אנטוניוס הגדול

אנטוניוס הגדול (נולד במצריים בשנת 251 לערך - נפטר כנראה בשנת 356), הוא קדוש נוצרי הנחשב כמבשר הנזירות, וידוע גם כאנטוניוס אב המנזר, אנטוניוס הקדוש ממצרים, אנטוניוס הקדוש מן המדבר, או אנטוניוס, אבי כל הנזירים. הביוגרפיה על חייו, מאת אתנסיוס מאלכסנדריה סייעה להפיץ את מושג הנזירות הנוצרית, במיוחד במערב אירופה באמצעות תרגומיה הלטיניים. תיאורים של אנתוניוס שסבל פיתוי על טבעי במהלך שהותו במדבר, זכו לתיאורים רבים באמנות חזותית ובספרות.

אנטוניוס הגדול
Ἀντώνιος

לידה	אחרי שנת 250 Coma, Egypt, מצרים
פטירה	כנראה 356 תבאי, מצרים
חג	17 בינואר, 17 בינואר, 17 בינואר

קורות חייו

אנטוניוס הגדול היה נזיר מצרי שהשתייך לקבוצת נזירים שנקראה האבות המדבריים במאה השלישית ורביעית. מרבית הידוע על אנטוניוס הקדוש מגיע מכתביו של אתנסיוס הראשון מאלכסנדריה, ספר שנכתב אחרי מותו של אנטוניוס ותורגם ללטינית בשנת 374 על ידי אווגריוס מאנטיוכיה.

אנטוניוס היה בן למשפחת אצולה ממרכז מצרים. אף על פי שנולד ונתחנך כנוצרי ומסופר עליו שכנער לא ידע קרוא וכתוב ולא היה דתי במיוחד. בשנת 271 לערך מתו הוריו והוא נשאר עם אחותו, עליה היה אחראי. אנטוניוס הושפע מהאידיאליזציה שהייתה בנצרות הקדומה לנושא העוני והפרישות. הוא רצה לממש את הרעיונות של ישו ושליחיו כפי שבאו לביטוי בבשורה על-פי מתי יט 21 ”ויאמר ישוע אליו אם-חפצך להיות שלם לך מכר את-רכשך ונתת לעניים והיה לך אוצר בשמים ושוב הלם והלכת אחרי:”, וכן הושפע מהבשורה על-פי לוקאס יד 33 ”לפיכך כל איש מכם שאיננו מותר על כל רכושו אינו יכול להיות תלמידי.”

אנטוניוס החליט למסור את רכושו לעניים. הוא מכר את שדות הוריו, וכן את כל שאר הנכסים. על מנת שלא יצטרך לדאוג לאחותו, צירף אותה לקומונה של בתולות שחיו בתוך הכפר, כחלק מהקהילה, מתוך מטרה ששם היא תחיה ותתחנך ואף מסר כספים שיועדו לכך. את היתרה חילק לעניים.

אנטוניוס חיפש קומונה של גברים, אליה יוכל להצטרף ולהעמיק את דבקותו בדת, אולם לא מצא כזו, לכן בשלב הראשון עזב את ביתו ועבר לסוכה בחצר ושם התחיל בחיי סגפנות יחסית לחיים בבית מגורים. הוא חיפש מקורות השראה ומדריך רוחני אולם על פי המסופר בביוגרפיה שלו, באותה תקופה לא היו נזירים במצרים ולא היה לו מודל חיקוי שילמד אותו כיצד להיות נזיר, לכן למד מעט מכל אדם, בין היתר מאדם מבוגר שחי בפרישות בשולי כפר סמוך עוד מתקופת רדיפת דקיוס. כשהרגיש אנטוניוס שחיים בחצר הבית לא מספיקים להגשמת רצונו להתבודד, עבר לשולי הכפר והמשיך לחפש אנשים שנאמר עליהם שיוכלו ללמד אותו דבקות מהי. בין היתר מסופר עליו שלמד מאליהו, שתקופת התבודדותו במדבר שמשה לאנטוניוס השראה, וכן הושפע מתקופת ההתבודדות של ישו.

הייסורים של אנטוניוס הקדוש (או הפיתוי של אנטוניוס הקדוש), מיכלאנג'לו, 1487-88.

על מנת שלא ליפול למעמסה על אחרים, אנטוניוס עבד לסיפוק צרכיו הבסיסיים, ובשאר הזמן התפלל ללא הפסקה. התפילה הייתה עבורו הדרך להסיט את המחשבות ולהילחם ביצר הרע.

מאנשים שונים הוא למד להתנהג בנדיבות, להתפלל בדבקות, לשלוט בכעסים, לשלוט ביצרים, לכבד אחרים, לצום, לישון על הארץ על מנת לצמצם את ההנאה שבשינה ואת שעות השינה, להתנהג בשפלות רוח וצניעות, ולהבליע את הגאווה. המאבק בחסכים נראה בעיניו כניצחון על השטן כי הרצון לספק את החסכים, הרצון להתענג, בא לדעתו מהשטן. ויתורים אלו (כלומר התנזרויות אלו) וההתמודדות עם הקושי שבוויתורים הם מידות הנזורה אותן טיפח. לפי אתנסיוס, השטן שלח אליו שד שלבש דמות אישה ובא לפתות את אנטוניוס אולם אנטוניוס הצליח לעמוד גם בפיתוי זה. אנטוניוס שהרגיש שהשטן מנסה לפתות אותו דיכא את הגוף שלו יותר ויותר, בנה לעצמו אורח חיים סגפני וקפדני יותר וכך הצליח לעמוד בפיתויים. בין הדרכים בהן נקט – הוא נשאר ער כל הלילה וכך השד לא היה יכול להיכנס לחלומותיו, אכל רק פעם ביום אחרי השקיעה ולעיתים ויתר אף על ארוחה זו. המזון שלו היה רק לחם, מלח ומים. בעקבות כל זאת, אנשים התחילו לקרוא לו "אהוב האלוהים" מתוך הבנה שסגפנות היא דרך להתקרב אל האל.

אנטוניוס החליט לעשות צעד נוסף, ועבר לבית הקברות על גבול המדבר, להתבודד בתוך מבנה קבר שבו דימה לעצמו שהוא ממית עצמו בעודו בחיים. הוא ניתק כל קשר אנושי שהיה לו חוץ מחבר אחד שהיה מביא לו אוכל ומים אחת לכמה ימים. החיים על גבול המדבר היו עבור אנטוניוס מבחן נוסף של התגברות על פחדים, משום שעל פי האמונה המקובלת המדבר הוא ביתן של חיות חיות רעות והשדים (הדמון בלשונו) התגלמו בחיות כמו אריות, דובים, נמרים, שוורים, נחשים ועקרבים. החבר שהיה מביא לו אוכל מצא אותו יום אחד מחוסר הכרה. הוא הביא אותו לכנסייה שבכפר, שם טיפלו בו, אולם משחש אנטוניוס מעט יותר טוב, הוא מיהר לחזור לבית הקברות. אחרי שבמלחמתו עם השדים הצליח להתגבר על החיות שראה בחשכה, ראה אנטוניוס קרן אור יורדת אליו בתוך המבנה החשוך. האור גירש את השדים ואת הכאבים ואנטוניוס פירש זאת כאילו אלוהים עצמו בא לעזור לו. אנטוניוס שאל את האל מדוע לא בא לעזור לו מוקדם יותר והתשובה שקיבל הייתה שהיה זה מבחן, ושהאל רצה לראות אותו נלחם בקשיים ומעכשיו ילווה אותו בדרכו. מתוך כך מסיקים הוגי הדעות של הנצרות כי המאבק הוא חלק בלתי נפרד מהכשרתו של הנזיר ומהתקרבותו לאלוהים.

הפיתוי של אנטוניוס הקדוש, ציור מרכזי מתוך טריפטיך מאת הירונימוס בוש, בערך 1501.

למחרת ההתגלות האלוהית פגש אנטוניוס את האיש הזקן שחי בפרישות בשולי כפר סמוך, אותו איש שפגש בתחילת התהליך כ-17 שנה קודם לכן וביקש ממנו להתלוות אליו למדבר. הזקן השיב בשלילה הן מנימוק הגיל והן משום שהדבר לא מקובל. מכאן מסיקים שאנטוניוס הוא הנזיר הנוצרי הראשון שהלך להתבודד במדבר תקופה של יותר ממספר ימים. כעשרים שנים התגורר לבד על גבול המדבר והתקיים ממתנות מזון שהביאו לו מאנשים שחשבו אותו לקדוש.

בשנת 285 פרש אנטוניוס למדבר במצרים, לחיי בדידות, פרישות וסגפנות, ומעשהו זה נחשב כראשיתה של הנזורה הנוצרית. אף כי היו נזירים לפניו (בהם פאולוס מתבי) והיו נזירים בני תקופתו, אנטוניוס היה הנזיר הראשון שראה את ההתבודדות כאידיאל. לפרסום ולחשיבות שהוא זוכה בה אחראי גם אתנסיוס, בישוף אלכסנדריה שהעלה את סיפורו של אנטוניוס על הכתב. במשך מאות שנים ועד ימינו משמשים תיאוריו של אתנסיוס מדריך לצעירים שמבקשים להפוך לנזירים.

המקום הראשון שאליו פנה אנטוניוס על מנת לחיות את חיי הנזירות הוא מדבר בשם "וואדי אל-נטרון" (בערבית: وادي النطرون ובלטינית ניטרא). ואדי בו קיימים עדיין מספר מנזרים. אנטוניוס מצא שם מצודה נטושה ושם התמקם, ועל פי המסופר כל השרצים שאכלסו את המצודה נסו ברגע שאנטוניוס הגיע למקום. בששת החודשים הראשונים התבודד במצודה אולם שמועות אודותיו הגיעו לאנשים שבאו למקום והוא פתר מחלוקות בין אנשים ואף חולל ניסים, בעיקר בתחום ריפוי חולים.

אנטוניוס לא השתתף בטקסים שנערכו בכנסייה ואף לא בטקס המיסה, אך הדבר לא הפריע לציבור להתייחס אליו כאל סמכות דתית אלטרנטיבית לכנסייה ולהכיר בו כקדוש. אנשים ששמעו עליו ורצו להקדיש עצמם לחיי התבודדות הגיעו למקום בו היה אנטוניוס, קיבלו אותו כמורה רוחני, קיבלו ממנו הדרכה בדבר דרך החיים וההגות והלכו להתבודד איש איש במקום אחר אם כי סמוך למקום בו היה אנטוניוס כך שיכלו להגיע אליו וללמוד ממנו. כך נוצרה חברת הנזירים המתועדת הראשונה. קבוצת נזירים היושבת בסמיכות גאוגרפית אחד לשני היא מנזר, כלומר המושבה שהתקבצה סביב אנטוניוס היא המנזר הנוצרי הראשון הידוע.

מאחר והנהגת הכנסייה הנוצרית לא הייתה שבעת רצון מכך שיש קבוצה שלא משתתפת בטקסים ובתפילות, נדרשו הנזירים להתפלל תחת השגחת רועה רוחני (כומר) לפחות פעם אחת בשבוע. היום הטבעי להתכנסות כזו היה יום ראשון ולכן פעם בשבוע, בימי ראשון, היו הנזירים מתקבצים למקום אחד, מביאים איתם את מה שייצרו באותו שבוע (לרוב סלי קש ומחצלות) וממירים את התוצרת בחומרי גלם ובאוכל. הם היו סועדים סעודה משותפת בה קיבלו הנחיות רוחניות מנזיר בכיר והשתתפו יחד בתפילה ובטקס המיסה, וכך נוצרה למעשה צורת הנזירות המכונה לאורה.

כאשר קיסרי רומא מקסימינוס דאיה ודיוקלטיאנוס רדפו את הנוצרים, יצא אנטוניוס ב-311 לאלכסנדריה לעזור לנוצרים הנרדפים (או למות כמרטיר אם לא יצליח לעזור). בתום גל הרדיפות חזר אנטוניוס למדבר ואיתו באו חסידים רבים חדשים. כמו אנטוניוס ואנשיו היו עוד מתבודדים והמדבר המצרי הפך למקום ריכוז של נזירים. ב-326 יצא אנטוניוס מהמדבר לעזור במאבק נגד המינות האריאנית.

אנטוניוס נחשב כקדוש בכל הכנסיות שמעמד הקדוש קיים בהן.

מכיוון שאנטוניוס נחשב לפטרון החולים בשלבקת חוגרת, נקראות השלפוחיות האופייניות למחלה באיטליה ובמלטה "אש אנטוניוס הקדוש".

לקריאה נוספת

• אורה לימור, יצחק חן, ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ג 2003, כרך א, יחידה 1, פרק ה: הנזירות הנוצרית, עמ' 84–96.
• המארונים ביפו ציינו את חג אנטוניוס הגדול (כולל סרטון)
• עמירם אורן, יפו, המנזר הקופטי אנטוניוס הקדוש ממצרים

• Derwas J. Chitty, The Desert a City: An Introduction to the Study of Egyptian and Palestian Monasticism Under the Christian Empire Oxford 1966

קישורים חיצוניים

• אנטוניוס הגדול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)