פתיחת התפריט הראשי

אנטי-ציונות

התנגדות לציונות
מפגינים ערבים כנגד התנועה הציונית בארץ ישראל ליד שער שכם בירושלים, במאורעות תר"ף 1920

אנטי-ציונות הוא מונח מורכב ורב-פנים, שמשמעותו התנגדות לתנועה הציונית. אנטי-ציונות הייתה חלק מהמערך הרעיוני של תנועות חברתיות ופוליטיות רבות, לדוגמה בברית המועצות ובמדינות ערב. כיום נעשה שימוש במונח זה גם בשיח הפנים-ישראלי. לאחר הקמת מדינת ישראל נעשה שימוש במונח גם כציון מביע התנגדות לקיומה, אך גם כהתנגדות להיותה מדינה יהודית.

תוכן עניינים

היסטוריה והווהעריכה

 
שלט במאה שערים

אנטי-ציונות, ממקורות שונים ומסוגים שונים, התקיימה כתפיסה מודעת לעצמה החל מראשיתה של התנועה הציונית בשלהי המאה ה-19.

התנגדות לציונות כתנועה פוליטית ולקיומה של מדינת ישראל כישות כיישום של הרעיון הציוני, נרשמה בקרב זרמים פוליטיים ואידאולוגיים שונים בעם היהודי, אך כשלעצמה אינה מהווה תנועה או זרם פוליטי מוגדר. תנועות פוליטיות יהודיות דוגמת הבונד, היהדות הרפורמית, אגודת ישראל ואף מקצת זרמי הציונות, הציגו פתרונות חלופיים לאלו שהוצעו על ידי הציונות לבעיית היהודים (בדרך כלל - בעיית היהודים באירופה). אלו נתפסו ותוארו כ'אנטי-ציונות', בעיקר על ידי ציונים בני זמנם ולעיתים נדירות גם על ידי עצמם (בולטת בעניין זה היא עמדתו של רבי יואל טייטלבוים, שראה בציונות "מעשה שטן" וחטא שהוביל לשואה). תנועות אלו דעכו לאחר מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל. מרבית הזרמים היהודים התנגדו לציונות בראשיתה, החל באורתודוקסיה וכלה ביהודים החילונים. חלק מהזרמים שינו את יחסם ביחס לציונות עד לשנות השלושים של המאה העשרים באופן מלא או חלקי, כמו למשל היהדות הרפורמית שתומכת כיום בציונות. בין הבולטים במתנגדי הציונות בעולם היהודי כיום ניתן לציין את העדה החרדית, שאינה מכירה בסמכותה של המדינה הציונית הריבונית, קבוצת נטורי קרתא, וכן אינטלקטואלים יהודים שונים מהמערב כמו נועם חומסקי.

בעולם הלא-יהודי היה מגוון נרחב של ארגונים, תנועות, זרמים אינטלקטואליים ואף מדינות האוחזות בעמדה רעיונית זו. היא התקיימה בתקופות מסוימות, למשל, באימפריה העות'מאנית או בברית המועצות אף שזו תמכה בהקמת מדינת ישראל בשנת 1948. בראשית המאה ה-21, ניתן למצוא התנגדות שיטתית לציונות פוליטית ואינטלקטואלית בעיקר בעולם הערבי או המוסלמי, וגם בקרב קבוצות אינטלקטואליות שונות במערב.

אנטי ציונות או התנגדות לציונות משמשת בפוליטיקה ובשיח הפנים-ישראלי גם לאפיון וביקורת המחזיקים בתפיסות עולם החלוקות על התפיסה הציונית כתפיסה לאומית-יהודית או מתנגדים לקיומה של מדינת ישראל באופייה הנוכחי. כמו כן, היא משמשת בשיח הכללי העולמי לאפיון אישים, ארגונים ומדינות, המתנגדים לקיומה או לזכות קיומה של מדינת ישראל, שמכונה לעיתים "הישות הציונית" או "האויב הציוני" בידי אותם גורמים.

קבוצות שונות המתנגדות לציונותעריכה

ההתנגדות לציונות הייתה מראשיתה גם התנגדות פנימית בקרב היהודים עצמם, וגם התנגדות חיצונית של קבוצות אחרות שהתנגדו למטרותיה. קבוצות אלו ומניעיהם היו שונות זו מזו.

ביקורת פנימית (יהודית):

הקבוצה סיבת ההתנגדות
הבונד האיגוד הכללי של הפועלים היהודיים ברוסיה, ליטא ופולין הוקם בסוף המאה ה-19 וזכה לכינוי בונד. זו הייתה תנועה סוציאליסטית יהודית שזכתה להשפעה רבה בעיקר בקרב יהודי פולין. הביעה התנגדות לרעיון עזיבת המדינות בהם יושבים היהודים ולוויתור על תרבות היידיש. תמכה באוטונומיה ליהודים בארצות מושבם, בחיזוק זהות יהודית חילונית ובקידום שויון חברתי.
השתלבות במדינות המערב דחיית הרעיון של לאומיות יהודית, תפיסת היהדות כדת ולא כלאום. תמיכה בהשתלבות יהודים כפרטים בתוך מדינות המערב הליברליות. כך למשל כתב נתנאל רוטשילד בשנת 1903 במכתב להרצל: "אומר לך בכנות מוחלטת: אני אראה בחלחלה את ייסודה של קולוניה יהודית במלוא מובן המלה. קולוניה שכזאת תהיה גטו, עם כל הדעות הקדומות של גטו. מדינה יהודית קטנה, קטנונית, אדוקה ואי־ליברלית, אשר תדחה מתוכה את הנוכרי ואת הנוצרי".

חלק מהדוגלים בעמדה זו חששו כי הציונות עלולה לערער את מעמדם של היהודים במדינות בהם הם נהנים משוויון זכויות.

קבוצות חרדיות בתחילה מרבית החרדים התנגדו לציונות. הם לא אהבו את אופייה החילוני של זרמים מרכזיים בתוכה, הם חששו מפני תגובת הגויים ללאום יהודי, לשיטתם יש איסור (דתי) על דחיקת הקץ (ניסיון להביא את הגאולה באמצעות פעולה אנושית) בשל ג' השבועות המופיעות בשיר השירים (על פי פרשנות של אחד ממדרשי חז"ל). עם זאת קבוצות של חרדים לא הביעו התנגדות להקמת מדינה יהודית כשעמדו בפני הוועדה האנגלו-אמריקאית בשנת 1946. חלק מהחרדים הנקראים העדה החרדית שמרו מאז ועד היום על התנגדות ברורה לציונות.
כנעניוּת קבוצה של יהודים חילונים בארץ ישראל (לפני קום המדינה ואחריה) שקראו להעדפת הקשר בין יהודים ללא-יהודים בארץ ישראל על פני הקשר בין היהודים בארץ לקהילות יהודיות ברחבי העולם. היו בשיא כוחם בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים. יונתן רטוש היה ממנהיגי הקבוצה. לעיתים קרובות העדיפו את הכינוי "עברים" על פני "יהודים".
פּוֹסְט ציונות שני זרמים עיקריים: (1) טענה כי הציונות הייתה נכונה לשעתה, אך אינה רלוונטית עוד, כיוון שמטרותיה העיקריות הושגו, ולפיכך יש להתרכז ביצירת חברה אזרחית ישראלית, שתהיה חברה שוויונית, צודקת ושוחרת שלום. במיוחד יש לדאוג לשילובם של לא-יהודים החיים בישראל בחברה הישראלית. (2) טענה כי הציונות היא תנועה קולוניאליסטית שגרמה עוול לפלסטינים וליהודים מזרחים, ולפיכך יש לזנוח את עקרונותיה, ולבסס את מדינת ישראל כמדינת כל-אזרחיה ועל עקרונות הומניסטיים. חלק מהשמאל הפוסט ציוני תומך ברעיון שתי מדינות לאומיות (ישראל ופלסטין), וחלקו תומך בהקמת מדינה אחת דו-לאומית.

ביקורת חיצונית (זרה):

הקבוצה סיבת ההתנגדות
התנועה הלאומית הפלסטינית בעבר שלטה בתנועה הלאומית הפלסטינית תפיסה לפיה יש לשלוט בכל ארץ ישראל (פלסטין) ולא להיות כפופים לשלטון זר. כיום עמדה זו שנויה במחלוקת בין חלקים שונים של התנועה הלאומית. אלו המסכימים לפתרון שתי מדינות, פלסטין וישראל, רוצים כי מדינת ישראל תקיים שוויון מוחלט לאזרחיה הערבים ואינם מסכימים להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית.
התנועה הלאומית הערבית תפיסה שעל-פיה שטח ישראל הוא חלק מהטריטוריה הלאומית הערבית, התנגדות לישראל על רקע היותה נטע זר במזרח התיכון. רואים בה נציגה של האימפריאליזם המערבי. תומכים בזכויותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית.
אסלאם פונדמנטליסטי מאמינים כי ארץ ישראל (פלסטין) היא חלק מ'ארץ האסלאם'. מדינת ישראל מצויה בתוך מרחב מוסלמי ולכן השלטון בה חייב להיות מוסלמי. יהודים יכולים לחיות בארץ כ'עם הספר' ולשמור על אמונתם הדתית, אך לקבל את השלטון המוסלמי על הארץ.
שמאל קומוניסטי ואנרכיסטי מתנגדים לרעיון הלאומיות בכלל ולציונות בפרט כתנועה לאומית. רואה בציונות חלק מהמדיניות הקולוניאליסטית של מדינות אירופה במאות שעברו.
שמאל אנטי ציוני בעולם סבורים שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית שגרמה עוול לפלסטינים, תומכים בהפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה או בפירוק מדינת ישראל והקמת מדינה דו-לאומית שתקיים שוויון מלא לכל אזרחיה ותקנה להם זכויות אינדיבידואליות וקבוצתיות.

אנטי-ציונות כאנטישמיותעריכה

  ערך מורחב – האנטישמיות החדשה

בתחילת המאה ה-21 פרץ גל של אנטישמיות בעולם שהתבטא ברטוריקה מסיתה נגד ישראל ופעולות אלימות נגד יהודים ברחבי העולם, בהם תנועת ה-BDS. הרטוריקה נגד ישראל קיימה את תנאי מבחן שלושת ה-D-ים לאנטישמיות – (Delegitimization) דמוניזציה (Demonization) ומוסר כפול (Double standards) – ושללה את זכותה של מדינת ישראל להתקיים ואת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. גל זה של אנטישמיות, שהגדיר את עצמו כ"אנטי-ציונות" כונה האנטישמיות החדשה, ולובה עם התלקחות מחודשת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשנים אלו.

קוטלר מגדיר "אנטישמיות קלאסית או מסורתית" כ"הפליה כנגד, שלילת זכויות או תקיפת יהודים ושלילת זכותם לחיות כחברים שווי-זכויות בקרב החברה בה הם גרים", ואת "האנטישמיות החדשה" כ"הפליה כנגד זכותו של העם היהודי לחיות כאומה שווה זכויות בקרב משפחת העמים - שלילת ותקיפה אף של זכותו של העם היהודי לחיות - כאשר ישראל היא בעצם היהודי הקולקטיבי בקרב האומות."[1]

הפובליציסט בן-דרור ימיני מרבה לכתוב, מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, על האנטישמיות החדשה ונגד מה שהוא רואה כהסתה נגד ישראל בעולם מצד פלסטינים, פעילי שמאל רדיקלי ואחרים. הוא מכנה זאת "תעשיית השקרים"[2] ו"אנטישמיות במסווה של אנטי-ציונות" או "אנטישמיות פוליטיקלי קורקט"[3]. לטענתו, השנאה לישראל והאנטי-ציונות הקיצונית שנהפכו לרווחות בעשור האחרון, הן למעשה ביטוי חדש לאנטישמיות הקלאסית, והשנאה המסורתית ליהודים מתועלת לשנאה כנגד ישראל (שנחשבת ללגיטימית יותר לעומת האנטישמיות המסורתית שנתפשת כגזענות לא-לגיטימית בעקבות זוועות השואה). כשם שהאנטישמיות הישנה השתמשה בעלילות דם כדי להסית לרצח יהודים, כך גם האנטישמיות החדשה משתמשת בעלילות דם ושקרים רבים כדי להסית ולעורר שנאה כלפי ישראל והיהודים[4].

בעקבות גל תקריות אנטישמיות בצרפת ב-2019 אמר נשיא צרפת עמנואל מקרון שצרפת "תגדיר אנטי-ציונות כצורה מודרנית של אנטישמיות".[5]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • אלחנן יקירה, פוסט-ציונות, פוסט-שואה, הוצאת עם-עובד, תל אביב, 2006.[6]
  • אוריה שביט, אופיר וינטר, אויבי, מורי: הציונות וישראל במשנתם של אסלאמיסטים וליברלים ערבים, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2013.

מאמרים

  • אוריאל אבולוף, על המדינה היהודית כמדינה זרה, ארץ אחרת 55, תש"ע, עמ' 37-32.
  • נפתלי אילתי, האם אנטי ציונות היא אנטישמיות? ‬שנה בשנה, תשנ"ב-1992, עמ' 362-348. ‬
  • מרדכי אלטשולר‬, הציונות והשמאל האנטי-ציוני בקרב יהדות רוסיה, בתוך: חיים אבני, גדעון שמעוני (עורכים), הציונות ומתנגדיה בעם היהודי, הספרייה הציונית, ירושלים, תש"ן, עמ' 172-161.
  • רוברט ‬ויסטריך, אירופה של התכחשות לאמת, אנטי-ציונות ואנטישמיות, האומה 162, תשס"ו, עמ' 26-17.
  • גרשון ‬נראל, אנטי-ציונות ב"כנסייה האלקטרונית" של הנצרות הפלסטינית, מחניים 15, תשס"ד, עמ' 87-77.
  • דריוש סטולה, המסע האנטי-ציוני בפולין, 1967-1968: אנטי-ציונות כמכשיר פוליטי רב-תכליתי, בתוך: מירי פז (עורכת ומתרגמת), החשבון הפולני: עימות עם זיכרון (סדרת קו אדום), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 195-183.
  • אנת פלוצקר, ‬יהודים כגיס חמישי: המסע האנטי-ציוני בפולין, 1967-1968, זמנים 116, 2011, עמ' 101-90. ‬
  • אניטה שפירא, אנטישמיות ואנטי-ציונות בישראל, בתוך: אליעזר בן רפאל, אבי בראלי, מאיר חזן, עופר שיף (עורכים), היהודים בהווה: כינוס ופיזור – בהוקרה ליוסף גורני, 2009, עמ' 96-75.
  • אהוד ‬שפרינצק,‫ אנטי ציונות: מדה-לגיטימציה לדה-הומניזציה, כיוונים 25, תשמ"ה-1985, עמ' 54-43.
  • נחום סוקולוב, "משבת לשבת" (ה"האורח לשבת" עורך דיאלוג פארודי עם נציג מפלגה אנטי-ציונית), הצפירה, 23 בינואר 1903

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Irwin Cotler ,Making the world 'Judenstaatrein', The Jerusalem Post, Feb. 22, 2009
  2. ^ בן-דרור ימיני, "The trap of self-delusion", ‏ nrg (המאמר באנגלית).
  3. ^ נעמי לויצקי ובן-דרור ימיני, בן-דרור, תרגיע, nrg ‏, 30.4.210. ציטוט: "עמדת המוצא שלי היא שהאנטי-ציונות, בחלקה הגדול, היא אנטישמיות פוליטיקלי-קורקט."
  4. ^ פעילת שמאל רדיקלי בשם ברברה לובין טענה שבמהלך מבצע עופרת יצוקה חיילים ישראלים נכנסו לבית ובו אמא עם 10 ילדים, והורו לה לבחור 5 ילדים כ"מתנה לישראל" ולא יבחרו בשבילה, ואחר כך רצחו 5 ילדים, טענה שמהר מאוד הוכחה כשקר על ידי בן-דרור ימיני.
  5. ^ ynet, מקרון: "אנטי-ציונות היא אנטישמיות מודרנית", באתר ynet, 21 בפברואר 2019.
  6. ^ פוסט-ציונות, פוסט שואה באתר הוצאת עם-עובד