אנה היילמן

אנה היילמן (1 בדצמבר 1928 - 1 במאי 2011), או חנקה או חנה וייסמן, הייתה אחת האסירות במחנה ההשמדה אושוויץ ששרדו את השואה, למרות סיוען למרד הזונדרקומנדו בניסיונו לפוצץ חלק מהמשרפות באושוויץ, שלאחריו הוצאו להורג חלק מהנשים שסייעו למרד, בניהן אסתר אחותה של אנה.

אנה היילמן
Anna Heilman 1947 Detail.jpg
לידה 1 בדצמבר 1928
ורשה, הרפובליקה הפולנית השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 במאי 2011 (בגיל 82)
אוטווה, קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Hana Wajcblum עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 1 במאי 2011 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

משפחתהעריכה

הוריה של אנה, יעקב ורבקה וייצבלום, היו חירשים. משפחת היילמן הייתה משפחה יהודית מתבוללת מהמעמד הבינוני בוורשה שבפולין. היו לה שתי אחיות גדולות, סבינה ואסתר (סטושיה). אביה של אנה, יעקב נולד בוורשה בשנת 1887 והיה לו מפעל בוורשה שהעסיק עובדים חרשים כדי ליצור עבודות יד מעץ. ב -1936 הציג את חפצי המפעל בתערוכה העולמית פריז וב -1939 עשה זאת בתערוכה העולמית של ניו יורק. אמה, רבקה, נולדה ב -1898 בפרוז'ני שבפולין למשפחה עשירה.

במלחמת העולם השנייהעריכה

אנה, אסתר והוריהם התגוררו באזור שהפך בהמשך לגטו ורשה. הם התגוררו ברחוב מילא, לא רחוק ממילא 18 - מטה הארגון היהודי הלוחם, בהנהגת מרדכי אנילביץ'. סבינה הצליחה להימלט מן השואה יחד עם מורה לשעבר ובעלה לעתיד. הם נסעו לברית-המועצות והתיישבו בשוודיה.

אנה הייתה חלק מתנועת הנוער "השומר הצעיר". עם פרוץ מרד גטו ורשה היא לא הייתה בטוחה אם להילחם או להישאר עם הוריה; בסופו של דבר היא בחרה להישאר עם הוריה. אנה, אסתר והוריהם היו בין המגורשים האחרונים מגטו ורשה, כאשר נלקחו למחנה ההשמדה מיידאנק במאי 1943. הוריה של אנה נרצחו מיד כשהגיעו למיידאנק. אסתר ואנה נשלחו לאושוויץ בספטמבר 1943.

התנגדות במהלך המלחמהעריכה

ביחד עם אחותה אסתר וייסבלום (אסטושיה), ונשים אחרות הבריחה היילמן אבק שרפה ממפעל חימוש שבו עבדו והעבירו אותו לאנשי הזונדרקומנדו. הנשים שהיו מעורבות בשרשרת ההברחות של אבק השריפה כללו את רוז'ה רובוטה (שהייתה בקשר ישיר עם אנשי הזונדרקומנדו), אלה גרטנר, רגינה ספירשטיין, רוז גרונאפפל, הדסה זלוטניצקה, מרתה בינדיגר, גניה פישר, אינגה פרנק ואילזה ואנטיצ'קה. בזיכרונותיה כתבה אנה: ’’מתוך ידידות זו התפתחו רעיונות ההתנגדות. אני לא יכולה להגיד לך מי יזם את זה ... הרעיון היה: מה נוכל לעשות, כל אחד מאיתנו, כדי להתנגד? חשבתי, אני עובדת בפולברראום, אולי אקח אבק שריפה? התחלנו לדבר על הרעיון. אבק השרפה היה בהישג ידנו. חשבנו, 'אנחנו יכולות להשתמש בו!' מישהי בקבוצה ידעה שהזונדרקומנדו מכינים מרד. אמרנו 'בואו ניתן להם את אבק השריפה!'".

הן מצאו דרכים רבות להבריח אבקת שריפה החוצה. למען המשימה השתמשו הנשים בכיסים בחלק הפנימי של שמלותיהם, קשרים בצעיפים, ולפעמים אפילו אבקה מתחת לציפורניהם. החיילים הגרמנים ערכו חיפושים שוטפים והיילמן סיפרה שכשראו מרחוק שהחיפוש מתקרב, הם הניחו את האבקה על הקרקע, וערבבו אותה באדמה כדי שאבק השריפה לא ייראה.

לטענת היילמן, אחותה אסתר, נבגדה כאשר אלה גרטנר סיפרה לקצין אס-אס שהתיידדה איתו על הדבר.[1] היא, רוזה רובוטה, רגינה ספירשטיין ואלה גרטנר נלקחו ל"בונקר" בתוך המחנה הראשי ועונו במשך חודשים. אבל במשך כל הזמן הזה, הן מעולם לא סיפרו על מעורבותה של אנה. אלא רק נתנו שמות של אנשי זונדרקומנדו שכבר לא היו בין החיים.

ב-5 בינואר 1945 נתלו אסתר, רגינה, אלה ורוזה. כל מחנה הנשים נאלץ לצפות בהוצאות להורג. בפקודות ישירות מברלין הוצאו הנשים להורג כלוחמות התנגדות. כעבור שבועיים, ב-18 בינואר 1945, החל הפינוי הגרמני ממחנה אושוויץ באמצעות צעדות המוות כאשר הצבא הסובייטי התקדם לכיוון גרמניה. אנה השתתפה באחת מצעדות המוות לראוונסבריק ושהתה שם בפברואר 1945 ואז עברה למחנה וישטט-גלווה (Neustadt-Glewe) שם הייתה אסירה עד שחרור המחנה על ידי הצבא האדום ב-2 במאי 1945.

חייה לאחר המלחמהעריכה

לאחר שהות קצרה בבלגיה, עלתה אנה במאי 1946 לארץ ישראל המנדטורית. אנה התאחדה עם אחותה סבינה, פגשה את משפחתה המורחבת והשלימה את לימודיה בתיכון. היא נישאה ליהושע היילמן ב-7 במרץ 1947. יהושע עלה מפולין לארץ ישראל שבוע אחד לפני תחילת מלחמת העולם השנייה. כל משפחתו נרצחה במהלך המלחמה מלבד אחותו הקטנה, רוז. גם היא שהתה באושוויץ ושרדה את המלחמה.

במהלך חייה בישראל, אנה השלימה תואר בעבודה סוציאלית וילדה שתי בנות עם בעלה יהושע. המשפחה היגרה לארצות הברית, כשבתחילה יהושע עבר לארצות הברית ושימש כמורה לעברית ובהמשך, ב-1958, היגרו גם אנה והבנות והצטרפו אליו בעיר בוסטון. ב-1960 היגרה המשפחה לעיר אוטווה שבקנדה בגלל הזדמנות לעבוד שם כמנהל בית ספר עברי. אנה עבדה עם עמותת הסיוע לילדים באוטווה כעובדת סוציאלית דו לשונית (אנגלית-צרפתית). היא הפכה למפקחת של מחלקת האנגלית-עברית ויצאה לגמלאות בשנת 1990, יהושע היילמן נפטר באוקטובר 2005 ואנה נפטרה ב-1 במאי 2011.

הדרך לכתיבת ספר זכרונותיה הייתה דרך ארוכה. בשנת 1991 לאחר טקס ביד ושם להנצחת אחותה והנספות הנוספות, רג'ינה, אלה, ורוזה, אנה אמרה לבעלה של אחת מבנותיה, שלדון שוורץ, שהיא כתבה יומן בפולנית באושוויץ, ושהיומן נתפס, הוחרם והושמד בזמן מסוים לאחר חיפוש בחפציה על ידי הנאצים. ושהיא שחזרה את כולו מתוך זכרונה בזמן שהותה במחנה עקורים ב-1945, שלדון שכנע אותה לתרגם את יומנה לאנגלית וביחד, השניים עבדו במשך עשר שנים; היא כתבה והוא ערך. ספר זכרונותיה "Never Far Away :The Auschwitz Chronicles of Anna Heilman", פורסם בשנת 2001.[2] הספר זכה בשנת 2002 בתחרות פרסי אוטווה לספרות.

אנה היילמן היא אחת מן הדמויות בסרט התיעודי "Unlikely Heroes" שיצא לאור ב-2003 בבימויו של ריצ'רד טראנק. הסרט מספר על תנועת ההתנגדות היהודית במהלך מלחמת העולם השנייה.[3]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אין אישוש נוסף לטענה זו. הגרסה המקובלת היא שב-7 באוקטובר 1944 נערך מרד הזונדרקומנדו ובעקבותיו נעצרו הנשים.
  2. ^ Never Far Away :The Auschwitz Chronicles of Anna Heilman
  3. ^   "Unlikely Heroes", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)