָוֶת וַיִּצְלְבֻהוּ׃ וַאֲנַחְנוּ קִוִּינוּ כִּי זֶה־הוּא הֶעָתִיד לִגְאֹל אֶת־יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה זֶה שְׁלשֶׁת יָמִים הַיּוֹם מֵאָז נַעֲשׂוֹּ אֵלֶּה׃ אֶלָּא שֶׁגַּם־נָשִׁים מִקִּרְבֵּנוּ הֶחֱרִידֻנוּ אֲשֶׁר־קִדְּמוּ בַבֹּקֶר לָבֹא אֶל־הַקָּבֶר׃ וְלֹא מָצְאוּ אֶת־גְּוִיָּתוֹ וַתָּבֹאנָה וַתַּגֵּדְנָה כִּי רָאוּ גַּם־מַרְאֵה מַלְאָכִים הָאֹמְרִים כִּי־הוּא חָי׃ וַיֵּלְכוּ אֲנָשִׁים מִשֶּׁלָּנוּ אֶל־הַקָּבֶר וַיִּמְצְאוּ כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ הַנָּשִׁים וְאוֹתוֹ לֹא רָאוּ׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הוֹי חַסְרֵי דַעַת וְכִבְדֵי לֵב מֵהַאֲמִין בְּכֹל אֲשֶׁר־דִּבְּרוּ הַנְּבִיאִים: הֲלֹא עַל־הַמָּשִׁיחַ הָיָה לִסְבֹּל אֶת־כָּל־זֹאת וּלְהִכָּנֵס בִּכְבוֹדוֹ׃ וַיָּחֶל מִמּשֶׁה וּמִכָּל־הַנְּבִיאִים וַיְבַאֵר לָהֶם אֶת־כָּל־הַכְּתוּבִים הַנֶּאֱמָרִים עָלָיו׃ וַיִּקְרְבוּ אֶל־הַכְּפָר אֲשֶׁר־הֵם הֹלְכִים שָׁמָּה וַיָּשֶׂם פָּנָיו וַיְהִי כְּהֹלֵךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ׃ וַיִּפְצְרוּ־בוֹ לֵאמֹר שְׁבָה אִתָּנוּ כִּי עֶת־עֶרֶב הִגִּיעַ וְנָטָה הַיּוֹם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לָשֶׁבֶת אִתָּם׃ וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הֵסֵב עִמָּהֶם וַיִּקַּח אֶת־הַלָּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם׃ וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵיהֶם וַיַּכִּירֻהוּ וְהוּא חָמַק עָבַר מֵעֵינֵיהֶם׃ וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ הֲלֹא בֹעֵר הָיָה לְבָבֵנוּ בְּקִרְבֵּנוּ בְּדַבְּרוֹ אֵלֵינוּ בַּדֶּרֶךְ וַיִּפְתַּר־לָנוּ אֵת הַכְּתוּבִים." (לוקס 24, 13-32)

המסורת הנוצרית מזהה את אחד התלמידים כ"קליאופס", בעלה של מרים, מאלה שנכחו בצליבה (הבשורה על-פי יוחנן 29, 25), ואת התלמיד השני כ"שמעון" בנו של קליאופס, אחד משבעים תלמידיו של ישו.

המחקר באתרעריכה

החפירות הארכאולוגיות הראשונות נערכו באתר ב-1874 בידי שארל קלרמון-גנו, אחריו בידי קפיטן גימו (Guillemot) בשנים 1883-1887. מחקר מעמיק יותר נערך במקום בין 1924-1930 על ידי האחים הדומיניקנים מבית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה, והם שחשפו את שרידיהן של שתי כנסיות ביזנטיות עם רצפות פסיפס, כתובות ביוונית ואגן טבילה. יזהר הירשפלד חקר את האתר ב-1975, ואחריו מרדכי גיחון ב-1978. החקירות באתר נמשכות מאז 1994.

הממצאיםעריכה

 
תרשים האתר הארכאולוגי: 1. הבזיליקה הביזנטית (מאות 5 ו-6) והכנסייה הצלבנית (המאה ה-12); 2. לוח שיש עם כתובת יוונית; 3. האפסיס הדרומי; 4. אגן טבילה; 5. שרידי כנסייה ביזנטית (מאות 5 ו-6); 6. פסיפסים; 7. מחצבה ביזנטית; 8. קברים מהתקופה הרומית; 9. שרידי פסיפסים; 10. שרידי בית הבישוף של העיר (המאה ה-5)

הממצא העיקרי באתר הוא כנסייה בתבנית בזיליקה, באורך של 46.4 מטרים וברוחב של 24.4 מטרים, אשר תוארכה על ידי חוקרי בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה לסוף התקופה הרומית (המאה ה-3 או ה-4). החוקרים תיארכו חלק מרצפות הפסיפס בכנסייה למבנה קדום משנת 200 לערך, ששימש כווילה רומית. מחקרים מאוחרים יותר הראו כי הכנסייה הוקמה בתקופה הביזנטית, במאה ה-5 או ה-6, וכי רצפתה תואמת בגילה את תקופת הבנייה. במקום נמצאה טבולה אנסטה ובה רשום ביוונית: "תחת פר..., הבישוף הקדוש ביותר, [עבודת] הפסיפס הושלמה". (החוקרים הציעו לשחזר את השם החסר כ"פראיילוס").

באחת משתי הקפלות שמדרום לכנסייה הראשית, נחשפה רצפת פסיפס ובה דוגמאות גאומטריות ומדליונים שחמישה מהם השתמרו. בשניים מהם מתואר מאבק בין חיות טרף לחיות מבויתות, בשניים אחרים נראים עופות, ובמדליון החמישי נראה חלק מכתובת לאמור: "...האחים היקרים לפאגיוס ותומאס". סביר כי חלקה החסר של הכתובת כלל הקדמת ברכה או תודה לשני התורמים. הפסיפס הועבר בשלמותו והוא שמור במוזיאון הקטן בבית השלום. עוד התגלו באתר אגן טבילה בצורת צלב ופיסת שיש שעליה הכיתוב ביוונית: "+ בשם האב, הבן ורוח הקודש, יפה היא עירם של הנוצרים". הכתובת המקורית שמורה בכנסיית סנטה אנה בירושלים ובאתר מוצג העתק.

קירות הכנסייה מהתקופה הצלבנית עדיין ניצבים על תילם מעל השרידים הביזנטיים, והאפסיס המרכזי בכותל המזרחי משותף לשתי הכנסיות. עם זאת, הכנסייה הצלבנית קטנה מקודמתה - אורכה הוא 32 מטרים ורוחבה 14 מטרים בלבד, והיא מקיפה חלקים משני האפסיסים הצדדיים.

בפארק קנדה הגובל באתר ממזרח נחשפו שרידי הביצורים החשמונאים של אמאוס, ובית מרחץ רומי מהמאה ה-3. עוד התגלו מערות קבורה יהודיות מהמאה ה-1, מתקני שאיבה רומים-ביזנטים, גתות וקברים נוספים. ממצאים נוספים כוללים מטבעות, מנורות שמן, כלים ותכשיטים.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

 
איקונין בכנסייה המתאר את הפגישה באמאוס
 
טקס בכנסייה הצלבנית
  • אל גן נעול, סיורים במנזרי הארץ, נירית שלו-כליפא, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2005, עמ' 132

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אמאוס ניקופוליס בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תולדות מלחמת היהודים ברומאים, יוסף בן-מתתיהו, 1, 222.
  2. ^ ש' קליין (עורך), ספר היישוב, א, ירושלם תרצ"ט, עמוד 47; זאב וילנאי, אנציקלופדיה לידיעת הארץ, כרך ב', עמוד 433
  3. ^ מלחמות, 2, 71.
  4. ^ תוספתא ערכין, פרק א' הלכה ט"ו.
  5. ^ מלחמות, 4, 445.
  6. ^ מלחמות, 7, 217.
  7. ^ פארק קנדה
  8. ^ קדמוניות היהודים, ספר י"ח, פרק כ"ב סימן ג', ראו החלוץ ב', עמוד 129
  9. ^ קהלת רבה ז', ז', וילקוט שמעוני תתקע"ג.
  10. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ט', הלכה ב'.
  11. ^ משנה, מסכת כריתות, פרק ג', משנה ז'.
  12. ^ F. Hiittenmeister — G. Reeg, Die antiken Synagogen in Israel. I, Wiesbaden 1977, pp. 603.
  13. ^ יהושע שוורץ, אזור יהודה והחוף הדרומי, בתוך: ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, א', עמוד 188.
  14. ^ נ ' לוז, "עמואס של המגפה - דיון גאוגרפי-היסטורי במיקומה ובמצבה של עמואס בתקופה הערבית הקדומה", עבודה סמינריונית, החוג לגאוגרפיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1993
  15. ^ שלט הדרכה באתר.
  16. ^ The Monuments
  17. ^ נוסח אחר 160 ריס.