ויקיפדיה

אמילי דה שאטלה

סופרת צרפתייה

אמילי דה שאטלֵה (בצרפתית: Émilie du Châtelet;‏ 17 בדצמבר 1706 – 10 בספטמבר 1749) הייתה מדענית, מתמטיקאית ופילוספית צרפתייה. בין המדעניות המשפיעות של תחילת עידן ההשכלה.

אמילי דה שאטלה
Émilie du Châtelet
לידה 17 בדצמבר 1706
פריז, ממלכת צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 בספטמבר 1749 (בגיל 42)
לונוויל, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Gabrielle-Émilie Le Tonnelier de Breteuil עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי מתמטיקאי, פילוסופיה, פיזיקה, מתמטיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Eglise Saint Jacques Lunéville עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
צאצאים אדולף היטלר עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ההישג הידוע ביותר שלה היה תרגום לצרפתית בליווי תיקונים והערות לספרו של אייזק ניוטון, עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע. הספר המקורי, "פרינקיפיה", נכתב בלטינית ויצא לאור בשנת 1687. זהו התרגום הראשון של הספר והיחידי המלא. חשיבות התרגום נובעת, בין היתר, מכך שצרפת הייתה אחד ממרכזי המדע באותה תקופה. דה-שאטלה כללה בתרגום הערות, הצעות וניתוחים בהם השתמשה בקלקולוס "חדש" (גאומטריה ישנה). התרגום פורסם ב-1756, לאחר מותה של שאטלה, והוא נחשב עד היום לתרגום המקובל לצרפתית.

ההערות שלה לתרגום כוללת תרומה משמעותית למכניקה של ניוטון - הנחה בדבר שימור של סך האנרגיה הכוללת, שאנרגיית התנועה הקינטית מהווה חלק ממנה. הדבר הוביל אותה להמשגה של המושג אנרגיה, ולקשר בינה לבין המסה והמהירות של אובייקט. דה-שאטלה נבחרה לאקדמיה למדעים של בולניה, טירתה בסירי הפכה למרכז אינטלקטואלי.

החיבור הפילוסופי-מדעי שלה "יסודות הפיזיקה", Institutions de Physique יצא לאור לראשונה בשנת 1740. הספר הופץ באופן נרחב, עורר דיונים סוערים, פורסם מחדש ותורגם למספר שפות אחרות תוך שנתיים מפרסומו המקורי. דה שאטלה השתתפה בדיון המפורסם על הכוח החי (ויס-ויוה), הנוגע לדרך הטובה ביותר למדוד את כוחו של גוף ואת האמצעים הטובים ביותר לחשיבה על עקרונות שימור האנרגיה.

לאחר מותה, זכו רעיונותיה לייצוג רב בטקסט המפורסם ביותר של ההשכלה הצרפתית, "האנציקלופדיה הגדולה" של דני דידרו, ז'אן לה רון ד'אלמבר ואחרים, ופורסמה לראשונה זמן קצר לאחר מותה. דה שאטלה תמכה גם במתן השכלה לנשים. ביוגרפיות, ספרים ומחזות רבים נכתבו על חייה ויצירתה במאתיים השנים מאז מותה. בתחילת המאה ה-21 חוקרים ואמנים גילו עניין מחודש בחייה ורעיונותיה.

ביוגרפיה

עריכה

תחילת חייה

עריכה

אמילי דה שאטלה נולדה בשם אמלי דה ברטיי[1][3] בפריז למשפחת אצולה בשנת 1706. אביה היה לואי ניקולס לה טונלייר דה ברטיי (אנ'), חבר האצולה הנמוכה שתואר כבחור צבעוני אבל קצת מגוכח ולא אהוד.[2] בזמן לידתה, אביה כיהן בתפקיד המזכיר הראשי ומציג השגרירים של המלך לואי ה-14, תפקיד אותו רכש לאחר שנישא לאמה.[2] אביה היה עורך סלון שבועי בימי חמישי, אליו הוזמנו סופרים ומדענים מכובדים. אמה הייתה גבריאל אן דה פרולי, בארונית דה ברטיי (Gabrielle Anne de Froulay).[2][4] אמלי גדלה בתחילה בחצר המלכות. משנפטר המלך בשנת 1715, מכר אביה את משרתו, והמשפחה חזרה לפריז, בהיותה בת תשע.[2] המשפחה העסיקה 17 משרתים וגרה בבית בן 30 חדרים שהשקיף על גני הטולרי.[1]

אמילי הייתה הילדה היחידה מבין שישה ילדים. רבים מאחיה לא הגיעו לבגרות או מתו בגיל צעיר, דבר שהיה נפוץ בתקופה זו. שני אחים מתו בגיל צעיר. שלושה אחים חיו עד לגיל בגרות: אחיה הבכור רנה-אלכסנדר (נולד ב-1698 ונפטר ב-1720 בגיל 22), צ'ארלס-אוגוסט (נולד ב-1701 ונפטר 1731 בגיל 30). אחיה הצעיר נקרא אליזבת-תאודור, הוא נולד ב-1710, חי עד לגיל הזקנה, והפך לאב מנזר ולבסוף לבישוף. הייתה לה גם אחות למחצה, מישל, שנולדה מאביה ואן בלינצאני (Anne Bellinzani), אישה אינטליגנטית שהתעניינה באסטרונומיה והייתה נשואה לפקיד פריזאי חשוב.

קיימות השערות רבות ביחס לחינוך של דה שאטלה אך דבר אינו ידוע בוודאות. אחד ממכרי המשפחה היה המדען ברנאר דה פונטנל, המזכיר הקבוע של האקדמיה הצרפתית למדעים. אביה של דה שאטלה, לואי-ניקולה, שזיהה את חוכמתה כבר בגיל צעיר, ארגן עבורה שיעורי אסטרונומיה מאת פונטל כשהייתה בת 10. אמה התחנכה במנזר, שבאותה תקופה היה המוסד החינוכי העיקרי שעומד לרשות נערות ונשים צרפתיות, ותוארה כקפדנית וממושמעת.[2] בעוד מקורות מסוימים מאמינים שאמה לא הייתה מאושרת מעודף החריפות של בתה או מהעידוד שנתן בעלה לסקרנות האינטלקטואלית של אמילי, ישנן גם אינדיקציות אחרות לכך שאמה לא רק אישרה את החינוך המוקדם של דה שאטלה, אלא למעשה עודדה אותה במרץ להטיל ספק בהצהרות המוצגות כעובדות. בכל מקרה, עידוד כזה נתפס כחריג עבור הורים בזמנם ובמעמדם.

אביה ארגן לה מורים לבית והיא קראה ספרים רבים. תודות לחינוך מעולה ועקב שכלה החריף עד גיל שתים עשרה היא שלטה בלטינית, איטלקית, יוונית עתיקה וגרמנית. היא קראה את קיקרו ואת אינאיס של ורגיליוס בלטינית,[2] את לוק וניוטון באנגלית. עם זאת לפי וולטר, עיקר האהבתה הייתה נתונה לפילוסופיה ומתמטיקה.[2]

בגיל 15 החלה לתרגם את ורגיליוס לצרפתית. מאוחר יותר הייתה אמורה לפרסם תרגומים לצרפתית של מחזות ופילוסופיה יוונית ולטינית. היא קיבלה חינוך במתמטיקה, ספרות ומדעים. העניין שלה במתמטיקה נבע בחלקו מעידוד מצד ידיד המשפחה M de Mézières.[2] דה שאטלה הייתה גבוהה מן הממוצע, ותוארה כחזקה ומגושמת (אם כי תיאור זה מגיע מבת דודתה שקנאה בה).[2] באופן לא אופייני לתקופה, הוריה שלחו אותה החל מגיל צעיר ללימודי סיף, רכיבה, והתעמלות, בניסיון למנוע ממנה להיות מגושמת או בניסיון לכלות את עודף האנרגיה שלה.[1][2]

בגיל 16 משפחתה שלחה אותה לארמון ורסאי, אך גם שם בלטה נוכחותה.[1] יפה, ובעלת שיער שחור וארוך שתואר כ"תמימות מבוהלת"[1] היא הייתה נערה בעלת התנהגות שנחשבה אז גברית ונהגה לדוגמה לטפס על עצים.[1] דה שאטלה גם אהבה לרקוד, היא ניגנה באופן סביר בצ'מבלו, שרה באופרה והייתה שחקנית חובבת.

באותה תקופה, היה נהוג שנשים עוסקות "בענייני נשים", הן יפות ולא מפגינות את חוכמתן בפומבי. האמצעי המרכזי לנשים לרכוש מעמד בחברה היה באמצעות מציאת בן זוג מקושר ועשיר מספיק.[5] בגיל הנעורים משפחתה של דה שאטלה חששה כי שכלה החד יקשה על חייה. אביה כתב: "בת הזקונים שלי מנפנפת בשכלה ומפחידה את מחזריה. איננו יודעים מה לעשות איתה"[1] בעוד צעירות אחרות טיפחו מראה, נימוסים ו"התנהגות נשית" בניסיון להשיג בעל, דה שאטלה קראה על גאומטריה אנליטית שכתב רנה דקארט והתרחקה ממחזרים.[1]

דה שאטלה הצליחה להגיע לרמה גבוהה בסיף, וגם דבר זה לא היה מקובל בקרב נשים בתקופתה. היא הזמינה לקרב ראווה את ז'אק דה ברן, סייף מיומן שמעמדו היה דומה למעמדו של ראש המשמר האישי של המלך. הקרב נערך באולם הנשק הגדול והתקפותיה של דה שאטלה היו תזכורת לכל מחזר נלהב מידי שאין להטריד אותה בהצעות לא מהוגנות.[1]

חוכמתה הרבה ותחומי העניין שלה כפו עליה בידוד בוורסאי, שכן מעטים בסביבתה גילו עניין במדע ומתמטיקה.[1] היא השתמשה בכישוריה המתמטיים ובשינון קלפים כדי לתכנן אסטרטגיות מוצלחות ביותר להימורים במשחקי בלאק ג'ק[1] ואפילו דבר זה תסכל את משפחתה. אביה כתב בייאוש:

בתי משוגעת... בשבוע שעבר הרוויחה יותר מאלפיים מטבעות זהב בשולחנות הקלפים, ולאחר שהזמינה שמלות חדשות... בזבזה את החצי השני על ספרים חדשים... היא לא מצליחה להבין שום בן אצולה נכבד לא יתחתן עם מישהי שקוראת כל היום

— עמ' 11, Samuel Edwards, The Divine Mistress London, Cassell, 1971

חיי משפחה

עריכה

ב-20 ביוני 1725 נישאה דה שאטלה למרקיז פלורנט-קלוד דה שאטלה-לומון,[2] מפקד חטיבה בצבא הצרפתי. נישואיה העניקו לה את התואר המרקיזה דה שאטלה. בדומה לנישואים רבים בקרב האצולה, אלו היו נישואים מוסדרים. כמתנת חתונה מאביו, בעלה מונה למושל של סמור-אן-אוסווה בבורגונדי.[2] הזוג הטרי עבר לשם בסוף ספטמבר 1725. דה שאטלה הייתה אז בת 18, ובעלה בן 34. לאחר הנישואים בילתה דה שאטלה בסמור-אן-אוסווה אך היא גרה גם בפריז ובמספר מקומות נוספים.[2]

לזוג נולדו שלושה ילדים: פרנסואז-גבריאל-פאולין (נולדה ב-30 ביוני 1726-1754, נישאה ב-1743 לאלפונסו קארפה, דוקס Montenero), לואי-מארי פלורנט (אנ') (נולד ב-20 בנובמבר 1727-1793, הפך לימים לגנרל, מושל ודיפלומט), וויקטור-אספריט (נולד ב-11 באפריל 1733) שמת בינקותו בסוף קיץ 1734, כנראה ביום ראשון האחרון באוגוסט.

נישואי הזוג דה שאטלה היו הסדר פורמלי. לאחר שילדה שלושה ילדים, ראתה דה שאטלה את עצמה כמי שמילאה את חובותיה לזוגיות , והגיעה להסכם עם בעלה לחיות חיים נפרדים תוך כדי שמירה על משק בית אחד. הסדר זה היה מקובל בקרב זוגות רבים באצולה הצרפתית. המרקיז שהה רוב זמנו במערכות מרוחקות ותפקידי צבא.[2] בהתאם לרוח הזמן והמקום, הוא הסכים לכך שהיא קיימה מערכות יחסים עם מאהבים שונים.[6]

חידוש לימודיה

עריכה

בשנת 1733, בהיותה 26, חידשה דה שאטלה את לימודי המתמטיקה. היא למדה אלגברה וחשבון אצל פייר לואי מופרטואי, שהיה בעברו קצין משמר ולאחר מכן הפך למתמיקאי ופיזיקאי חבר באקדמיה למדעים. בשעה שלמדו יחד סוגיות מתקדמות במתמטיקה החל ביניהם רומן שנמשך במשך כמה שנים. בשנות ה-1730 הוא עמד להצטרף למשלחת לקוטב הצפוני למגינת ליבה של דה-שאטלה, שלא הורשתה להצטרף למשלחת.[6]

באותה תקופה היו מגבלות רבות על השתתפות נשים בדיון מדעי. פגישות של האקדמיה למדעים בפריז היו סגורות לגברים בלבד. המקומות הנוספים שבהם התקיימו דיונים היו בתי הקפה של פריז, אבל גם אליהם נשים לא הורשו להיכנס.[2] דה שאטלה חיפשה בתושייה כמה מהמורים והחוקרים הטובים ביותר בצרפת שידריכו אותה במתמטיקה. באחת הפעמים בשנת 1734, ניסתה דה שאטלה להיכנס לבית הקפה גרדות (Café Gradot) כדי לדון בנושאי מתמטיקה עם מופרטואי. בית קפה פריזאי זה, היה מקום מפגש מפורסם של בכירי המתמטיקאים, האסטרונומים והפיזיקאיים בתקופה זו.[2] על דה שאטלה נאסר להיכנס בטענה שאין כניסה לנשים. דה שאטלה לא הייתה אשה שאפשרה לנוהג להכתיב את פעולותיה. שבוע לאחר מכן היא הופיעה שוב בקפה גרדות, הפעם לבושה בבגדי גברים. לא היה זה ניסיון להטעות אנשים, אלה הצהרה על כך שבעינה היה זה כלל מגוחך. היא הורשתה להיכנס וקיבלה שירות, למרבה השעשוע של מופרטואי.[2]

ב-1735 החלה דה שאטלה ללמוד מתמטיקה אצל אלכסיס קלרו ילד פלא מתמטי שנודע בזכות משפט קלרו ותרומתו לעבודתו של אייזיק ניוטון.

קשריה עם וולטר

עריכה
 
הטירה בסירי, שהפכה למרכז מחקר ויצירה של דה שאטלה ו-וולטר
 
בחזית ספרו של וולטר על הפילוסופיה של ניוטון, דה שאטלה מופיעה כמוזה, המשקקת את התובנות השמימיות של ניוטון לוולטר. פרשנות מודרנית מבחינה כי בעוד וולטר שאף בעיקר להפיץ את רעיוניותו של ניוטון, דה שאטלה עשתה יותר מכך - היא הרחיבה ותיקנה את רעיונותו של ניוטון בהקשרים שונים כמו נושא שימור אנרגיה

ייתכן שדה שאטלה פגשה את וולטר בילדותה באחד הסלונים של אביה; וולטייר עצמו מתארך את פגישתם הראשונה ל-1729, אז חזר מגלותו בלונדון. עם זאת, ידידותם התפתחה ממאי 1733 בעקבות פגישה באופרה,[6] כאשר היא נכנסה מחדש לחברה לאחר לידת ילדה השלישי. מכאן התפתחה בינה לבין וולטר מערכת שנמשכה כל ימי חייה ששילבה קשר רומנטי, עניין מדעי משותף בתאוריות פיזיקליות וגישה חברתית דומה של הפצת המדע וההשכלה. הם חלקו את האמונה שכדי להבין את העולם יש ליישם היגיון על ראיות מדעיות. שניהם גם היו משוכנעים באמיתות השקפת עולמו של ניוטון שבאותה תקופה לא הייתה פופולרית בצרפת.[2]

וולטר התאהב בדה שטאלה והם ניהלו רומן. למשך זמן מה רומן זה התקיים במקביל לרומן שהיה לה עם מופרטואי. וולטר חיבר שיר הלל למופרטואי שבו הלל את יציאתו לצפון וסיכון חייו למען המדע. לאחר מכן כתב שיר רומנטי לדה-שאטלה, השווה אותה לכוכב וטען כי הוא לפחות, לא ינטוש אותה לטובת איזו משלחת לקוטב הצפוני.[7] גם דה שאטלה אהבה את וולטר שבו מצאה סוף סוף בן זוג אינטלקטואלי המתאים לה.[7]

דה שאטלה ווולטר חלקו תשוקה למדע, ושיתפו פעולה בקידום המדע בחברה ובמחקר מדעי.[7] במאי 1734 השתתפו וולטייר ודה שאטלה בחתונה של הדוכס דה רישלייה (שהיה עוד אחד ממאהביו של דו שאטלה). ימים לאחר מכן נאלץ וולטר להתחבא במשך כמה חודשים לאחר שהוצא צו מעצר נגדו בגלל כתביו הפרו-אנגלים ואנטי-צרפתיים.[2] דה שאטלה הזמינה את וולטר לגור בטירתו הכפרית של בעלה, שאטו דה סירה (אנ') שבחבל קמפניה בצפון מזרח צרפת, שעמדה עד אז סגורה ושוממת.[7]

דה שאטלה יזמה שיפוץ נרחב של הטירה בסירי והפכה אותו למעבדה ומרכז מחקר מודרני. וולטר ודה-שאטלה פיקחו שניהם על השיפוץ. וולטר כתב לידידו: ”אם אני מורה לפועלים לבנות ספריה, היא אומרת להם לשים מערכת ישיבה... היא נוטעת עצי טליה במקומות שאני תכננתי לטעת בוקיצות, ובמקום שבו שתלתי רק עשבים וירקות... אותה תשמח רק ערוגת פרחים.”[7]

השיפוץ נמשך שנתיים ובסופו הייתה הטירה מצוידת כהלכה כמרכז מחקר. הייתה בה ספרייה דומה באיכותה לספריית האקדמיה למדעים בפריז וציוד מעבדה החדיש מלונדון.[7] בתוך זמן קצר החלו להגיע למקום חוקרים מרחבי אירופה.[7] בשנת 1736 עזבה דה שאטלה את פריז ואת בעלה וילדיה כדי להצטרף לוולטר בטירה בסירי.

נראה שבעלה של דה שאטלה לא סבל מהסידור הזה, שכן הוא בהחלט הרוויח מכך שגם וולטר הוציא סכומי כסף גדולים בשיפור האחוזה. ולעיתים קרובות היו השלושה מבלים בסירי ביחד.[2] בטירה למדה פיזיקה ומתמטיקה ופרסמה מאמרים ותרגומים מדעיים. על פי מכתביו של וולטר לחברים ומהפירושים שלהם זה על עבודתו של זה, הם חיו יחד בחיבה הדדית ובכבוד רב. לאחר שביקר באחוזה כתב הסופר שארל-ז'אן-פרנסואה הנו (אנ'), שאטלה ו-וולטר חיו שם: "עצרתי גם בסירי. זה מראה נדיר. שניהם שם לבד, שקועים בעליצות. אחד כותב בית בפינתו, השנייה משולשים בפינה שלה. הארכיטקטורה של הבית רומנטית ומרהיבה באופן מפתיע."[2]

מערכת היחסים של דה שאטלה עם וולטר גרמה לה לוותר על רוב חייה החברתיים הקודמים כדי להיות מעורבת יותר בלימודיה במתמטיקה בהדרכת פייר לואי מאופרטואה. הוא הציג בפניה את הרעיונות של אייזק ניוטון. מכתבים שנכתבו על ידי דה שאטלה מסבירים כיצד הרגישה במהלך המעבר מאשת חברה פריזאית למלומדת כפרית, מ"חיים אחד למשנהו".

האקדמיה למדעים של פריז הכריזה על התחרות על פרס האקדמיה למדעים לשנת 1737 תהיה בנושא "טיבה של האש". ב-23 באוגוסט 1737, דה שאטלה הגישה מאמר בשם "על טבעה והתפשטותה של האש" (Dissertation sur la nature et la propagation du feu), תחת שם אנונימי. היא ו-וולטר התחרו זה בזו בתחרות ידידותית, מאחר שדה שאטלה לא הסכימה עם החיבור של וולטר. הזוכה בפרס היה לאונרד אוילר, עם זאת עבודתה התפרסמה בעילום שם על ידי האקדמיה בכרך עם חמש ההגשות המובילות (ביניהם המאמר של וולטר) בשנת 1744.[2] בנוסף המאמר שלה צוין בעילום שם ב-Journal de Trévoux ונסקר בפומבי ב־Observations sur les écrits modernes של Desfontaines.[8] פרסום המאמר הפך את דה שאטלה לאישה הראשונה שפרסמה מאמר מדעי על ידי האקדמיה.

ב-1738 פרסם וולטר את הספר יסודות הפילוסופיה של ניוטון.(אנ') שמתאר את התאוריה של ניוטון בצורה שהציבור הרחב יוכל להבינה. הספר פורסם בשמו, אבל בהקדמה הוא כתב כי הספר נכתב באופן משותף עם דה שאטלה.[2] בהזדמנות אחת הוא טען כי הספר נכתב על ידה, אבל ככל הנראה מדובר בהגזמה.[2] פרקי הספר על אופטיקה מראים קווי דמיון חזקים עם Essai sur l'optique שלה. היא הצליחה לתרום עוד יותר לקמפיין על ידי סקירה משבחת ב-Journal des savants.

במאי 1739 עברה דה שאטלה לבריסל כדי לעסוק בסכסוך משפטי שנגע לבעלה.[8] Johann Samuel König (אנ') לימד אותה מתמטיקה, אבל הדבר נפסק עקב חילוקי דעות אישיים ביניהם.[8]

בשנת 1740 פרסמה דה שאטלה בעילום שם את ספרה "יסודות הפיזיקה" שזכה להצלחה רבה בצרפת, בגרמניה ובאיטליה. זהו חיבור פילוסופי ארוך הדן בנושאים רבים, החל בעקרונות היסוד של הידע וכלה בטבע המרחב והזמן ובהבנת תופעות הטבע הקשורות לכוח המשיכה, כולל מסלולי כוכבי הלכת, המטוטלת והנפילה החופשית.[8] בפברואר 1741, ז'אן ז'אק דורטוס דה מיירן, המזכיר רב ההשפעה של האקדמיה המלכותית למדעים, השיב לביקורות של דה שאטלה על עבודתו בנושא "ויס ויוה" בספרה "יסודות הפיזיקה". במרץ אותה שנה פרסמה דה שאטלה מכתבו ואת תגובתה. המעורבות הפומבית של דה מיירן עם דה שאטלה עזרה לבסס את האמינות האינטלקטואלית שלה.[8]

דה שאטלה לא רק תרגמה את ניוטון אלה הצליחה לאתר ולתקן טעות יסודית בעבודתו ולהכריע בוויכוח חשוב בינו לבין לייבניץ. בעוד ניוטון חשב שכמות האנרגיה שיש לחפץ נע, פופרציונית ביחס ישר למסה ומהירותו. הוא חשב כי אלוהים צריך להתערב מדי פעם ביקום כדי להחזיר את האנרגיה האבודה. לייבניץ חשב שניוטון טועה אך חסר את היכולת המתמטית להוכיח זאת. דה שאטלה הוכיחה כי לייבניץ צדק וכי האנרגיה של גוף נע פופרציונית למסתו ומהירותו בריבוע והניחה את היסודות לחוק שימור אנרגיה.

בשנת 1746 כתבה את חיבורה המפורסם "על האושר" שבו תיארה את קורות חייה והצביעה על הגורמים לאושר: בריאות, אהבה, מידות טובות, חשיבה הגיונית ורדיפה אחר ידע.

הריון אחרון ומותה

עריכה

לאחר פרסומיה לקחה הפסקה כדי לנוח וכדי לטפל בנושאי כספיים של משפחתה. היא ווולטר חזרו לטירה בסירי וטילו יחד.[9]

לאמילי היו מאהבים רבים בימי חייה. במאי 1748 התאהבה במשורר וקצין צרפתי צעיר, ז'אן פרנסואה דה סן למברט (אנ'), והרתה לו ב-1749. דה שאטלה כתבה לחברה באפריל 1749: "אני בהריון ואת יכולה לדמיין... כמה אני חוששת לבריאותי, אפילו לחיי [בעומדי] ללדת בגיל 40."[9] באותה תקופה, הריון סיכן חיי נשים בגלל מחסור בידע על היגיניה, העדר תרופות אנטיביוטיות או תרופות כמו אוקסיטוצין לעצירת דימום ברחם, והריון בגיל מבוגר היה מסוכן במיוחד.[10]

דה שאטלה אמרה לוולטר כי עצוב לה לעזוב את העולם בטרם עת.[10] למרות ההריון, ופרידה ארוכה מוולטר, הוא נשאר לצידה עד יומה האחרון. היא עבדה ביתר מרץ, ימים כלילות כדי להספיק לכתוב עבודות ותרגומים.[10] ב-1 בספטמבר, 3 ימים לפני הלידה, הספיקה לשלוח למנהל הספרייה המלכותית בלונדון חבילה ובה ביאור חשוב לעבדותו של ניוטון.[10]

ב-4 בספטמבר 1749, ילדה אמילי ילדה בשם סטניסלס-אדלייד דה שאטלה בטירה ב-Lunéville (אנ') בלורן. אמילי נפטרה ימים אחדים לאחר מכן, ב-10 בספטמבר 1749, כתוצאה מזיהום שהוביל לתסחיף ריאתי בגיל 42. וולטר מוכה הצער כתב "איבדתי חצי מעצמי, נשמה שלה נועדה נשמתי".[10] בתה נפטרה בגיל שנה וחצי, ב-6 במאי 1751.

מחקרים ופרסומים במדע

עריכה

חום ובהירות

עריכה

בשנת 1737 פרסמה דה שאטלה מאמר בשם Dissertation sur la nature et la propagation du feu המבוסס על מחקריה על מדע האש. בו היא שיערה שייתכן שיש צבעים בשמשות אחרות שאינם מצויים בספקטרום של אור השמש שמגיע לכדור הארץ.

יסודות הפיזיקה

עריכה
 
ספרה "יסודות הפיזיקה", 1740

ב-1740 יצא לאור ספרה "יסודות הפיזיקה" (Institutions de Physique).[11] הוא הוצג כסקירה של רעיונות חדשים במדע ובפילוסופיה שיילמדו על ידי בנה בן ה-13, אך הוא שילב וביקש ליישב רעיונות מורכבים מההוגים המובילים באותה תקופה - לייבניץ וניוטון ביחס לוויכוח ביניהם ביחס לחוק שימור אנרגיה.[דרושה הבהרה]

המהדורה הראשונה של הספר פורסמה בעילום שם שכן דה-שאטלה רצתה להסתיר את היותה אשה, כדי לתרום לקידום הספר. אולם בסופו של דבר, ספרה שיכנע את האינטלקטואלים למרות הסקסיזם הנפוץ שהיה בתקופה זו. ב-1742 פרסמה דה שאטלה את המהדורה השנייה של הספר, הפעם בשמה האמיתי, כאשר בחזית הספר יש מופיע איור שלה. הספר כלל גם את הוויכוח שלה עם מאיירן על "vis viva".[8]

בניגוד לוולטר, ששימש כמקדם של רעיונות ניוטון בצרפת, ביקשה דה שאטלה לבטא מערכת פילוסופית כללית, כזו שתכלול את הרעיונות הטובים ביותר לא רק של ניוטון וממשיכי דרכו באנגליה ובמקומות אחרים, אלא גם של התנועה הלייבניציאנית החשובה והחדשה שצמחה במרכז אירופה דוברת הגרמנית. "יסודות הפיזיקה", הציג מערכת כללית כזו. הספר מפרט את רעיונותיו של ניוטון וחסידיו, אך גם את אלו של לייבניץ, כריסטיאן וולף והתנועה הפילוסופית שלהם. החל תקופת ההתכתבות הפופולרית ביותר בין לייבניץ לסמואל קלארק הניוטוני (1717), פילוסופים וחוקרים ראו את רעיונותיהם של שני מגלי האינטגרל כמשקפים של תפיסות מנוגדות על יסודו של הטבע ושל השיטות שיש להשתמש בהן להבנתו. החל משנות ה-1730 דה שאטלה ראתה את הניגוד בין רעיונותיהם ואימצה שיטות ורעיונות מכל אחד מהמחנות הללו, בניסיון להתעלות מעל תנאי הוויכוח שהפרידו את שני המחנות. מסיבה זו, כמה חוקרים ראו בה כמי שהקדימה את גישתו הפילוסופית של עמנואל קאנט.[8]

הספר כיסה מגוון רחב של נושאים פילוסופיים, מעקרונות היסוד של החשיבה והכרת האל, ועד לשאלות הנוגעות להשקפות הראויות של מרחב, זמן, חומר וחוקי הטבע. הוא מכיל דיונים ארוכים במחקר העדכני ביותר בתקופתה בנוגע ל"כוח המשיכה" - כולל הצגות של תוצאותיו של גלילאו ושל עבודתו המקיפה יותר של ניוטון - ותובנות לגבי ההשקפה הנכונה של כוחות הטבע. הספר מציג השקפות מפורטות הנוגעות לנושאים שייחשבו מאוחר יותר כחלק מהפיזיקה, והן לנושאים שיחשבו מאוחר יותר כחלק ממטאפיזיקה. חוקרים רבים טענו שדה שאטלה רצתה לספק בסיס מטפיזי בהשראת לייבניץ לפיזיקה בעלת אופי ניוטוני, אך פרשנות זו היא נושא לוויכוח.[8]

הספר והוויכוח שהתלווה אליו תרמו להפיכתה לחברה באקדמיה למדעים של המכון של בולוניה (אנ') בשנת 1746.

ויכוח עם דה מאיירן על "הכוח החי"

עריכה

בשנת 1741 פרסמה דה שאטלה חוברת בשם "תגובת מאדאם לה מרקיז דה שאטלה, למכתבו של מר דה מאיירן" (Réponse de Madame la Marquise du Chastelet, a la lettre que M. de Mairan). ז'אן דה מאיירן (אנ') מזכיר האקדמיה למדעים, פרסם סדרה של טיעונים שהופנו אליו בנוגע לביטוי המתמטי המתאים למה שכונה אז "הכוח החי" - Vis viva. היה זה מונח לטיני היסטורי שתיאר את מה שמכונה כיום אנרגיה קינטית בניסוח מוקדם הנוגע לחוק שימור אנרגיה. דה שאטלה הציג הפרכה מפורטת לטיעוניו של דה מיירן, מה שגרם לו לסגת מעמדותיו.

הפרסום הראשון של עמנואל קאנט ב-1747, "מחשבות על ההערכה האמיתית של הכוחות החיים"(אנ'), התמקד בחוברת של דה שאטלה נגד דה מאיירן. יריבו של קאנט, יוהאן אוגוסטוס אברהרד (אנ'), האשים את קאנט בגניבת רעיונות מ-דה שאטלה. בהמשך, קאנט, בספרו "Observations on the Feeling of the Beautiful and Sublime" (תצפיותי על תחושת היפה והנשגב), כתב ביקורות סקסיסטיות על נשים מלומדות של אותה תקופה, כולל גברת דה שאטלה והצהיר כי: "אישה שיש לה ראש מלא ביוונית, כמו גברתי דאסייה, או שמנהלת ויכוחים על מכניקה, כמו המרקיזה דה שאטלה, יכולה באותה מידה גם ללבוש זקן; כי אולי דבר זה יכול לבטא טוב יותר את תחושת העומק שלשמה הן שואפות."

תרומה למושגים אנרגיה קינטית ושימור אנרגיה

עריכה

למרות שבתחילת המאה ה-18 המושגים של כוח ותנע היו מובנים זה מכבר, הרעיון של אנרגיה כדבר שיכול לעבור בין צורות שונות היה עדיין בחיתוליו ונפתר במלואו רק במאה ה-19. כיום מקובל שהתנע המכני הכולל של מערכת נשמר במלואו ולא אובד מחיכוך. במילים פשוטות, אין "חיכוך מומנטום" והמומנטום אינו יכול לעבור בין צורות שונות, ובמיוחד אין מומנטום פוטנציאלי. במהלך המאה ה-20 הוכיחה אמי נתר שזה נכון עבור כל הבעיות שבהן המצב ההתחלתי סימטרי בקואורדינטות מוכללות. אנרגיה מכנית, קינטית ופוטנציאלית, עשויה ללכת לאיבוד לצורה אחרת, אך סך כל האנרגיה נשמר לאורך זמן.

תרומתה של דה שאטלה הייתה ההשערה של שימור האנרגיה הכוללת, להבדיל מתנע. בכך היא הפכה לראשונה שהבהירה את מושג האנרגיה ככזו, וכמתה את הקשר שלה למסה ולמהירות בהתבסס על מחקרים אמפיריים משלה. בהשראת התיאוריות של גוטפריד לייבניץ, היא חזרה ופרסמה ניסוי שהוקם במקור על ידי המדען ההולנדי וילם 'ס חרסווסנדה ובו הוא שמט כדורים מגבהים שונים לתוך יריעה של חימר רך. האנרגיה הקינטית של כל כדור - כפי שמצוין על ידי כמות החומר שנעקרה - הוכחה כפרופורציונלית לריבוע המהירות: היא הראתה שהכדורים שפגעו בטיט במהירות כפולה, חדרו לעומק פי ארבעה לתוך החימר.

אחת התרומות החשובות ביותר שלה למדע הייתה הבהרת המושגים של אנרגיה ושימור אנרגיה. למעט לייבניץ, הוגים מוקדמים יותר כמו ניוטון האמינו ש"אנרגיה" אינה נבדלת מתנופה ולכן פרופורציונלית למהירות. לפי הבנה זו, עיוות החימר היה צריך להיות פרופורציונלי לזמן שהכדורים בילו בנפילה, כאשר למעשה הוא פרופורציונלי לגובה שממנו נשמטו. בפיזיקה הקלאסית הנוסחה הנכונה היא:   כאשר E מציינת את האנרגיה הקינטית, v מציינת את המהירות ו-m את המסה. לאנרגיה חייבת להיות תמיד אותם ממדים בכל צורה שהיא, מה שהכרחי כדי לקשר אותה בצורות שונות (קינטיות, פוטנציאלית, חום וכדומה).

ניוטון הניח כי מתקיים רק שימור מדויק של מומנטום מכני בלבד. ניתן לפתור מגוון רחב של בעיות מכניות רק אם שומרים על שימור אנרגיה. התנגשות ופיזור של שתי מסות נקודתיות היא בעיה אחת לדוגמה. לאונרד אוילר וז'וזף-לואי לגראנז' הקימו בהמשך מסגרת רשמית יותר למכניקה תוך שימוש בתוצאות של דה שאטלה.

תרגום והערות ל"פרינקיפיה" של ניוטון

עריכה
 
אמלי דה שאטלה, ציור מאת Maurice Quentin de La Tour (אנ')

בשנת 1749, שנת מותה של דה שאטלה, היא השלימה את העבודה שנחשבת להישג יוצא הדופן: תרגום לצרפתית, עם פרשנות, ל-עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע של ניוטון (המכונה לעיתים קרובות פשוט "פרינקיפיה"), כולל גזירת המושג של שימור אנרגיה מעקרונות המכניקה שלו.

למרות התפיסות השגויות המודרניות, עבודתו של ניוטון על פרינסיפיה שלו לא הייתה מושלמת. דה שאטלה לקחה על עצמה את המשימה לא רק לתרגם את יצירתו מלטינית לצרפתית, שהייתה מובנת לקהל רחב בהרבה, אלא להוסיף לה גם מידע חשוב. הפרשנות שלה הייתה חיונית לבני דורה כמו גם לשם הפצת רעיונותיו של ניוטון. הפרשנות של דה שאטלה הייתה נרחבת מאוד, והכילה כמעט שני שלישים מהכרך השני של המהדורה שלה.

כדי לבצע פרויקט אדיר כזה, דה שאטלה התכוננה לתרגם את פרינקיפיה על ידי המשך לימודיה בגאומטריה אנליטית, שליטה בחשבון אינפיניטסימלי וקריאת יצירות חשובות בפיזיקה ניסויית. ההכנה הקפדנית שלה הן שאפשרו לה להוסיף הרבה מידע מדויק לפרשנות שלה, הן פרשנות משלה והן ממדענים אחרים שלמדה או עבדה איתם. היא הייתה אחת מכ-20 אנשים בלבד בשנות ה-1700 שיכלו להבין מתמטיקה כל כך מתקדמת וליישם את הידע על יצירות אחרות. זה עזר לה הן בספר זה והן ביחס לבעבודות חשובות אחרות שלה כמו "יסודות הפיזיקה".

דה שאטלה ביצעה תיקונים חשובים בתרגומה שעזרו לתמוך בתיאוריות של ניוטון על היקום. ניוטון, בהתבסס על תורת הנוזלים, הציע שמשיכה כבידתית תגרום לקטבים של כדור הארץ להשתטח, ובכך תגרום לכדור הארץ לבלוט החוצה בקו המשווה. ב-Memoire של אלכסיס קלרו, שאישר את השערתו של ניוטון לגבי צורת כדור הארץ ונתן קירובים מדויקים יותר, גילה קלרו דרך לקבוע את צורתם של כוכבי הלכת האחרים במערכת השמש. בפרשנות שלה, דה שאטלה השתמשה בהצעה של קלרו לפיה לכוכבי הלכת יש צפיפות חומר שונה, כדי לתקן את אמונתו של ניוטון שכדור הארץ ושאר כוכבי הלכת עשויים מחומרים הומוגניים.

דה שאטלה השתמש בעבודתו של דניאל ברנולי, מתמטיקאי ופיזיקאי שווייצרי, כדי להסביר בצורה טובה יותר את תאוריית הגאות והשפל של ניוטון. הוכחה זו הייתה תלויה בבעיית שלושת הגופים שהצליחה לבלבל אפילו מיטב המתמטיקאים באירופה של המאה ה-18. תוך שימוש בהשערה של קלרו לגבי השונות בצפיפות כוכבי הלכת, ברנולי העלה תיאוריה שהירח צפוף פי 70 מכפי שניוטון האמין. דה שאטלה השתמשה בתגלית זו בפרשנותה ל-פרינקיפיה, ובכך חיזקה עוד יותר את תיאוריה של ניוטון לגבי חוק הכבידה.

תרומתה לפילוסופיה

עריכה

בנוסף להפקת תרגומים מפורסמים של יצירות של כותבים כמו ברנרד מנדוויל ואייזק ניוטון, כתבה דה שאטלה מספר חיבורים פילוסופיים משמעותיים, מכתבים וספרים שהיו ידועים בתקופתה.

בגלל שיתוף הפעולה הידוע שלה ומעורבותה הרומנטית עם וולטר, שהשתרע על פני חלק גדול מחייה הבוגרים, במשך דורות דה שאטלה הייתה ידוע בעיקר כמאהבת ומשתפת פעולה של חברתה האינטלקטואלית הידועה הרבה יותר. למרות הישגיה ותבונתה הבולטים, הישגיה שלה נכללו לעיתים קרובות כהשיגיו, וכתוצאה מכך, גם כיום היא מוזכרת לעיתים קרובות רק בהקשר של חייו ויצירתו של וולטר בתקופת ההשכלה הצרפתית המוקדמת. בזכות עצמה היא הייתה פילוסופית חזקה ובעלת השפעה, כשהאידיאלים של יצירותיה התפשטו מהאידיאלים של העצמה אינדיבידואלית לסוגיות של האמנה החברתית.

בשנים האחרונות, פילוסופים והיסטוריונים מקצועיים שינו את המוניטין של דה שאטלה. עדויות היסטוריות מצביעות על כך שלעבודתה הייתה השפעה משמעותית על השיחות הפילוסופיות והמדעיות של שנות ה-30 וה-40 במאה ה-18 - למעשה, היא הייתה מפורסמת ומוערכת על ידי גדולי ההוגים בתקופתה.[8] פרנצ'סקו אלגרוטי (אנ') עיצב את הדיאלוג Il Newtonianismo per le dame בהתבסס על שיחות שצפה בין וולטר ודה שאטלה בטירה בסירי.

עבודותיה פורסמו ופורסמו מחדש בפריז, לונדון ואמסטרדם; הם תורגמו לגרמנית ולאיטלקית; וכן, הם נדונו בכתבי העת המדעיים החשובים ביותר של התקופה, כולל ה-Memoires des Trévoux, Journal des Sçavans, ה-Gottingische Zeitungen von gelehrten Sachen ואחרים.[8] רבים מרעיונותיה היו מיוצגים במדורים שונים באנציקלופדיה הגדולה של דידרו וד'אלמבר, וחלק מהמאמרים באנציקלופדיה הם העתק ישיר של עבודתה (זהו תחום פעיל במחקר האקדמי הנוכחי)[8] אחת השאלות הפתוחות ביחס לדה שאטלה היא, מדוע למרות פרסומה והשפעתה בתקופתה, היא נשכחה מאוחר יותר.[8]

ביקורת על לוק

עריכה

בכתביה ביקרה דה שאטלה את הפילוסופיה של ג'ון לוק. היא מדגישה את הנחיצות של אימות הידע באמצעות ניסיון: "הרעיון של לוק לגבי האפשרות של "חומר חושב" (Thinking Matter) הוא […] מופרך." הביקורת שלה על לוק מקורה בפרשנותה לסיפור "משל הדבורים" (אנ') של ברנרד מנדוויל. היא העדיפה בצורה נחושה עקרונות אוניברסליים על פני ידע ופעולה אנושיים, וטענה שסוג זה של חוק הוא מולד. דה שאטלה טענה לנחיצותה של הנחת יסוד אוניברסלית, כי אם אין התחלה כזו, כל הידע שלנו הוא יחסי. היא דחתה את הסלידה של לוק מרעיונות מולדים ועקרונות קודמים. היא גם התנגדה לרעיון של לוק בדבר שלילת עקרון הסתירה, שיהווה את הבסיס להרהורים המתודיים שלה בספרה "יסודות הפיזיקה". טענותיה בעד נחיצותם של עקרונות קודמים ואוניברסליים וטענה כי, "שניים ועוד שתיים יכולים אז להיות 4 כמו 6 אם לא היו קיימים עקרונות קודמים."

סימן לחשיבות השקפותיה הן ההתייחסויות של פייר לואי מורו דה מאופרטואה וג'וליאן אופריי דה לה מטרי להתלבטויותיה של דה שאטלה על תנועה, רצון חופשי, "חומר חושב", מספרים והדרך לעשות מטפיזיקה הן. היא יוצאת נגד הטענה למציאת אמת באמצעות חוקים מתמטיים, וטוענת נגד מאופרטואה.

על האושר

עריכה

ספרה על האושר (Discours sur le bonheur) נכתב בין השנים בין 1744 ל-1746 ופורסם לאחר מותה. דה שאטלה טוענת בספר כי אשליות הן מכשיר לאושר. כדי להיות מאושר, "על אדם להשתחרר מדעות קדומות, עליו להיות בעל סגולה, בריא, בעל טעמים ותשוקות, ולהיות חשוף לאשליות...". היא מזכירה דברים רבים שאדם צריך לאושר אך מדגישה את נחיצותן של אשליות, שכן אין לבטל את כל האשליות. אסור לנטוש את כל האשליות כי הן יכולות להעניק חשיבה חיובית ותקווה, שיכולות לשפר את רווחתו. אבל דה שאטלה גם מזהירה מפני ביטחון בכל האשליות משום שאשליות רבות מזיקות. אלה עלולות לגרום לבעיות דרך מציאות שקרית, שעלולה לגרום לאכזבה או אפילו להגביל את היכולות של האדם. חוסר המודעות העצמית הזה מכל כך הרבה אשליות עלול לגרום לאדם לשלול את עצמו. היא מציעה איזון של אמון ודחיית אשליות למען אושר.

ב"יסודות הפיזיקה", דה שאטלה בהימנעות מטעויות תוך שימוש בשני עקרונות - עקרון הסתירה ועקרון ההיגיון המספיק. דה שאטלה הניחה שכל ידע מפותח מתוך ידע בסיסי יותר המסתמך על ידע שאינו ניתן לטעויות. היא קובעת שהידע היסודי הבלתי תקף הזה הוא מהימן ביותר מכיוון שהוא מובן מאליו וקיים עם מספר קטן של מסקנות. ההיגיון והעקרונות שלה משמשים להבנה פחות פגומה של פיזיקה, מטפיזיקה ומוסר. עקרון הסתירה טוען שהדבר המרמז על סתירה הוא בלתי אפשרי. לכן, אם אדם לא משתמש בעקרונות הסתירה, יהיו לו שגיאות כולל אי דחיית האלמנט הגורם לסתירה. כדי להגיע מהאפשרי או הבלתי אפשרי אל הממשי או הממשי, עיקרון ההיגיון המספיק תוקן על ידי דה שאטלה מלייבניץ והשתלב במדע. עקרון התבונה המספקת מציע שלכל דבר אמיתי יש סיבה להיות כך, ודברים ללא סיבה אינם קיימים. למעשה, לכל השפעה יש סיבה, ולכן המרכיב הנדון חייב להיות בעל סיבה סבירה כדי להיות כזה.

ביישום בחיי הרגש, דה שאטלה הציעה שלהיות לא-מוסרי ומאושר הם דברים סותרים זה את זה. לפי דה שאטלה, עיקרון זה מוטבע בלבם של כל הפרטים, ואפילו לאנשים רשעים יש מודעות שאין להכחישה לסתירה זו, והדבר גורם להתשה שלהם. זה מצביע על כך שאי אפשר לחיות חיים מאושרים תוך כדי חיים לא מוסריים. האושר המוצע שלה דורש אשליות עם חיי סגולה. אשליות אלו ניתנות באופן טבעי כמו תשוקות וטעמים, ולא ניתן ליצור אותן. דה שאטלה המליצה לשמור על האשליות שאנו מקבלים ולפעול כדי לא לפרק את האשליות המהימנות כי איננו יכולים להחזיר אותן. במילים אחרות, אושר אמיתי הוא שילוב של אשליות ומוסר. אם אדם רק מנסה להיות מוסרי, לא ישיג את האושר אותו הוא מחפש עמוקות. אם רק שואפים לאשליות, לא ישיג את האושר הרצוי באמת. צריך להשתדל גם באשליות וגם באושר כדי להשיג את האושר הכי כנה.

תרומות נוספות

עריכה

דה שאטלה כבתה על מספר נושאים נוספים, בין היתר היא כתבה עבודות על אופטיקה, בלשנות רציונלית וטבעו של הרצון החופשי.

בספר משנת 1941 טוען Ira O. Wade כי חלק מעבודותיו של וולטר, נוצרו בעקבות שיתופי פעולה בין וולטר לבין דה שאטלה, יותר ממה שהיה נהוג לחשוב עד אז. אין ספק שהוא כתב את רוב המחזות השירים והסיפורים הקצרים. עם זאת, בתחומים הנוגעים לפיזיקה, מטאפיזיקה, אתיקה, ודאיזם ביקורתי, יש טענה כי מדובר בשיתופי פעולה בין וולטר לדה-שאטלה. לטענתו סביר ש Traité de métaphysique, הוא רק כתב חלקי ומעבודה משותפת רחבה יותר שלא פורסמה בנושא זה.[12]

פיתוח נגזרות פיננסיות

עריכה

היא הפסידה את סכום נכבד לאותו זמן, של 84,000 פרנק - חלקם בהשאלה - בערב אחד בבית המשפט של פונטנבלו, על רמאות קלפים. כדי לגייס את הכסף כדי להחזיר את חובותיה, היא הגתה הסדר מימון גאוני בדומה לנגזרים מודרניים, לפיו היא שילמה למוכסים סכום נמוך למדי עבור הזכות לרווחיהם העתידיים (הם הורשו לשמור על חלק מהמיסים שגבו עבור המלך), והבטיח לשלם למהמרי החצר חלק מהרווחים העתידיים הללו.

תרגום משל הדבורים

עריכה

ב-1740 תרגמה דה שאטלה את הפואמה "משל הדבורים" מאת ברנרד מנדוויל. בשלב זה, כבר היה קיים תרגום לצרפתית 1722 של יוסטוס ואן אפן למחשבותיו החופשיות על דת, הכנסייה והאושר הלאומי. התרגום שלה לא היה נאמן למקור - היא השמיטה קטעים, הוסיפה חומר (אותו ציינה בבירור) וכתבה הקדמה.[2] יש מספר ניתוחים באשר לשוני באופי בין שתי היצירות והשפעות התרגום.[13][14]

חשיבות ההשכלה לנשים

עריכה

ביצירתה העצמאית הראשונה, ההקדמה לתרגומה למשל הדבורים, טענה דה שאטלה בתוקף בזכות השכלה לנשים, במיוחד חינוך תיכוני חזק כפי שהיה זמין לגברים צעירים בקולג'ים הצרפתיים. היא טענה כי על ידי מניעת השכלה טובה מנשים, החברה מונעת מהן להפוך לבולטות באמנויות ובמדעים ובאפן כללי מקטין את מעמדן בחברה.[2]

"אני מרגישה את מלוא משקלה של הדעה הקדומה אשר מוציאה אותנו באופן כללי כל כך מהמדעים; זו אחת מהסתירות בחיים שתמיד הדהימו אותי, בראותי שהחוק מאפשר לנו לקבוע את גורלם של אומות גדולות, אבל אין מקום שבו אנו מאומנות לחשוב... תן לקורא להרהר מדוע, בשום זמן במהלך כל כך הרבה מאות שנים, טרגדיה טובה, שיר טוב, סיפור מכובד, ציור משובח, ספר טוב על פיזיקה מעולם לא הופקו על ידי אישה. מדוע היצורים הללו שהבנתם נראית בכל דרך דומה לזו של גברים, נראה כאילו נעצרו בידי כוח שאין לעמוד בפניו, אבל עד שהם יעשו זאת, תהיה לנשים סיבה למחות נגד השכלתן. ... אני משוכנעת שנשים רבות אינן מודעות לכישרונותיהן בגלל הכשל בחינוך שלהן או שהן קוברות אותם בגלל דעות קדומות מחוסר אומץ אינטלקטואלי. הניסיון שלי מאשר זאת. המזל עשה לי היכרות עם אנשים מלומדים שהושיטו לי את יד הידידות. ... אז התחלתי להאמין שאני ישות עם תודעה ...".[2]

מורשת

עריכה
 
אמילי דה שאטלה

דה שאטלה תרמה תרומה מדעית מכרעת בהפיכת היצירה ההיסטורית של ניוטון לנגישה יותר בתרגום צרפתי במועד, באופן מדויק ומלא תובנות, בתוספת הרעיון המקורי שלה של שימור אנרגיה.

על שמה של דה-שאטלה נקראו כוכב לכת מינורי ומכתש על נוגה. נכתבו עליה שלושה מחזות: מורשת האור (Legacy of Light) מאת קארן זקריאס; Émilie: La Marquise Du Châtelet Defends Her Life Tonight מאת לורן גונדרסון (אנ') ואורניה: החיים של אמילי דה שאטלה מאת Jyl Bonaguro. האופרה "אמילי" (אנ') מאת המלחין הפיני קאיג'ה סאריהו (אנ') עוסקת ברגעים האחרונים בחייה.

דה שאטלה מיוצגת לעיתים קרובות בדיוקנאות עם איקונוגרפיה מתמטית, כגון החזקת מחוגה או דף של חישובים גאומטריים. בתחילת המאה התשע עשרה, חוברת צרפתית של נשים מהוללות (Femmes célèbres) הציגה סיפור של ילדותה שייתכן הוא מפופק. לפי הסיפור הזה, משרת עיצב עבורה בובה על ידי הלבשת מחוגת עץ (dividers) כבובה; עם זאת, דה שאטלה הפשיט את המחוגה, תוך שהיא מגלה את מטרתה, וציירה איתה עיגול.

מכון דה-שאטלה Institut Émilie du Châtelet, שנוסד בצרפת בשנת 2006, תומך ב"פיתוח והפצת מחקרים על נשים, מין ומגדר". מאז 2016, האגודה הצרפתית לפיזיקה (la Société Française de Physique) העניקה את פרס Émilie Du Châtelet לפיזיקאי או לצוות חוקרים על מצוינות בפיזיקה. אוניברסיטת דיוק מעניקה גם פרס Du Châtelet שנתי לפילוסופיה של הפיזיקה "על עבודה שלא פורסמה בעבר בפילוסופיה של הפיזיקה על ידי סטודנט לתואר שני או חוקר זוטר".

ב-17 בדצמבר 2021 כיבד גוגל דודל את דה שאטלה. דה שאטלה הוצגה על ידי השחקנית הלן דה פוז'רולס בדוקו-דראמה "הרעיון הגדול של איינשטיין".

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה


קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: אמילי דה שאטלה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אמילי דה שאטלה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 דייויד בודאניס, תרגום: יניב פרקש, E=mc2, סיפורה של התגלית הגדולה בהיסטוריה, כתר הוצאה לאור, 2002, עמ' 58
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 Gabrielle Émilie Le Tonnelier de Breteuil Marquise du Châtelet,J J O'Connor and E F Robertson, MacTutor Index, School of Mathematics and Statistics, אוניברסיטת סנט אנדרוז, סקטולנד, 2003
  3. ^ לפני נישואיה שמה היה Gabrielle-Émilie Le Tonnelier de Breteuil והיא כונתה גבריאל-אמילי על ידי משפחתה, מאוחר יותר היא נקראה פשוט אמילי על ידי וולטר ואחרים. כמו כן, בעלה היה המרקיז Marquis du Chastellet והפרסומים שלה מופיעים תחת השם Madame la Marquis du Chastellet. האיות "Châtelet" הוצג על ידי וולטר וכעת הפך לסטנדרטי,[2]
  4. ^ Gabrielle Anne de Froulay, Geneanet
  5. ^ Emilie du Chatelet, mathwomen.agnesscott.org
  6. ^ 1 2 3 דייויד בודאניס, תרגום: יניב פרקש, E=mc2, סיפורה של התגלית הגדולה בהיסטוריה, כתר הוצאה לאור, 2002, עמ' 59
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 דייויד בודאניס, תרגום: יניב פרקש, E=mc2, סיפורה של התגלית הגדולה בהיסטוריה, כתר הוצאה לאור, 2002, עמ' 60
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 אמלי דה שאטלה ב-Project Vox, אוניברסיטת דיוק
  9. ^ 1 2 דייויד בודאניס, תרגום: יניב פרקש, E=mc2, סיפורה של התגלית הגדולה בהיסטוריה, כתר הוצאה לאור, 2002, עמ' 64
  10. ^ 1 2 3 4 5 דייויד בודאניס, תרגום: יניב פרקש, E=mc2, סיפורה של התגלית הגדולה בהיסטוריה, כתר הוצאה לאור, 2002, עמ' 65
  11. ^ Institutions de Physique, 1740
  12. ^ Ira O. Wade., Voltaire and Madame du Châtelet: An Essay on the Intellectual Activity at Cirey, academic.oup.com
  13. ^ Elena Muceni, Mandeville and France: The Reception of The Fable of the Bees in France and its Influence on the French Enlightenment, French Studies: A Quarterly Review 69, 2015, עמ' 449–461
  14. ^ Elisabeth Wallmann, The Human-Animal Debate and the Enlightenment Body Politic: Emilie Du Châtelet’s Reading of Mandeville’s Fable of the Bees, Early Modern French Studies 42, 2020-01-02, עמ' 86–103 doi: 10.1080/20563035.2020.1775430
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אמילי_דה_שאטלה&oldid=40028601"