אמירות קורדובה
אמירות קורדובה (בערבית: إمارة قرطبة) או האמירות האומיית של קורדובה הייתה ממלכה אסלאמית מימי הביניים בחצי האי האיברי.
 | |
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| ראש מדינה |
אמיר קורדובה  |
| שפה נפוצה |
ערבית, Andalusi Romance |
| עיר בירה | קורדובה |
| גאוגרפיה | |
| יבשת |
אירופה |
| היסטוריה | |
| תאריכי הקמה |
756 |
| תאריכי פירוק |
929 |
| ישות קודמת | הח'ליפות האומיית |
| ישות יורשת | ח'ליפות קורדובה |
  | |
שטחי האמירות בדרום איבריה, הממוקמים במה שהערבים כינו אל-אנדלוס, היוו חלק מהח'ליפות האומיית מאז תחילת המאה ה-8 לספירה. לאחר הפלת הח'ליפות על ידי המהפכה העבאסית בשנת 750, ברח הנסיך האומיי עבד א-רחמן הראשון מהבירה לשעבר של דמשק והקים אמירות עצמאית בדרום איבריה בשנת 756.
הבירה המחוזית קורדובה הפכה לבירת האמירות, ותוך כמה עשרות שנים גדלה לאחת הערים הגדולות והמשגשגות באגן הים התיכון. לאחר שהכיר תחילה בלגיטימיות של הח'ליף העבאסי בבגדאד, בשנת 929 הכריז האמיר עבד א-רחמן השלישי על עצמאותה של ח'ליפות קורדובה, והכריז על עצמו כח'ליף.
היסטוריה עריכה
רודריק היה המלך הוויזיגותי ששלט בהיספניה, שכונתה מאוחר יותר על ידי הערבים אל-אנדלוס, משנת 710 עד 712 לספירה. הח'ליפות האומיית ערכה בעבר פשיטות קטנות בקצה הדרומי של איבריה נגד הוויזיגותים, אך כיבוש בקנה מידה מלא החל רק באפריל 711, כאשר צבא בראשות טארק בן זיאד חצה את המצר הצר שהפריד בין דרום היספניה לצפון אפריקה; האזור ידוע היום בשם גיברלטר, (מערבית جبل طارق), כלומר "הר טארק".
לאחר חציית היספניה, חייליו של טארק התעמתו עם צבאו של רודריק על גדות נהר הלוקוס. הכוחות הוויזיגותיים הובסו, ורודריק נהרג, והותיר שביל פתוח להיספניה, ובהרחבה, למערב אירופה. לאחר כיבוש היספניה האומיית בשנים 711–718, הפך חצי האי האיברי כמחוז (wilāya) של הח'ליפות האומיית. שליטי מחוז זה הקימו את בירתם בקורדובה וקיבלו את התארים המנהליים ואלי או אמיר.
בשנת 756, עבד א-רחמן הראשון, נסיך ממשפחת המלוכה האומיית המודח, סירב להכיר בסמכותה של הח'ליפות העבאסית והפך לאמיר עצמאי של קורדובה. הוא היה במנוסה שש שנים לאחר שהאומיים איבדו את תפקיד הח'ליף בדמשק בשנת 750 לידי העבאסים. מתוך כוונה להחזיר לעצמו את עמדת הכוח, הוא הביס את השליטים המוסלמים הקיימים באזור שהתריסו נגד שלטון אומיה ואיחד נחלות מקומיות שונות לאמירות עצמאית. עם זאת, האיחוד הראשון הזה של אל-אנדלוס (כולל טולדו, סרגוסה, פמפלונה וברצלונה) תחת עבד א-רחמן עדיין ארך יותר מעשרים וחמש שנים.
במשך המאה וחצי הבאות, המשיכו צאצאיו לשלוט כאמירים של קורדובה, עם שליטה נומינלית על שאר אל-אנדלוס ולפעמים אפילו בחלקים ממערב המגרב, אך עם שליטה אמיתית שעמדה תמיד בסימן שאלה, במיוחד על המרקות לאורך הגבול הנוצרי, אשר כוחם התנדנד בהתאם לחוזקו של האמיר הבודד. לדוגמה, כוחו של האמיר עבדאללה בן מוחמד אל-אומאווי (בערך 900) לא השתרע מעבר לקורדובה עצמה.
עם עלייתו לכס המלכות של עבד א-רחמן השלישי, בשנת 912, ההידרדרות הפוליטית של האמירות הייתה ברורה. עבד א-רחמן השלישי החזיר במהירות את כוח בית אומיה ברחבי אל-אנדלוס והרחיב אותה גם למערב צפון אפריקה. בשנת 929, כדי לכפות את סמכותו ולסיים את המהומות והסכסוכים שהרסו את חצי האי האיברי, הוא הכריז על עצמו כח'ליף של קורדובה, והעלה את האמירות לעמדת יוקרה לא רק בהשוואה לח'ליף העבאסי בבגדאד אלא גם בהשוואה לח'ליף הפאטימי השיעי בתוניס, איתו התחרה על השליטה בצפון אפריקה. אמירות קורדובה איבדה בהדרגה את השלטון ובשנת 1492 נכבשה גרנדה על ידי הנוצרים, וההשפעה המוסלמית התמוססה.
תרבות עריכה
אל-אנדלוס הייתה נתונה להשפעות תרבותיות מזרחיות, כאשר לעבד א-רחמן הראשון היה כנראה עניין בתרבות הסורית.[1] בתקופת שלטונו של עבד א-רחמן השני הפכה תרבות בגדאד לאופנתית, ושלטונו נחשב לנקודת שיא של תרבות ופטרונות בתקופת האמירויות.[1][2] האמיר שלח שליחים לחצרות המלוכה של העבאסים והביזנטים כדי לייבא ספרים בנושאים כמו למדנות דת אסלאמית, דקדוק ערבי, שירה, אסטרולוגיה, רפואה ומדעים אחרים.[2] עבאס קאסים איבן פירנאס היה בין המשוררים ואנשי האשכולות הבולטים בתקופה זו שהביא איתו את הידע הטכני והמדעי מהמזרח.[2] בחברה הגבוהה, גברים ונשים כאחד היו צפויים ללמוד את אדב, מעין נימוסים מקובלים לאל-אנדלוס ולחברות אסלאמיות אחרות באותה תקופה. נשים, כמו מאהבות מלכותיות, נשלחו לפעמים לחו"ל כדי לקבל הכשרה באדב ובצורות אחרות של תרבות.[2] המוזיקאי זיריאב היה "מעצב טרנדים מרכזי של זמנו" שיצר טרנדים באופנה, תסרוקות והיגיינה. תלמידיו לקחו איתם את המגמות הללו ברחבי אירופה וצפון אפריקה.[3] הוא גם ייסד אקדמיה לאמנויות, מוזיקה ואופנה שנמשכה כמה דורות.[2] עבד א-רחמן השני גם הקים בית מלאכה שיצר טקסטיל רקום רשמי המכונה "טירז", מנהג שהיה קיים גם במזרח.[1][2]
ארכיטקטורה עריכה
.jpg)
עם עלייתו לשלטון, עבד א-רחמן הראשון התגורר בתחילה בכמה וילות ארמונות בפאתי קורדובה, בעיקר באחת שנקראת א-רוחאפה.[4] ייתכן ש-Ar-Ruṣāfa הייתה במקור וילה רומית או אחוזה רומית-וויזיגותית שהשתלט עליה והותאמה בידי מנהיג ברברי בשם רזין אל-בורנוסי שליווה את הפלישה המוסלמית המקורית של טארק בן זיאד מוקדם יותר באותה מאה. [5] לאחר מזימה כושלת נגדו בשנת 784, העתיק עבד א-רחמן הראשון את מקום מגוריו באופן סופי לאתר האלקאזר בעיר.[4] הוא וממשיכיו בנו ופיתחו ללא הרף את האלקאסר למעון המלכותי הרשמי ולמושב השלטון באל-אנדלוס.[4] עבד א-רחמן השני היה אחראי על שיפור אספקת המים הן לעיר והן לגני הארמון. ייתכן שהוא גם בנה את האלבולפיה ונוריות אחרות (גלגלי מים) לאורך נהר גואדלקיביר (אם כי האלבולפיה מיוחסת על ידי היסטוריונים גם למאה ה-10 או למאה ה-12 תחת האלמורווידים[6]).
בשנת 785 עבד א-רחמן הראשון ייסד את המסגד הגדול של קורדובה, אחד המונומנטים החשובים ביותר של אדריכלות מורית. המסגד בלט באולם ההיפוסטיל העצום שלו, המורכב משורות עמודים המחוברות בקשתות כפולות (כולל קשתות פרסה בשכבה התחתונה) המורכבות מלבנים אדומות לסירוגין ואבן בהירה. המסגד הורחב לאחר מכן על ידי עבד א-רחמן השני בשנת 836, אשר שימר את העיצוב המקורי תוך הרחבת מידותיו. המסגד עוטר שוב במאפיינים חדשים על ידי יורשיו מוחמד, אל-מונדיר ועבדאללה. אחד השערים המערביים של המסגד, המכונה "באב אל-ווזארה" (היום ידוע בשם "פוארטה דה סן אסטבן"), מתוארך לתקופה זו ולעיתים קרובות מצוין כאבטיפוס חשוב של צורות ומוטיבים אדריכליים מוריים מאוחרים יותר.[7][8][9][10]
הארמונות והמסגד הגדול בקורדובה חוברו באמצעות מעבר מקורה גבוה (סאבאט) שהורם מעל הרחוב ביניהם, המאפשר לח'ליף גישה ישירה לאזור המקסורה של המסגד דרך מסדרון מאחורי חומת ההקיבלה. המעבר הראשון נבנה על ידי האמיר האומיי עבדאללה (שלט בשנים 888–912) מטעמי ביטחון ולאחר מכן הוחלף באל-חכם השני כאשר האחרון הרחיב את המסגד.[8]
המסגד הגדול המקורי של סביליה נבנה או הורחב על ידי עבד א-רחמן השני בסביבות 830. כיום קיימת שם הכנסייה הקולגיאטית של המושיע האלוהי (Iglesia Colegial del Salvador), המשמרת רק שרידים קלים של המסגד.[8] במרידה, בעקבות מרד אלים, בנה עבד א-רחמן השני גם מבצר, הידוע כיום אלקזבה של מרידה, אשר שימש מאוחר יותר את אבירי סנטיאגו ונשאר על כנו.[8]
רשימת אמירי קורדובה עריכה
- עבד א-רחמן הראשון, 756–788
- הישאם הראשון, 788–796
- אל-חאכם הראשון, 796–822
- עבד א-רחמן השני, 822–852
- מוחמד הראשון, 852–886
- אל-מונדיר, 886–888
- עבדאללה בן מוחמד, 888–912
- עבד א-רחמן השלישי, 912–929
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 M. Bloom, Jonathan; S. Blair, Sheila, eds. (2009). "Córdoba". The Grove Encyclopedia of Islamic Art and Architecture. Oxford University Press. ISBN 9780195309911.
- ^ 1 2 3 4 5 6 Catlos, Brian A. (2018). Kingdoms of Faith: A New History of Islamic Spain. New York: Basic Books. ISBN 9780465055876.
- ^ 1001 inventions & awesome facts from Muslim civilization. Washington, D.C.: National Geographic. 2012. p. 18. ISBN 978-1-4263-1258-8.
- ^ 1 2 3 Marçais, Georges (1954). L'architecture musulmane d'Occident. Paris: Arts et métiers graphiques. pp. 153–154.
- ^ Forcada, Miquel (2019). "The garden in Umayyad society in al-Andalus". Early Medieval Europe. 27 (3): 349–373. doi:10.1111/emed.12347. S2CID 202373296.
- ^ "Albolafia (2 o 2) - Alcazar of the Christian Monarchs | Virtual Tour". alcazardelosreyescristianos.cordoba.es. נבדק ב-2021-02-20.
- ^ Marçais, Georges (1954). L'architecture musulmane d'Occident. Paris: Arts et métiers graphiques. pp. 134–182.
- ^ 1 2 3 4 Barrucand, Marianne; Bednorz, Achim (1992). Moorish architecture in Andalusia. Taschen. pp. 39–49. ISBN 3822876348.
- ^ Dodds, Jerrilynn D. (1992). "The Great Mosque of Córdoba". In Dodds, Jerrilynn D. (ed.). Al-Andalus: The Art of Islamic Spain. New York: The Metropolitan Museum of Art. pp. 11–26. ISBN 0870996371.
- ^ Bloom, Jonathan M. (2020). Architecture of the Islamic West: North Africa and the Iberian Peninsula, 700–1800. Yale University Press. pp. 17–21. ISBN 9780300218701.