אנטונין קפוסטין

הארכימנדריט אנטונין (אנדריי איוונוביץ' קפוסטין, (רוסית: Андрей Иванович Капу́стин);‏ 12 באוגוסט 1817 בכפר באטורינו (Батурино), מחוז פרם (אנ'), הרי אורל – ‏ 24 במרץ 1894 ירושלים, ארץ ישראל) היה איש הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית שהקים ויסד מוסדות דת רבים בארץ ישראל. הוא היה חבר החברה הארץ-ישראלית הפרבוסלבית הקיסרית, חבר כבוד בחברה האימפריאלית לארכאולוגיה, חבר בחברה לארכאולוגיה ועתיקות של אודסה, בחברה הארכאולוגית של אתונה. קיבל אותות כבוד ממסדר סט. ולדימיר (אנ') וממסדר אנה הקדושה (אנ'). קפוסטין פרסם יותר ממאה ספרים ומאמרים בכתבי עת רוסיים ואחרים. הוא הגדיל מאוד את הנכסים הטריטוריאליים הרוסיים במזרח הקרוב. נוסף על חובותיו כאיש דת התמסר קפוסטין גם לארכאולוגיה, אסטרונומיה ונומיסמטיקה. כמו כן כתב שירה וצייר. בינואר 2024 התחילו הליכים להכרזתו כקדוש של הכנסייה הרוסית.[1]

אנטונין קפוסטין
Архимандрит Антонин
לידה 12 באוגוסט 1817 (יוליאני)
בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה, רוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 במרץ 1894 (יוליאני) (בגיל 76)
ירושלים, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה אנדריי איוונוביץ' קפוסטין
מדינה האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה הסמינר התאולוגי בפר
האקדמיה התאולוגית בקייב
השקפה דתית נצרות אורתודוקסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • עיטור אנה הקדושה, דרגה ראשונה
  • עיטור ולדימיר הקדוש, דרגה 3
  • מסדר ולדימיר הקדוש, דרגה 2
  • מסדר המושיע עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אנטונין קפוסטין בציור של ניקולאי קושלב, 1891; הוצג בתערוכה "ארץ הקודש באמנות רוסית" בגלריית טרטיאקוב ב-2001)

קורות חייו ופועלו עריכה

קפוסטין השתייך למשפחה של כוהני דת. אביו העניק לו את החינוך הדתי הראשון. מ-1826 הוא למד בסמינר הקטן של מנזר עלייתה של מריה באיסט (Исеть). לאחר מכן למד בסמינר בפרם. ב-1836 בסמינר ביקטרינוסלב שם היה דודו הרקטור. ב-1839 המשיך את לימודיו באקדמיה התאולוגית בקייב (אנ') וב-1843 התמנה בה למורה ולימד יוונית וגרמנית. ב-7 בנובמבר 1845 סיים את לימודיו והוסמך לכמורה על ידי הפטריארך פילרט (דרוזדוב).

ב-1850 נשלח קפוסטין למיסיון הרוסי באתונה. במשך שלוש שנים למד את כתבי אבות הכנסייה היווניים. בעת שהותו באתונה פיתח קפוסטין אהבה לעתיקות, וחיבור ספר בשם "כתובות נוצריות עתיקות באתונה" (О древних христианских надписях в Афинах) שפורסם בסנט פטרסבורג 1874. בהמלצת המטרופוליט של מוסקבה מונה ב-1859לכומר השגרירות הצארית בקונסטנטינופול. קפוסטין התעניין מאוד בהיסטוריה של יוון בימי הביניים ומחקריו עודדו מחקר כזה ברוסיה. בסוף חייו היה קפוסטין ידוע כאחד הארכאולוגים המשכילים והמנוסים ביותר בעולם.[2]

קפוסטין גם רכש כמות גדולה של כתבי יד עבריים, שהגיעו כנראה מהגניזה הקהירית, ושלח אותם לסנט פטרסבורג.

בארץ הקודש עריכה

קפוסטין נשלח בספטמבר 1865 לארץ הקודש, שבה שלטה האימפריה העות'מאנית, כדי לנהל את המיסיון הרוסי בירושלים. הוא שימש בתפקיד זה עד מותו ב-1894. הוא ראה את עיקר תפקידו בפעולה נגד השפעות של מיסיונים נוצריים לא אורתודוקסיים, כמו הלטינים, ובאיחוד הזרמים האורתודוקסיים השונים.[3] קפוסטין ערך חפירות ב-1883 בחלקה שנרכשה סמוך לכנסיית הקבר וגילה סף שער של חומת העיר העתיקה מן התקופה הרומית. לפי האמונה הנוצרית, זוהה הממצא כ"סף שער הדין" שדרכו יצא ישו מירושלים לצליבתו על גבעת הגולגולתא. השרידים הארכאולוגיים שמורים במרתפי כנסיית אלכסנדר נבסקי. קפוסטין גם פתח מוזיאונים לעתיקות. הוא נפטר ב-24 במרץ 1894 בירושלים בגיל 77 ונקבר בכנסיית העלייה הרוסית בהר הזיתים.

רכישות עריכה

למרות הגבלות תקציביות מצא קפוסטין דרכים לרכוש שטחי אדמה נכבדים בארץ ישראל לטובת הכנסייה הרוסית. ב-1868 הוא רכש את מתחם אשל אברהם[דרושה הבהרה] וקצת אחרי כן את שטח האדמה מסביבו, 72,355 מ"ר. ב-1870 קנה מגרש גדול בהר הזיתים כדי לבנות עליו את כנסיית העלייה הרוסית. בין היתר רכש קרקעות באלוני ממרא, עין כרם, יפו, בית ג'אלא ועוד.

ב-1869 בנה קפוסטין בית עבור צליינים ביפו וכנסייה בסגנון נאו-ביזנטי. כמו כן פתח בית לצליינים בטבריה.

ב-1885 פתחה החברה האורתודוקסית בארץ ישראל חמישה בתי ספר לבנות ובנים בנצרת, ביירות. בבתי הספר האלה למדו יותר ממאתיים תלמידים.

קפוסטין פיקח על בניית גנים וכנסיות ביפו, עין כרם, ראמה, גת שמנים ובית ג'אלא.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אנטונין קפוסטין בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ הודעה מטעם סוכנות טאס"ס, 29 בינואר 2024 (ברוסית)
  2. ^ Frary, L., "Russian Missions to the Orthodox East: Antonin Kapustin (1817–1894) and his World", p. 148
  3. ^ Frary, p. 146