אנדוסימביוזה
אנדוסימביוזה (מיוונית: endo ("בתוך"), sym ("ביחד") ו־biosis ("חיים"); בעברית: צַוְתָּאוּת תּוֹכִית) היא צורת סימביוזה ובה יצור אחד מתקיים בתוך האחר.
באנדוסימביוזה, המין הראשון, החי בתוך חברו, קרוי "אורח". השני - מארחו, קרוי "פונדקאי". זוהי סימביוזה מסוג הדדיות שכן שני המינים מפיקים תועלת מן השיתוף. תאוריה זו פותחה בפירוט על ידי החוקרת לין מרגוליס והיא נועדה בעיקרה לצורך הסבר אבולוציוני.
אבולוציה באנדוסימביוזהעריכה
התאוריה האנדוסימביוטית שהגתה מרגוליס, הסביר את הופעתם של האברונים מיטוכונדריה וכלורופלסט בתאים אאוקריוטיים במהלך האבולוציה. מרגוליס טענה, כי מקורם של אברונים אלו בחיידקים קדומים מסוג בקטריה, אשר נבלעו על ידי חיידקים גדולים יותר מסוג ארכיאה, והמשיכו להתפתח בתוכם בסימביוזה הדדית.
בעבר הרחוק, בתקופה בה החלה הפוטוסינתזה להתפתח, היו כל התאים פרוקריוטים, חיידקים חסרי אברונים. סביר מאוד שחלק מהחיידקים האלו טרפו חיידקים קטנים מהם על ידי הכנסתם לתא ועיכולם בתוכו. חלק מהנטרפים היו בתקופה זו אותם תאים המקיימים פוטוסינתזה, מסלול יעיל להפקת מולקולות עתירות באנרגיה. התאוריה מסתמכת על ההנחה שלחלק מהתאים הפוטוסינתטיים הייתה הגנה מעיכול על ידי החיידקים הגדולים. כך קרה שחיידק בלע תא פוטוסינתטי וזה לא התעכל, ונשאר לחיות בתוך בולעו. כשהדבר קורה ייתכן שהתנאים בתא הפונדקאי מיטיבים עם האורח, ויש לו מזון בשפע וכן הגנה מפגעי הסביבה. כך ימשיך האורח בפוטוסינתזה ויצברו עודפים מתוצרי התהליך בהם הפונדקאי יכול להשתמש. בהמשך אבדו אט אט המאפיינים התאיים של האורח והוא הפך תלוי במארחו, התא הפך לאברון הכלורופלסט, האברון העיקרי לביצוע פוטוסינתזה בתאים איקריוטיים צמחיים. תהליך מקביל קרה עם המיטוכונדריון, שהיה בעבר תא פרוקריוטי המבצע נשימה אווירנית, עד שהחל לבצע אנדוסימביוזה עם הפונדקאי שבלע אותו, וכך הפך לאברון העיקרי לייצור אנרגיה בתאים איקריוטיים אנימליים.
כיום התיאוריה האנדוסימביוטית היא תיאוריה מקובלת על רוב עולם המדע. עדויות רבות תומכות בתיאוריה: לכלורופלסט ולמיטוכונדריה דנ"א מעגלי ערום, בדומה לדנ"א בקטריאלי. הכלורפלסט והמיטוכונדריה מתרבים עצמאית בתאים. קרום התא הפנימי של המיטוכונדריה ושל הכלורופסט דומה בהרכבו לקרום בקטריאלי. ישנו דמיון גנטי גדול בין הגנום המיטוכונדריאלי לחיידק הריקציה Rickettsiales ובין הדנ"א הכלורופלסטי לחיידק הציאנובקטריה cyanobacteria. הקרמים הכפולים של אברונים אלו מוסברים בפאגוציטוזה הקדומה.
עדויות לאנדוסימביוזה, מוסיפות גם הן לאמינות התיאוריה שהגתה מרגוליס. כך לדוגמה, תצפיות מראות מיני ריסניות אשר אוכלות אצות, אך משמרות את הכלורופלסטים שבהן לשבועות אחדים אשר בהם הם ממשיכים את תפקודם לטובת הריסניות כאשר הריסניות מספקות להם חומרי הזנה.
