אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואמנותיות
אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואמנותיות, הידועה גם בקיצור כאמנת ברן, היא אמנה בינלאומית המגינה על זכויות יוצרים. האמנה נחתמה לראשונה בעיר ברן שבשווייץ ב-1886 ותוקנה מאז מספר פעמים. נכון לאוקטובר 2007, חתומות עליה 163 מדינות.[1]
קודם לאמנת ברן היו קיימים חוקים במספר ארצות, למשל בצרפת ובממלכה המאוחדת, שהגנו מקומית על יוצרים בני הארץ. אולם שום דבר לא מנע מהוצאה לאור בצרפת להעתיק בלא רשות יצירה של מחבר בריטי - ולהפך. חשיבותה הגדולה של האמנה הייתה בהעלאת ההגנה על זכויות יוצרים מרמת המדינה הבודדת לרמה הבינלאומית.
תוכן האמנה עריכה
כל מדינה החתומה על אמנת ברן מחויבת להעניק למחברי יצירות ממדינות אחרות שחתומות על האמנה את אותה הגנה שהדין שלה מספק למחברים מקומיים. בנוסף לכלל זה, מחייבת האמנה להעניק לאותם מחברים מספר זכויות מינימליות הקבועות באמנה, בלי תלות בחקיקה המקומית ובכללן:
- איסור על העתקה או תרגום של היצירה בלי רשות מחברה;
- איסור על העתקתה בלי רשותו, בפכוף לחריגים אחדים;
- איסור על שידור, הקרנה או הקראה פומבית של היצירה בלי מתן רשות;
בנוסף לאיסורים לעיל, מקנה האמנה למחבר שתי זכויות "מוסריות": הזכות לייחוס ראוי ליצירה, כלומר מתן קרדיט, וזכות לשלמות היצירה, כלומר שלא יפגעו בה באופן שפוגע בכבוד היוצר או בשמו הטוב.
האמנה כוללת בתוכה הקלות מסוימות למדינות מתפתחות, כמו גם אמצעי-נגד למאבק במדינות שאינן חתומות עליה: מחברים בני אומות אלה מאבדים את זכותם להגנה כלשהי במדינות האמנה, אם מדינתן הפרה זכות של מחבר אחד בן אומה חתומה.
ההגנה המוענקת למחברים תחת אמנת ברן עומדת לרשותם בלי לדרוש מהם כל רישום מוקדם ופורמלי של יצירותיהם. האמנה, בנוסח ברלין 1908, אוסרת על קביעת תנאים כאלה.
תוקפה של ההגנה על זכויות המחבר קבוע באמנה לחול לפחות חמישים שנה לאחר מותו. יוצאים מן הכלל הם צילומים, שלהם נקבעה הגנה של לפחות 25 שנה מיצירתם, וסרטים, שמוגנים לפחות 50 שנה מיום הקרנתם הראשונה (או 50 שנה מיצירתם, אם נגנזו ולא הוקרנו מעולם). מדינות חברות יכולות בחוקיהן להגדיל את התקופה לעיל אך לא לגרוע ממנה. בכל מקרה לא יזכה מחבר, ממדינה החתומה על האמנה, להגנה ארוכה יותר בחו"ל מאשר בארצו, אלא לקצרה מבין השתיים ("כלל התקופה הקצרה", באנגלית: rule of the shorter term).
היסטוריה עריכה
יוזם האמנה היה הסופר הצרפתי ויקטור הוגו. היא התפתחה ושונתה פעמים רבות: בפריז ב-1896, בברלין ב-1908, בברן ב-1914 (אז הושלמה), ברומא ב-1928, בבריסל ב-1948, בסטוקהולם ב-1967, בפריז ב-1971 ולאחרונה ב-1979.
המנדט הבריטי צורף לאמנה לפי הדין האימפריאלי הבריטי, והצטרפות זו המשיכה לאחר קום המדינה. כדי להסיר ספק, הוצא בשנת 1950 צו זכות-יוצרים (אמנת ברן), התשי"ג-1953, שמבהיר את המעמד הזה.
ארצות הברית נמנעה מלהצטרף לאמנה במשך שנים רבות והמשיכה להנהיג דרישה לרישום פורמלי של יצירות כתנאי להגנה על זכויות יוצרים. רק בשנת 1988 אימצה לבסוף את האמנה.
על מנת לפקח על יישום האמנה ולנהלה, הוקם ארגון מיוחד שישב בברן ועבר ב-1960 לז'נבה. ב-1967 הפך ארגון זה לארגון העולמי לקניין רוחני (WIPO), שהסתנף ב-1974 לאומות המאוחדות.
לקריאה נוספת עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואמנותיות (ברוסית)- אתר האינטרנט הרשמי של אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואמנותיות (באנגלית)
- אתר האינטרנט הרשמי של אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואמנותיות (בסינית)
- אתר האינטרנט הרשמי של אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואמנותיות (בערבית)
- אתר האינטרנט הרשמי של אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואמנותיות (בצרפתית)
- אתר האינטרנט הרשמי של אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואמנותיות (בספרדית)
- אמנת ברן באתר הארגון העולמי לקניין רוחני
- דו"ח בית הנבחרים האמריקאי על יישום האמנה, כולל תיאור מפורט של שרשרת השינויים שנערכו בה
- אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואמנותיות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
