פתיחת התפריט הראשי

אנו, ילדי הפלא

סרט משנת 1958
(הופנה מהדף אנו ילדי הפלא)

אנו, ילדי הפלאגרמנית: Wir Wunderkinder) הוא סרט קולנוע מערב-גרמני בבימויו של קורט הופמן שיצא לאקרנים ב-28 באוקטובר 1958. התסריט, מאת היינץ פַּאוּק וגינטר נוימן, מבוסס על רומן סאטירי בשם זה מאת הוגו הארטוּנג שראה אור ב-1957.

אנו, ילדי הפלא
Wir Wunderkinder
Wir Wunderkinder poster.jpg
מבוסס על הוגו הארטוּנג, "אנו, ילדי הפלא" (1957)
בימוי קורט הופמן
הפקה האנס אַבִּיך
אברהארד קראוזה
תסריט היינץ פַּאוּק
גינטר נוימן
עריכה הִילְוַוה פון בּוֹרוֹ
שחקנים ראשיים הנסיירג פלמי
רוברט גרפ
יוהנה פון קוצ'יאן
Wera Frydtberg
Wolfgang Neuss
Wolfgang Müller
Elisabeth Flickenschildt
יורגן גוסלר
Liesl Karlstadt
Michl Lang
פנקס בראון
Ingrid Pan
Peter Lühr
Ingrid van Bergen
Hans Leibelt
Lina Carstens
Tatjana Sais
Horst Tappert
Michael Burk
Rainer Penkert
Ralf Wolter
קרל ליפן
Ludwig Schmid-Wildy
Helmuth Rudolph
Emil Hass Christensen
Lisa Helwig עריכת הנתון בוויקינתונים
מוזיקה פרנץ גְרוֹתֶה
צילום ריכארד אַנְגְסְט
מדינה גרמניה המערבית
הקרנת בכורה 28 באוקטובר 1958
משך הקרנה 108 דקות
שפת הסרט גרמנית
סוגה סרט סטירי עריכת הנתון בוויקינתונים
תרגום לעברית אנו, ילדי הפלא
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הסרט מעביר ביקורת על החברה הגרמנית מעליית הנאצים ועד אחרי מלחמת העולם השנייה.

עד לשנת 1967, ועל אף שעבר את אישורה של המועצה לביקורת סרטים, נאסר הסרט להקרנה בישראל, זאת בשל האיסור על הקרנת סרטים מערב-גרמניים שאינם קופרודוקציה.

עלילהעריכה

הסרט מציג את דמויותיהם המנוגדות של שני חברים לספסל הלימודים: האנס בֶּקֶל, עיתונאי גרמני אנטי-נאצי, וכנגדו ברונו טִיכֶס, נאצי אופורטוניסט, שאינו משנה את דעותיו גם לאחר מלחמת העולם השנייה. הסרט עוקב אחר חייו של האנס בֶּקֶל לאורך 40 שנה, החל מהמפגש המדומה של בן כיתתו ברונו טִיכֶס עם הקיסר וילהלם השני ועד לנס הכלכלי של גרמניה לאחר המלחמה (ומכאן גם הרמיזה לאותו פלא בשם הסרט).

בעוד טיכס מנצל את עליית השלטון הנאצי לקידום טובתו האישית, מבקש בקל לשמור על ערכיו, תוך כדי שהוא מאמין כי מדובר בתופעה זמנית בלבד. במהלך שנות השלטון הנאצי מאבד בקל העיתונאי את משרתו; חברתו הראשונה, ורה, מהגרת מגרמניה עם אביה, וכך עושה גם חברו היהודי לספסל הלימודים, זיגמונד. קירסטן הדנית, שלה הוא נישא, ומשפחתה עוזרים לו במהלך התקופה הקשה.

עם תום המלחמה מצליח בקל למצוא עבודה כעורך ספרותי בעיתון מכובד. במקביל צולח גם טיכס את השינוי במדינה והופך במהרה לתעשיין עשיר. בקל, שלא רואה בעין יפה את הצלחתו של טיכס הנאצי בגרמניה הדמוקרטית, מפרסם כנגדו מאמרים בעיתונו. טיכס, הנמנה עם המפרסמים באותו עיתון, פונה לממונים על בקל ומצליח להביא לצינזורו; אך בבואו לצאת ממערכת העיתון, נופל טיכס לתוך פיר המעלית ומוצא את מותו. בעת נפילתו לפיר נשמע הקריין אומר כי "אין די מעליות מקולקלות כדי להיפטר מכל הברוּנוֹאים".[1]

בסצנת הסיום של הסרט נראית הלווייתו המרשימה של טיכס, וברקע מקוריינות המילים "יש רבים כמותו בקרבנו, אנו מזהירים את החיים".[2]

על הסרטעריכה

"אנו, ילדי הפלא" הוא – יחד עם "הגנרל של השטן" (Des Teufels General, הלמוט קוֹיְנְטֶר, 1955) ו-"ורדים לפרקליט המדינה" (Rosen für den Staatsanwalt, וולפגנג שְטַאוּדְטֶה, 1959) – מהסרטים הגרמניים הבודדים משנות ה-50 שמתמודדים עם תקופת הרייך השלישי. הסרט מציג את חוסר-האונים של אנשים הגונים, שחסרים כוח להתנגד לעליית הנאצים, המוצגים כטיפשים ולא-מוסריים.

הסיפור מוצג בתוך סיפור מסגרת באווירה קברטית, שעושה שימוש בטכניקות קולנועיות ישנות: השחקנים-קברטיסטים וולפגנג נוֹיְס ווולפגנג מילר ניצבים על במה, לפני המסך שעליו מוקרן הסרט-שבתוך-הסרט, ומציגים את סיפורו של בקל, פרק אחר פרק. נויס, הקוֹנְפֵרֶנְסְיֶיה (conférencier), מבאר את התמונות, ומילר מלווה אותו בפסנתר, כפי שהיה נהוג בסרטים אילמים. עד מהרה הופכת ההצגה הנוסטלגית – על חילופי-הדברים המלוטשים, השירים העוקצניים ומנגינת הרקע – לשמש ככלי להסטת המוקד מסיפורו הדרמטי של בקל אל עבר ביקורת כנגד אורח-החיים הגרמני לאחר המלחמה.

צילומי הסרט החלו ב-13 במאי 1958 והסתיימו במהלך חודש יוני של אותה שנה. הסרט צולם במינכן, ורונה, סיציליה ודנמרק.

במרץ 2007 יצאה גרסת DVD של הסרט. מספר חודשים קודם לכן יצא הסרט גם במסגרת אוסף DVD של סרטים משנות החמישים.

פרסיםעריכה

בשנת 1959 זכה הסרט במדליית הכסף של פרס הקולנוע הגרמני; רוברט גראף, המגלם את דמותו של ברונו טיכס, זכה אף הוא במדליית כסף של אותו הפרס. באותה שנה זכה הסרט גם במדליית הזהב (הפרס השני בחשיבותו, מתחת ל-Grand prix) של פסטיבל הסרטים הבינלאומי הראשון במוסקבה.[3] יוהנה פון קוצ'יאן (von Koczian), המגלמת את קירסטן, זכתה על משחקה בסרט בתואר השחקנית הטובה ביותר לשנת 1958 מטעם איגוד מבקרי הסרטים של מערב גרמניה.[4] בשנת 1960 זכה הסרט בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר.[5]

הקרנת הסרט בישראלעריכה

בשל האיסור הגורף שהיה קיים על הקרנת סרטים גרמניים שאינם קופרודוקציה,[6][7] נאסר בשנת 1960 הסרט להקרנה פומבית בישראל. איסור ההקרנה היה בניגוד לדעתה של המועצה לביקורת סרטים, שביקשה לאשר את הקרנתו בשל תכניו הביקורתיים כלפי גרמניה הנאצית.[8] ב-22 במרץ 1960, מספר חודשים לפני קבלת ההכרעה בממשלה, נערכה בקולנוע ציון שבירושלים הקרנה חגיגית של הסרט למוזמנים ובכירי ממשל.[9] ב-3 ביולי אותה שנה פסלה הממשלה את הקרנת הסרט, בטענה כי למרות רמתו האמנותית הגבוהה, הסרקזם שבו עשוי להתפרש שלא כהלכה בידי הנוער ואנשים שאינם דוברים את השפה.[10]

למרות האיסור הוקרן הסרט במשך חודשים רבים בהקרנות סגורות ולא רשמיות ברחבי ישראל.[11] באפריל 1967 בוטל האיסור על הקרנת סרטים תוצרת גרמניה בישראל, אולם רק בחלוף מספר חודשים נוספים הגיע הסרט לבתי הקולנוע בישראל.[1]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 זאב רב-נוף, יותר טוב מאוחר..., דבר, 15 בדצמבר 1967
  2. ^ Howard Thompson, Wir Wunderkinder (1958) German Import, The New York Times, October 16, 1959.
  3. ^ עמוד הזכיות בפסטיבל לשנת 1959, באתר הפסטיבל.
  4. ^ הגרמנים בחרו בדני קיי, מעריב, 22 במרץ 1959
  5. ^ עמוד הסרטאנגלית: Aren't We Wonderful) באתר גלובוס הזהב.
  6. ^ רפאל בשן, הצנזור ל. גרינשפון, אף סרט גרמני לא מוצג בארץ, מעריב, 5 בדצמבר 1958
  7. ^ י.כ, מדור שיחות, ההכרעה - לקהל, מעריב, 30 בדצמבר 1958
  8. ^ צבי לביא, המניע להתפטרות, מעריב, 2 בדצמבר 1966
  9. ^ הצגת סרט גרמני להחלטת הממשלה, דבר, 23 במרץ 1960
  10. ^ הממשלה התירה הצגת סרט דוקומנטרי גרמני על ישראל, דבר, 4 ביולי 1960
  11. ^ דוד שליט, מקרינים כוח, בתי הקולנוע, הסרטים והישראלים, רסלינג, 2006, עמ' 132