אמילי דה שאטלה
אמילי דה שאטלה (בצרפתית: Émilie du Châtelet; 17 בדצמבר 1706- 10 בספטמבר 1749) הייתה מדענית, מתמטיקאית ופילוספית צרפתייה.
,_Marquise_du_Ch%C3%A2telet_-_NMDrh_796_-_Nationalmuseum.jpg) | |
| לידה |
17 בדצמבר 1706 פריז, ממלכת צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
10 בספטמבר 1749 (בגיל 42) לונוויל, צרפת |
| שם לידה |
Gabrielle-Émilie Le Tonnelier de Breteuil |
| ענף מדעי |
מתמטיקאי, פילוסופיה, פיזיקה, מתמטיקה |
| מקום קבורה |
Eglise Saint Jacques Lunéville |
| בן או בת זוג |
Florent-Claude du Chastelet (25 ביוני 1725–?) ז'אן פרנסואה דה סן למברט וולטר |
| צאצאים |
Louis Marie Florent du Châtelet |
| תרומות עיקריות | |
| חתימה |
 |
  | |
ההישג הידוע ביותר שלה היה תרגום לצרפתית בליווי הערות את ספרו של אייזק ניוטון, עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע. הספר המקורי, "פרינקיפיה", נכתב בלטינית ויצא לאור בשנת 1687. זהו התרגום הראשון של הספר והיחידי המלא. חשיבות התרגום נובעת בין היתר מכך שצרפת הייתה אחד ממרכזי המדע באותה תקופה. דה-שאטלה כללה בתרגום הערות, הצעות וניתוחים בהם השתמשה בקלקולוס "חדש" (גאומטריה ישנה). התרגום פורסם ב-1756, לאחר מותה של שאטלה, והוא נחשב עד היום לתרגום המקובל לצרפתית.
ההערות שלה לתרגום כוללת תרומה משמעותית למכניקה של ניוטון - הנחה בדבר שימור של סך האנרגיה הכוללת, שאנרגיית התנועה הקינטית מהווה חלק ממנה. הדבר הוביל אותה להמשגה של המושג אנרגיה, ולקשר בינה לבין המסה והמהירות של אובייקט. דה-שאטלה נבחרה לאקדמיה למדעים של בולניה וטירתה הייתה למרכז אינטלקטואלי.
החיבור הפילוסופי שלה "יסודות הפיזיקה", Institutions de Physique יצא לאור לראשונה בשנת 1740. הספר הופץ באופן נרחב, עורר דיונים סוערים, פורסם מחדש ותורגם למספר שפות אחרות תוך שנתיים מפרסומו המקורי. דה שאטלה השתתפה בדיון המפורסם בוויסבה, הנוגע לדרך הטובה ביותר למדוד את כוחו של גוף ואת האמצעים הטובים ביותר לחשיבה על עקרונות שימור האנרגיה.
לאחר מותה, זכו רעיונותיה לייצוג רב בטקסט המפורסם ביותר של ההשכלה הצרפתית, "האנציקלופדיה הגדולה" של דני דידרו, ז'אן לה רון ד'אלמבר ואחרים, ופורסמה לראשונה זמן קצר לאחר מותה. דה שאטלה תמכה גם במתן השכלה לנשים. ביוגרפיות, ספרים ומחזות רבים נכתבו על חייה ויצירתה במאתיים השנים מאז מותה. בתחילת המאה ה -21 יצרו חייה ורעיונותיה עניין מחודש.
ביוגרפיה עריכה
תחילת חייה עריכה
אמילי דה שאטלה נולדה בשם אמלי דה ברטיי[1], בפריז למשפחת אצולה בשנת 1706. אביה היה לואי ניקולס לה טונלייר דה ברטיי, חבר האצולה הנמוכה. בזמן לידתה, אביה כיהן בתפקיד המזכיר הראשי ומציג השגרירים של המלך לואי ה-14. אביה היה עורך סלון שבועי בימי חמישי, אליו הוזמנו סופרים ומדענים מכובדים. אמה הייתה גבריאל אן דה פרולי, בארונית דה ברטיי. אמלי גדלה בתחילה בחצר המלכות, משנפטר המלך בשנת 1715, חזרה לפריז עם משפחתה. המשפחה העסיקה 17 משרתים וגרה בבית בן 30 חדרים שהשקיף על גני הטולרי.[1]
אמילי הייתה הילדה היחידה מבין שישה ילדים. כמקובל באותה תקופה, רבים מאחיה לא הגיעו לבגרות או מתו בגיל צעיר. שני אחים מתו בגיל צעיר. שלושה אחים חיו עד לגיל בגרות: אחיה הבכור רנה-אלכסנדר (נולד ב-1698 ונפטר ב-1720 בגיל 22), צ'ארלס-אוגוסט (נולד ב-1701 ונפטר 1731 בגיל 30). אחיה הצעיר נקרא אליזבת-תאודור, הוא נולד ב-1710, חי עד לגיל הזקנה, והפך לאב מנזר ולבסוף לבישוף. הייתה לה גם אחות למחצה, מישל, שנולדה מאביה ואן בלינצאני (Anne Bellinzani), אישה אינטליגנטית שהתעניינה באסטרונומיה והייתה נשואה לפקיד פריזאי חשוב.
קיימות השערות רבות ביחס לחינוך של דה שאטלה אך דבר אינו ידוע בוודאות. אחד ממכרי המשפחה היה המדען ברנאר דה פונטנל, המזכיר הקבוע של האקדמיה הצרפתית למדעים. אביה של דה שאטלה, לואי-ניקולה, שזיהה את חוכמתה כבר בגיל צעיר, ארגן עבורה שיעורי אסטרונומיה מאת פונטל כשהייתה בת 10. אמה גדלה במנזר, שבאותה תקופה היה המוסד החינוכי העיקרי שעומד לרשות נערות ונשים צרפתיות. בעוד מקורות מסוימים מאמינים שאמה לא הייתה מאושרת מעודף החריפות של בתה או את עידוד שנתן בעלה לסקרנות האינטלקטואלית של אמילי, ישנן גם אינדיקציות אחרות לכך שאמה לא רק אישרה את החינוך המוקדם של דה שאטלה, אלא למעשה עודדה אותה במרץ להטיל ספק בהצהרות המוצגות כעובדות. בכל מקרה, עידוד כזה נתפס כחריג עבור הורים בזמנם ובמעמדם.
כשהייתה קטנה, אביה ארגן לה אימונים בפעילויות גופניות כמו סיף ורכיבה וכשהתבגרה הביא עבורה מורים לבית. תודות לחינוך מעולה ועקב שכלה החריף עד גיל שתים עשרה היא שלטה בלטינית, איטלקית, יוונית וגרמנית.
בגיל 15 החלה לתרגם את ורגיליוס לצרפתית. מאוחר יותר הייתה אמורה לפרסם תרגומים לצרפתית של מחזות ופילוסופיה יוונית ולטינית. היא קיבלה חינוך במתמטיקה, ספרות ומדעים. בגיל 16 משפחתה שלחה אותה לארמון ורסאי, אך גם שם בלטה נוכחותה.[1] יפה, ובעלת שיער שחור וארוך שתואר כ"תמימות מבוהלת" [1] היא היתה נערה בעלת התנהגות שנחשבה אז גברית ונהגה לדוגמה לטפס על עצים. [1] דה שאטלה גם אהבה לרקוד, היא ניגנה באופן סביר בצ'מבלו, שרה באופרה והייתה שחקנית חובבת.
באותה תקופה, היה נהוג שנשים עוסקות "בענייני נשים", הן יפות ולא מפגינות את חוכמתן בפומבי. בגיל הנעורים משפחתה של דה שאטלה חששה כי שכלה החד יקשה על חייה. אביה כתב: "בת הזקונים שלי מנפנפת בשכלה ומפחידה את מחזריה. איננו יודעים מה לעשות איתה"[1] בעוד צעירות אחרות טיפחו מראה, נימוסים ו"התנהגות נשית" בנסיון להשיג בעל, דה שאטלה קראה על גאומטריה אנליטית שכתב רנה דקארט והתרחקה ממחזרים.[1]
דה שאטלה היתה גבוהה מן הממוצע, והוריה שלחו אותה החל מגיל צעיר ללימודי סיף, בנסיון למנוע ממנה להיות מגושמת. דה שאטלה הצליחה להגיע לרמה גבוה בסיף, וגם דבר זה לא היה מקובל בקרב נשים בתקופתה. היא הזמינה לקרב ראווה את ז'אק דה ברן, סייף מיומן שמעמדו היה דומה למעמדו של ראש המשמר האישי של המלך. הקרב נערך באולם הנשק הגדול והתקפותיה של דה שאטלה היו תזכורת לכל מחזר נלהב מידי שאין להטריד אותה בהצעות לא מהוגנות.[1]
חוכמתה הרבה ותחומי העניין שלה כפו עליה בידוד בוורסאי, שכן מעטים בסביבתה גילו עניין במדע ומתמטיקה.[1] היא השתמשה בכישוריה המתמטיים ובשינון קלפים כדי לתכנן אסטרטגיות מוצלחות ביותר להימורים במשחקי בלאק ג'ק[1] אפילו דבר זה תסכל את משפחתה. אביה כתב בייאוש:
בתי משוגעת... בשבוע שעבר הרוויחה יותר מאלפיים מטבעות זהב בשולחנות הקלפים, ולאחר שהזמינה שמלות חדשות... בזבזה את החצי השני על ספרים חדשים... היא לא מצליחה להבין שום בן אצולה נכבד לא יתחתן עם מישהי שקוראת כל היום
— עמ' 11, Samuel Edwards, The Divine Mistress London, Cassell, 1971
נישואים עריכה
ב-12 ביוני 1725, היא נישאה למרקיז דה שאטלה נישואיה העניקו לה את התואר המרקיזה דה שאטלה. בדומה לנישואים רבים בקרב האצולה, נישואיהם הוסדרו. כמתנת חתונה, בעלה מונה למושל של סמור-אן-אוזו בבורגונדי על ידי אביו; הזוג הטרי עבר לשם בסוף ספטמבר 1725. דו שאטלה הייתה אז בת שמונה-עשרה, ובעלה בן שלושים וארבע. בעלה היה מפקד חטיבה בצבא הצרפתי, אך נשארה קרובה לחצר המלכות בוורסאי ובפריז.
לאמילי דה שאטלה ולמרקיז פלורנט-קלוד דו שאטלה-לומון נולדו שלושה ילדים: פרנסואז-גבריאל-פאולין (30 ביוני 1726-1754, נישאה ב-1743 לאלפונסו קארפה, דוקס Montenero), לואי מארי פלורנט (אנ') (20 בנובמבר 1727-1793, הפך לימים לגנרל, מושל ודיפלומט), וויקטור-אספריט (נולד ב-11 באפריל 1733). ויקטור-אספריט מת כתינוק בסוף קיץ 1734, כנראה ביום ראשון האחרון באוגוסט.
חידוש לימודיה עריכה
לאחר שילדה שלושה ילדים, ראתה אמילי, המרקיזה דה שאטלה, את חובותיה לזוגיות כמלאות, והגיעה להסכם עם בעלה לחיות חיים נפרדים תוך כדי שמירה על משק בית אחד. הסדר זה היה מקובל בקרב זוגות רבים באצולה הצרפתית. בשנת 1733, בהיותה 26, חידשה דה שאטלה את לימודיה המתמטיים. בתחילה, היא למדה אלגברה וחשבון על ידי פייר לואי מאופרטואה (אנ'), מתמטיקאי חבר באקדמיה למדעים. ב 1735 דה שאלטה פנתה ללמוד מתמטיקה אצל אלכסיס קלרו ילד פלא מתמטי שנודע בזכות משפט קלרו ותרומתו לעבודתו של אייזיק ניוטון. דה שאטלה חיפשה בתושייה כמה מהמורים והחוקרים הטובים ביותר בצרפת שידריכו אותה במתמטיקה. באחת הפעמים בקפה גרדות, מקום בו התאספו גברים לעיתים קרובות לדיון אינטלקטואלי, היא ניסתה להצטרף לאחד המורים שלה, והוצאה משם בנימוס. דה שאטלה לא נרתעה, היא חזרה ונכנסה לאחר שהכינו לה בגדי גברים.
דה שאטלה קראה את קיקרו ואת ורגיליוס בלטינית, את לוק וניוטון באנגלית, ותרגמה את ניוטון לצרפתית.
קשריה עם וולטר עריכה
ייתכן שדה שאטלה פגשה את וולטר בילדותה באחד הסלונים של אביה; וולטייר עצמו מתארך את פגישתם הראשונה ל-1729, אז חזר מגלותו בלונדון. עם זאת, ידידותם התפתחה ממאי 1733 כאשר היא נכנסה מחדש לחברה לאחר לידת ילדה השלישי. מכאן התפתחה בינה לבין וולטר מערכת יחסים שנמשכה כל ימי חייה ששילבה קשר רומנטי, עניין מדעי משותף בתאוריות פיזיקליות וגישה חברתית דומה של הפצת המדע וההשכלה.
דה שאטלה ו-וולטר חלקו תשוקה למדע, ושיתפו פעולה בקידום המדע בחברה ובמחקר מדעי. דה שאטלה הזמינה את וולטר לגור בטירתו הכפרית של בעלה (שאטו דה סירה) שבחבל קמפניה בצפון מזרח צרפת. דה שאטלה יזמה שיפוץ נרחב של הטירה בסירי והפכה אותו למעבדה ומרכז מחקר מודרני. השיפוץ נמשך שנתיים בהנחיית וולטר ודה-שאטלה, בשנת 1736 עזבה דה שאטלה את פריז ואת בעלה וילדיה כדי להצטרף לוולטר בטירה בסירי.
בטירה למדה פיזיקה ומתמטיקה ופרסמה מאמרים ותרגומים מדעיים. על פי מכתביו של וולטר לחברים ומהפירושים שלהם זה על עבודתו של זה, הם חיו יחד בחיבה הדדית ובכבוד רב. כאדם ספרותי ולא מדעי, וולטייר הכיר באופן מרומז בתרומתה לספרו מ-1738 יסודות הפילוסופיה של ניוטון.(אנ') זאת באמצעות שיר שהוקדש לה בתחילת הטקסט ובהקדמה, שם שיבח וולטר את לימודה ותרומתה. פרקי הספר על אופטיקה מראים קווי דמיון חזקים עם Essai sur l'optique שלה. היא הצליחה לתרום עוד יותר לקמפיין על ידי סקירה משבחת ב-Journal des savants.
ב-23 באוגוסט 1837, דה שאטלה הגישה מאמר בשם "על טבעה והתפשטותה של האש" (Dissertation sur la nature et la propagation du feu), תחת שם אנונימי, לתחרות של פרס האקדמיה למדעים של פריז לשנת 1738. היא ו-וולטר התחרו זה בזו בתחרות ידידותית, מאחר שדה שאטלה לא הסכימה עם החיבור של וולטר. שני החיבורים לא זכו בפרס, עם זאת עבודתה התפרסמה בעילום שם על ידי האקדמיה בכרך עם חמש הגשות נוספות (ביניהם המאמר של וולטר). גם הערך שלה צוין בעילום שם ב-Journal de Trévoux ונסקר בפומבי ב־Observations sur les écrits modernes של Desfontaines.[2] פרסום המאמר הפך את דה שאטלה לאישה הראשונה שפרסמה מאמר מדעי על ידי האקדמיה.
מערכת היחסים של דו שאטלה עם וולטר גרמה לה לוותר על רוב חייה החברתיים הקודמים כדי להיות מעורבת יותר בלימודיה במתמטיקה בהדרכת פייר לואי מאופרטואה. הוא הציג בפניה את הרעיונות של אייזק ניוטון. מכתבים שנכתבו על ידי דה שאטלה מסבירים כיצד הרגישה במהלך המעבר מאשת חברה פריזאית למלומדת כפרית, מ"חיים אחד למשנהו".
במאי 1739 דה שאטלה עוקרת לבריסל כדי לעסוק בסכסוך משפטי שנוגע לבעלה.[2] Johann Samuel König (אנ') מלמד אותה מתמטיקה, אבל הדבר נפסק עקב חילוקי דעות אישיים ביניהם.[2]
בשנת 1740 פרסמה דה שאטלה בעילום שם את ספרה "יסודות הפיזיקה" שזכה להצלחה רבה בצרפת, בגרמניה ובאיטליה. זהו חיבור פילוסופי ארוך הדן בנושאים רבים, החל בעקרונות היסוד של הידע וכלה בטבע המרחב והזמן ובהבנת תופעות הטבע הקשורות לכוח המשיכה, כולל מסלולי כוכבי הלכת, המטוטלת והנפילה החופשית.[2] בפברואר 1741, ז'אן ז'אק דורטוס דה מיירן, המזכיר רב ההשפעה של האקדמיה המלכותית למדעים, השיב לביקורות של דו שאטלה על עבודתו בנושא "ויז ויוה" בספרה "יסודות הפיזיקה". במרץ אותה שנה פרסמה דה שאטלה מכתבו ואת תגובתה. המעורבות הפומבית של דה מיירן עם דו שאטלה עזרה לבסס את האמינות האינטלקטואלית שלה.[2]
דה שאטלה לא רק תרגמה את ניוטון אלה הצליחה לאתר ולתקן טעות יסודית בעבודתו ולהכריע בוויכוח חשוב בינו לבין לייבניץ. בעוד ניוטון חשב שכמות האנרגיה שיש לחפץ נע, פופרציונית ביחס ישר למסה ומהירותו. הוא חשב כי אלוהים צריך להתערב מדי פעם ביקום כדי להחזיר את האנרגיה האבודה. לייבניץ חשב שניוטון טועה אך חסר את היכולת המתמטית להוכיח זאת. דה שאטלה הוכיחה כי לייבניץ צדק וכי האנרגיה של גוף נע פופרציונית למסתו ומהירותו בריבוע והניחה את היסודות לחוק שימור אנרגיה.
בשנת 1746 כתבה את חיבורה המפורסם "על האושר" שבו תיארה את קורות חייה והצביעה על הגורמים לאושר: בריאות, אהבה, מידות טובות, חשיבה הגיונית ורדיפה אחר ידע.
הריון אחרון ומותה עריכה
לאמילי היו מאהבים רבים בימי חייה. במאי 1748 התאהבה במשורר וקצין צרפתי צעיר, ז'אן פרנסואה דה סן למברט (אנ'), והרתה לו. היא חששה מפני הריון זה, שכן הייתה אז מעל גיל 40. באותה תקופה, הריון סיכן חיי נשים בגלל מחסור בידע על היגיניה והעדר תרופות אנטיביוטיות או תרופות לעצירת דימום ברחם. הריון היה מסוכן במיוחד בגיל מבוגר. דה שאטלה עבדה ביתר מרץ, ימים כלילות כדי להספיק לכתוב עבודות ותרגומים. למרות מאורע סוער זה, ופרידה ארוכה מוולטר, הוא נשאר לצידה עד יומה האחרון.
ב-4 בספטמבר 1749, ילדה אמילי ילדה בשם סטניסלס-אדלייד דו שאטלה בטירה ב-Lunéville (אנ') בלורן. אמילי נפטרה ימים אחדים לאחר מכן, ב-10 בספטמרב 1749, כתוצאה מזיהום שהוביל לתסחיף ריאתי כשהיא בת 42. בתה נפטרה בגיל שנה וחצי, ב-6 במאי 1751.
מחקרים ופרסומים במדע עריכה
חום ובהירות עריכה
בשנת 1737 פרסמה דה שאטלה מאמר Dissertation sur la nature et la propagation du feu המבוסס על מחקריה על מדע האש. בו היא שיערה שייתכן שיש צבעים בשמשות אחרות שאינם מצויים בספקטרום של אור השמש שמגיע לכדור הארץ.
יסודות הפיזיקה עריכה
ב-1740 יצא לאור ספרה "יסודות הפיזיקה" (Institutions de Physique). [3] הוא הוצג כסקירה של רעיונות חדשים במדע ובפילוסופיה שיילמדו על ידי בנה בן ה-13, אך הוא שילב וביקש ליישב רעיונות מורכבים מההוגים המובילים באותה תקופה - לייבניץ וניוטון ביחס לויכוח בינהם ביחס לחוק שימור אנרגיה.
המהדורה הראשונה של הספר פורסמה בעילום שם שכן כי רצתה להסתיר את מינה ולתרום לקידום הספר. אולם בסופו של דבר, ספרה שיכנע את האינטלקטואלי למרות הסקסיזם הנפוץ שהיה בתקופה זו. ב-1742 פרסמה דה שאטלה את המהדורה השנייה של הספר, הפעם בשמה האמיתי, כאשר בחזית הספר יש דיון שלה. הספר כלל גם את הוויכוח שלה עם מאיירן על "vis viva".[2]
הספר והוויכוח שהתלווה אליו תרמו להפיכתה לחברה באקדמיה למדעים של המכון של בולוניה (אנ') בשנת 1746.
Forces Vives עריכה
בשנת 1741 פרסמה דה שאטלה חוברת בשם "תגובת מאדאם לה מרקיז דה שאטלה, למכתבו של מר דה מאיירן" (Réponse de Madame la Marquise du Chastelet, a la lettre que M. de Mairan) מאיירן (אנ') מזכיר האקדמיה למדעים, פרסם סדרה של טיעונים שהופנו אליו בנוגע לביטוי המתמטי המתאים ל- Vis viva (אנ'), מונח לטיני היסטורי ("כוח החיים") שתאר את מה שמכונה כיום אנרגיה קינטית בניסוח מוקדם הנוגע לחוק שימור אנרגיה. דה שאטלה הציג הפרכה נקודתית לטיעוניו של דה מיירן, מה שגרם לו לסגת מעמדותיו.
הפרסום הראשון של עמנואל קאנט ב-1747, "מחשבות על ההערכה האמיתית של הכוחות החיים"(אנ'), התמקד בחוברת של דה שאטלה נגד מזכיר האקדמיה הצרפתית למדעים, מאירן. יריבו של קאנט, יוהאן אוגוסטוס אברהרד (אנ'), האשים את קאנט בגניבת רעיונות מ-דה שאטלה. בהמשך, קאנט, בספרו "Observations on the Feeling of the Beautiful and Sublime" (תצפיותי על תחושת היפה והנשגב), כתב ביקורות סקסיסטיות על נשים מלומדות של אותה תקופה, כולל גברת דו שאטלה והצהיר כי: "אישה שיש לה ראש מלא ביוונית, כמו גברתי דאסייה, או שמנהלת ויכוחים על מכניקה, כמו המרקיזה דו שאטלה, יכולה באותה מידה גם ללבוש זקן; כי אולי דבר זה יכול לבטא טוב יותר את תחושת העומק שלשמה הן שואפות."
תרומה למושגים אנרגיה קינטית ושימור אנרגיה עריכה
למרות שבתחילת המאה ה-18 המושגים של כוח ותנע היו מובנים זה מכבר, הרעיון של אנרגיה כדבר שיכול לעבור בין צורות שונות היה עדיין בחיתוליו ונפתר במלואו רק במאה ה-19. כיום מקובל שהתנע המכני הכולל של מערכת נשמר במלואו ולא לא אובד מחיכוך. במילים פשוטות, אין "חיכוך מומנטום" והמומנטום אינו יכול לעבור בין צורות שונות, ובמיוחד אין מומנטום פוטנציאלי. במהלך המאה ה-20 הוכיחה אמי נתר שזה נכון עבור כל הבעיות שבהן המצב ההתחלתי סימטרי בקואורדינטות מוכללות. אנרגיה מכנית, קינטית ופוטנציאלית, עשויה ללכת לאיבוד לצורה אחרת, אך סך כל האנרגיה נשמרת לאורך זמן.
תרומתה של דו שאטלה הייתה ההשערה של שימור האנרגיה הכוללת, להבדיל מתנע. בכך היא הפכה לראשונה שהבהירה את מושג האנרגיה ככזו, וכמתה את הקשר שלה למסה ולמהירות בהתבסס על מחקרים אמפיריים משלה. בהשראת התיאוריות של גוטפריד לייבניץ, היא חזרה ופרסמה ניסוי שהוקם במקור על ידי המדען ההולנדי Willem's Gravesande (אנ') ובו הוא שמט כדורים מגבהים שונים לתוך יריעה של חימר רך. האנרגיה הקינטית של כל כדור - כפי שמצוין על ידי כמות החומר שנעקרה - הוכחה כפרופורציונלית לריבוע המהירות: היא הראתה שהכדורים שפגעו בטיט במהירות כפולה, חדרו לעומק פי ארבעה לתוך החימר.
אחת התרומות החשובות ביותר שלה למדע הייתה הבהרת המושגים של אנרגיה ושימור אנרגיה. למעט לייבניץ, הוגים מוקדמים יותר כמו ניוטון האמינו ש"אנרגיה" אינה נבדלת מתנופה ולכן פרופורציונלית למהירות. לפי הבנה זו, עיוות החימר היה צריך להיות פרופורציונלי לזמן שהכדורים בילו בנפילה, כאשר למעשה הוא פרופורציונלי לגובה שממנו נשמטו. בפיזיקה הקלאסית הנוסחה הנכונה היא: כאשר E מציינת את האנרגיה הקינטית, v מציינת את המהירות ו-m את המסה. לאנרגיה חייבת להיות תמיד אותם ממדים בכל צורה שהיא, מה שהכרחי כדי לקשר אותה בצורות שונות (קינטיות, פוטנציאלית, חום וכדומה).
ניוטון הניח כי מתקיים רק שימור מדויק של מומנטום מכני בלבד. ניתן לפתור מגוון רחב של בעיות מכניות רק אם שומרים על שימור אנרגיה. התנגשות ופיזור של שתי מסות נקודתיות היא בעיה אחת לדוגמה. לאונרד אוילר ז'וזף-לואי לגראנז'' הקימו בהמשך מסגרת רשמית יותר למכניקה תוך שימוש בתוצאות של דה שאטלה.
תרגום והערות ל"פרינקיפיה" של ניוטון עריכה
בשנת 1749, שנת מותה של דה שאטלה, היא השלימה את העבודה שנחשבת להישג יוצא הדופן: תרגום לצרפתית, עם פרשנות, ל-עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע של ניוטון (המכונה לעיתים קרובות פשוט "פרינקיפיה"), כולל גזירת המושג של שימור אנרגיה מעקרונות המכניקה שלו.
למרות התפיסות השגויות המודרניות, עבודתו של ניוטון על פרינסיפיה שלו לא הייתה מושלמת. דה שאטלה לקחה על עצמה את המשימה לא רק לתרגם את יצירתו מלטינית לצרפתית, שהייתה מובנת לקהל רחב בהרבה, אלא להוסיף לה גם מידע חשוב. הפרשנות שלה הייתה חיונית לבני דורה כמו גם לשם הפצת רעיונותיו של ניוטון. הפרשנות של דו שאטלה הייתה נרחבת מאוד, והכילה כמעט שני שלישים מהכרך השני של המהדורה שלה.
כדי לבצע פרויקט אדיר כזה, דה שאטלה התכוננה לתרגם את פרינקיפיה על ידי המשך לימודיה בגאומטריה אנליטית, שליטה בחשבון אינפיניטסימלי וקריאת יצירות חשובות בפיזיקה ניסויית. ההכנה הקפדנית שלה הן שאפשרו לה להוסיף הרבה מידע מדויק לפרשנות שלה, הן פרשנות משלה והן ממדענים אחרים שלמדה או עבדה איתם. היא הייתה אחת מכ-20 אנשים בלבד בשנות ה-1700 שיכלו להבין מתמטיקה כל כך מתקדמת וליישם את הידע על יצירות אחרות. זה עזר מאוד לאמלי דה שאטלה, לא רק בעבודתה על פרינקיפיהאלא גם בעבודות חשובות אחרות שלה כמו "יסודות הפיזיקה".
דה שאטלה ביצעה תיקונים חשובים בתרגומה שעזרו לתמוך בתיאוריות של ניוטון על היקום. ניוטון, בהתבסס על תורת הנוזלים, הציע שמשיכה כבידתית תגרום לקטבים של כדור הארץ להשתטח, ובכך תגרום לכדור הארץ לבלוט החוצה בקו המשווה. ב-Memoire של אלכסיס קלרו, שאישר את השערתו של ניוטון לגבי צורת כדור הארץ ונתן קירובים מדויקים יותר, גילה קלרו דרך לקבוע את צורתם של כוכבי הלכת האחרים במערכת השמש. בפרשנות שלה דה שאטלה השתמשה בהצעה של קלרו לפיה לכוכבי הלכת יש צפיפות שונה, כדי לתקן את אמונתו של ניוטון שכדור הארץ ושאר כוכבי הלכת עשויים מחומרים הומוגניים.
דו שאטלה השתמש בעבודתו של דניאל ברנולי, מתמטיקאי ופיזיקאי שווייצרי, כדי להסביר בצורה טובה יותר את תאוריית הגאות והשפל של ניוטון. הוכחה זו הייתה תלויה בבעיית שלושת הגופים שהצליחה לבלבל אפילו מיטב המתמטיקאים באירופה של המאה ה-18. תוך שימוש בהשערה של קלרו לגבי השונות בצפיפות כוכבי הלכת, ברנולי העלה תיאוריה שהירח צפוף פי 70 מכפי שניוטון האמין. דה שאטלה השתמשה בתגלית זו בפרשנותה ל-פרינקיפיה, ובכך חיזקה עוד יותר את תיאוריה של ניוטון לגבי חוק הכבידה.
תרומתה לפילוסופיה עריכה
בנוסף להפקת תרגומים מפורסמים של יצירות של כותבים כמו ברנרד מנדוויל ואייזק ניוטון, כתבה דו שאטלה מספר חיבורים פילוסופיים משמעותיים, מכתבים וספרים שהיו ידועים בתקופתה.
בגלל שיתוף הפעולה הידוע שלה ומעורבותה הרומנטית עם וולטר, שהשתרע על פני חלק גדול מחייה הבוגרים, במשך דורות דו שאטלה הייתה ידוע בעיקר כמאהבת ומשתפת פעולה של חברתה האינטלקטואלית הידועה הרבה יותר. למרות הישגיה ותבונתה הבולטים, הישגיה שלה נכללו לעיתים קרובות כהשיגיו, וכתוצאה מכך, גם כיום היא מוזכרת לעיתים קרובות רק בהקשר של חייו ויצירתו של וולטר בתקופת ההשכלה הצרפתית המוקדמת. בזכות עצמה היא הייתה פילוסופית חזקה ובעלת השפעה, כשהאידיאלים של יצירותיה התפשטו מהאידיאלים של העצמה אינדיבידואלית לסוגיות של האמנה החברתית.
בשנים האחרונות, פילוסופים והיסטוריונים מקצועיים שינו את המוניטין של דה שאטלה. עדויות היסטוריות מצביעות על כך שלעבודתה הייתה השפעה משמעותית על השיחות הפילוסופיות והמדעיות של שנות ה-30 וה-40 במאה ה-18 - למעשה, היא הייתה מפורסמת ומוערכת על ידי גדולי ההוגים בתקופתה.[2] פרנצ'סקו אלגרוטי (אנ') עיצב את הדיאלוג Il Newtonianismo per le dame בהתבסס על שיחות שצפה בין וולטר ודה שאטלה בטירה בסירי.
עבודותיה פורסמו ופורסמו מחדש בפריז, לונדון ואמסטרדם; הם תורגמו לגרמנית ולאיטלקית; וכן, הם נדונו בכתבי העת המדעיים החשובים ביותר של התקופה, כולל ה-Memoires des Trévoux, Journal des Sçavans, ה-Gottingische Zeitungen von gelehrten Sachen ואחרים.[2] רבים מרעיונותיה היו מיוצגים במדורים שונים באנציקלופדיה הגדולה של דידרו וד'אלמבר, וחלק מהמאמרים באנציקלופדיה הם העתק ישיר של עבודתה (זהו תחום פעיל במחקר האקדמי הנוכחי)[2]
ביקורת על לוק עריכה
בכתביה ביקרה דו שאטלה את הפילוסופיה של ג'ון לוק. היא מדגישה את הנחיצות של אימות הידע באמצעות ניסיון: "הרעיון של לוק לגבי האפשרות של "חומר חושב" (Thinking Matter) הוא […] מופרך." הביקורת שלה על לוק מקורה בפרשנותה לסיפור "משל הדבורים" (אנ') של ברנרד מנדוויל. היא העדיפה בצורה נחושה עקרונות אוניברסליים על פני ידע ופעולה אנושיים, וטענה שסוג זה של חוק הוא מולד. דה שאטלה טענה לנחיצותה של הנחת יסוד אוניברסלית, כי אם אין התחלה כזו, כל הידע שלנו הוא יחסי. היא דחתה את הסלידה של לוק מרעיונות מולדים ועקרונות קודמים. היא גם התנגדה לרעיון של לוק בדבר שלילת עקרון הסתירה, שיהווה את הבסיס להרהורים המתודיים שלה בספרה "יסודות הפיזיקה". טענותיה בעד נחיצותם של עקרונות קודמים ואוניברסליים וטענה כי, "שניים ועוד שתיים יכולים אז להיות 4 כמו 6 אם לא היו קיימים עקרונות קודמים."
סימן לחשיבות השקפותיה הן ההתייחסויות של פייר לואי מורו דה מאופרטואה וג'וליאן אופריי דה לה מטרי להתלבטויותיה של דו שאטלה על תנועה, רצון חופשי, "חומר חושב", מספרים והדרך לעשות מטפיזיקה הן. היא יוצאת נגד הטענה למציאת אמת באמצעות חוקים מתמטיים, וטוענת נגד מאופרטואה.
על האושר עריכה
ספרה על האושר (Discours sur le bonheur) נכתב בין השנים בין 1744 ל-1746 ופורסם לאחר מותה. דה שאטלה טוענת בספר כי אשליות הן מכשיר לאושר. כדי להיות מאושר, "על אדם להשתחרר מדעות קדומות, עליו להיות בעל סגולה, בריא, בעל טעמים ותשוקות, ולהיות חשוף לאשליות...". היא מזכירה דברים רבים שאדם צריך לאושר אך מדגישה את נחיצותן של אשליות, שכן אין לבטל את כל האשליות. אסור לנטוש את כל האשליות כי הן יכולות להעניק חשיבה חיובית ותקווה, שיכולות לשפר את רווחתו. אבל דה שאטלה גם מזהירה מפני ביטחון בכל האשליות משום שאשליות רבות מזיקות. אלה עלולות לגרום לבעיות דרך מציאות שקרית, שעלולה לגרום לאכזבה או אפילו להגביל את היכולות של האדם. חוסר המודעות העצמית הזה מכל כך הרבה אשליות עלול לגרום לאדם לשלול את עצמו. היא מציעה איזון של אמון ודחיית אשליות למען אושר.
ב-יסודות הפיזיקה, דה שאטלה בהימנעות מטעויות תוך שימוש בשני עקרונות - עקרון הסתירה ועקרון ההיגיון המספיק. דה שאטלה הניחה שכל ידע מפותח מתוך ידע בסיסי יותר המסתמך על ידע שאינו ניתן לטעויות. היא קובעת שהידע היסודי הבלתי תקף הזה הוא מהימן ביותר מכיוון שהוא מובן מאליו וקיים עם מספר קטן של מסקנות. ההיגיון והעקרונות שלה משמשים להבנה פחות פגומה של פיזיקה, מטפיזיקה ומוסר. עקרון הסתירה טוען שהדבר המרמז על סתירה הוא בלתי אפשרי. לכן, אם אדם לא משתמש בעקרונות הסתירה, יהיו לו שגיאות כולל אי דחיית האלמנט הגורם לסתירה. כדי להגיע מהאפשרי או הבלתי אפשרי אל הממשי או הממשי, עיקרון ההיגיון המספיק תוקן על ידי דה שאטלה מלייבניץ והשתלב במדע. עקרון התבונה המספקת מציע שלכל דבר אמיתי יש סיבה להיות כך, ודברים ללא סיבה אינם קיימים. למעשה, לכל השפעה יש סיבה, ולכן המרכיב הנדון חייב להיות בעל סיבה סבירה כדי להיות כזה.
ביישום בחיי הרגש, אמילי דו שאטלה הציעה שלהיות מאושר ולא מוסרי הם דברים סותרים זה את זה. לפי דה שאטלה, עיקרון זה מוטבע בלבם של כל הפרטים, ואפילו לאנשים רשעים יש מודעות שאין להכחישה לסתירה זו וגורם להתשה שלהם. זה מצביע על כך שאי אפשר לחיות חיים מאושרים תוך כדי חיים לא מוסריים. אז, האושר המוצע שלה דורש אשליות עם חיי סגולה. אשליות אלו ניתנות באופן טבעי כמו תשוקות וטעמים, ולא ניתן ליצור אותן. דה שאטלה המליצה לשמור על האשליות שאנו מקבלים ולפעול כדי לא לפרק את האשליות המהימנות כי איננו יכולים להחזיר אותן. במילים אחרות, אושר אמיתי הוא שילוב של אשליות ומוסר. אם אדם רק מנסה להיות מוסרי, לא ישיג את האושר אותו הוא מחפש עמוקות. אם רק שואפים לאשליות, לא ישיג את האושר הרצוי באמת. צריך להשתדל גם באשליות וגם באושר כדי להשיג את האושר הכי כנה.
תרומות נוספות עריכה
דה שאטלה כבתה על מספר נושאים נוספים, בין היתר היא כתבה עבודות על אופטיקה, בלשנות רציונלית וטבעו של הרצון החופשי.
בספר משנת 1941 טוען Ira O. Wade כי חלק מעבודותיו של וולטר, נוצרו בעקבות שיתופי פעולה בין וולטר לבין דה שאטלה, יותר ממה שהיה נהוג לחשוב עד אז. אין ספק שהוא כתב את רוב המחזות השירים והסיפורים הקצרים. עם זאת, בתחומים הנוגעים לפיזיקה, מטאפיזיקה, אתיקה, ודאיזם ביקורתי, יש טענה כי מדובר בשיתופי פעולה בין וולטר לדה-שאטלה. לטענתו סביר ש Traité de métaphysique, הוא רק כתב חלקי ומעבודה משותפת רחבה יותר שלא פורסמה בנושא זה. [1]
פיתוח נגזרות פיננסיות עריכה
היא הפסידה את סכום נכבד לאותו זמן, של 84,000 פרנק - חלקם בהשאלה - בערב אחד בבית המשפט של פונטנבלו, על רמאות קלפים. כדי לגייס את הכסף כדי להחזיר את חובותיה, היא הגתה הסדר מימון גאוני בדומה לנגזרים מודרניים, לפיו היא שילמה למוכסים סכום נמוך למדי עבור הזכות לרווחיהם העתידיים (הם הורשו לשמור על חלק מהמיסים שגבו עבור המלך), והבטיח לשלם למהמרי החצר חלק מהרווחים העתידיים הללו.
תרגום משל הדבורים עריכה
ב-1740 תרגמה דה שאטלה את הפואמה "משל הדבורים" מאת ברנרד מנדוויל. התרגום לא היה נאמן במיוחד למקור ויש מספר ניתוחים באשר לשוני באופי בין שתי היצירות והשפעות התרגום. [2][3] בשלב זה, כבר היה קיים תרגום לצרפתית 1722 של יוסטוס ואן אפן למחשבותיו החופשיות על דת, הכנסייה והאושר הלאומי.
חשיבות ההשכלה לנשים עריכה
ביצירתה העצמאית הראשונה, ההקדמה לתרגומה למשל הדבורים, טענה דו שאטלה בתוקף בזכות השכלה לנשים, במיוחד חינוך תיכוני חזק כפי שהיה זמין לגברים צעירים בקולג'ים הצרפתיים. היא טענה כי על ידי מניעת השכלה טובה מנשים, החברה מונעת מהן להפוך לבולטות באמנויות ובמדעים.
מורשת עריכה
דה שאטלה תרמה תרומה מדעית מכרעת בהפיכת היצירה ההיסטורית של ניוטון לנגישה יותר בתרגום צרפתי במועד, באופן מדויק ומלא תובנות, בתוספת הרעיון המקורי שלה של שימור אנרגיה.
על שמה של דה-שאטלה נקראו כוכב לכת מינורי ומכתש על נוגה. נכתבו עליה שלושה מחזות: מורשת האור (Legacy of Light) מאת קארן זקריאס; Émilie: La Marquise Du Châtelet Defends Her Life Tonight מאת לורן גונדרסון (אנ') ואורניה: החיים של אמילי דו שאטלה מאת Jyl Bonaguro. האופרה "אמילי" (אנ') מאת המלחין הפיני קאיג'ה סאריהו (אנ') עוסקת ברגעים האחרונים בחייה.
דה שאטלה מיוצגת לעיתים קרובות בדיוקנאות עם איקונוגרפיה מתמטית, כגון החזקת מחוגה או דף של חישובים גאומטריים. בתחילת המאה התשע עשרה, חוברת צרפתית של נשים מהוללות (Femmes célèbres) הציגה סיפור של ילדותה שייתכן הוא מפופק. לפי הסיפור הזה, משרת עיצב עבורה בובה על ידי הלבשת מחוגת עץ (dividers ) כבובה; עם זאת, דה שאטלה הפשיט את המחוגה, תוך שהיא מגלה את מטרתה, וציירה איתה עיגול.
מכון דה-שאטלה Institut Émilie du Châtelet, שנוסד בצרפת בשנת 2006, תומך ב"פיתוח והפצת מחקרים על נשים, מין ומגדר". מאז 2016, האגודה הצרפתית לפיזיקה (la Société Française de Physique) העניקה את פרס Émilie Du Châtelet לפיזיקאי או לצוות חוקרים על מצוינות בפיזיקה. אוניברסיטת דיוק מעניקה גם פרס Du Châtelet שנתי לפילוסופיה של הפיזיקה "על עבודה שלא פורסמה בעבר בפילוסופיה של הפיזיקה על ידי סטודנט לתואר שני או חוקר זוטר".
ב-17 בדצמבר 2021, גוגל דודל כיבד את דה שאטלה. דה שאטלה הוצגה על ידי השחקנית הלן דה פוז'רולס בדוקו-דראמה "הרעיון הגדול של איינשטיין".
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- רובין אריאנרהוד (אנ'), Seduced by Logic: Émilie du Châtelet, Mary Somerville and the Newtonian Revolution, 2012, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד
קישורים חיצוניים עריכה
- אמילי דה שאטלה, באתר MacTutor (באנגלית)
BioCast - אלף אישים באלף שניות: אמילי דה שאטלה, באתר iCast, 26 במאי 2011
אריאנה מלמד, איך לסלק את העצב? למאדאם דו שאטלה יש הצעה, באתר הארץ, 25 במרץ 2015- אמילי דה שאטלה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
גבריאל אמילי לה טונליה דה ברטיי דו שאטלה (1706–1749), מרקיזה, דף שער בספרייה הלאומית- משוואת האנרגיה של אמילי די שאטלה, יהודה בלו
- ספרה, יסודות הפיזיקה, Institutions de Physique, 1740
- המאמר על טבעה של האש, Dissertation sur la nature et la propagation du feu, פרויקט גוטנברג
- אלמנטים מהפילוסופיה של ניוטון: זמין לכולם, ספרו של וולטר על ניוטון בתרומתה של דה שאטלה, פרויקט גוטנברג
