אנטי-דת

(הופנה מהדף אנטי דת)

אנטי-דת, או אנטי-דתיוּת, היא התנגדות לדת מכל סוג שהוא. המצדדים בגישה זו מתנגדים לדתות ממוסדות ולפולחנים דתיים, ממוסדים ולא ממוסדים. אנטי-דתיות איננה גישה דתית ולכן היא נבדלת מאתאיזם (חוסר האמונה באלים) או אנטי-תאיזם (התנגדות לאמונה באלים), אם כי אנטי-דתיים עשויים להיות אתאיסטים או אנטי-תאיסטים.

ההתפתחות ההיסטורית של האנטי-דתיותעריכה

אחד הגילויים הראשונים של אנטי-דתיות שזכה לתמיכה רחבה אירע בעידן הנאורות, במאה ה-17, כאשר הפילוסוף הברון ד'אולבאק פרסם מספר ספרים שבהם תקף את הנצרות ואת הדת באופן כללי. בספרו משנת 1766, "הנצרות נחשפת" (Le christianisme dévoilé), הוא תוקף את הנצרות וטוען כי היא אינה מוסרית. אחריו פרסם מספר ספרים נוספים בהם הרחיב את עמדתו ואת נימוקיו.

עמדותיו של ד'אולבאק קיבלו תמיכה מחד וביקורת מאידך. וולטר היה אחד המתנגדים הידועים לגישת האנטי-דתיות, אך על פי ההיסטוריון מייקל בורלי, בתקופת המהפכה הצרפתית ההמונים תמכו באנטי-דתיות והפגינו עוינות כלפי מוסדות דתיים וכלפי נציגיה של הנצרות הממוסדת.

במאה ה-20, כריסטופר היצ'נס היה מנושאי הדגל של האנטי-דתיות, ובספריו טען כי חופש הביטוי וגילויים מדעיים צריכים להחליף את הדת כשיטה להגדרת מוסריות והעשרת התרבות האנושית.

אנטי-דתיות מדינתיתעריכה

ברית המועצות אימצה אידאולוגיה פוליטית של מרקסיזם-לניניזם וראתה את האמונות הדתיות השונות, החוצות גבולות ויבשות, כאיום על הזהות הסובייטית. בהתאם לכך, שלטונות ברית המועצות פעלו בנחרצות נגד כל הדתות במדינה: נצרות, אסלאם, בודהיזם, יהדות ושמאניזם. בדרך כלל היה צורך להזדהות כאתאיסט כדי להתקדם בקריירה פוליטית או מדעית, דבר שהרחיק רבים מהדת. בשנות ה-30, בתקופת שלטונו של סטלין, הממשלה הרסה מבנים ששימשו ככנסיות, מסגדים או בתי כנסת, או הסבה אותם לשימושים אחרים, כמו מועדונים או מתקני אחסון. הממשלה הוציאה להורג אנשי דת, אסרה על פרסום רוב החומרים הדתיים ודיכאה התארגנויות דתיות. על פי מספר הערכות, כ-15 מיליון נוצרים הוצאו להורג בברית המועצות משנת 1921 עד 1950, בהם כחצי מיליון נוצרים אורתודוקסים.

הרפובליקה העממית הסוציאליסטית של אלבניה גירשה בשנת 1946 את נציגי הכנסייה הקתולית ששהו בה, ושמה לה למטרה לחסל כל סממן דתי במדינה, יעד שהושג בשנת 1967. בשנת 1976 נחקק במדינה חוק האוסר כל פעילות או תעמולה דתית.[1]

הרפובליקה הסוציאליסטית רומניה ניסתה אף היא לייסד חברה אנטי-דתית. המשטר השתדל להפיץ בקרב כל השכבות בעם מידע מדעי, פוליטי ותרבותי, שנועד להוות משקל נגד לאמונות טפלות ולמיסטיקה שהיו נפוצים באותה תקופה. כמו כן יזם המשטר קמפיין אנטי-דתי שנועד להקטין את השפעתה של הדת במדינה. לאחר עליית המפלגה הקומוניסטית בשנת 1948 נכלאו נציגי הכנסייה הקתולית בגין פשעים פוליטיים.

מהפכת התרבות בסין הייתה אנטי-דתית במהותה, ומטרתה הייתה חיסול סממני התרבות הסינית הטרום-קומוניסטית (אנ'), שהיו בעיקרם הרגלים דתיים. בתקופת המהפכה הרסו אנשי המשמרות האדומים את כל מבני הדת, השמידו ושרפו ספריות בהן אוחסנו כתבים דתיים, והרסו מקדשים, כנסיות, מסגדים, מנזרים ובתי קברות. התעמולה הסינית-מרקסיסטית תיארה את הבודהיזם כאוסף אמונות טפלות, והדת נתפסה כאמצעי המאפשר הסתננות זרה עוינת, כמו גם איום על השלטון. נזירים בודהיסטים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז, ובודהיסטים טיבטים רבים אולצו תחת איום ברצח להרוס במו ידיהם את מבני המנזרים בהם התגוררו.

אנשי הקמר רוז' ניסו לחסל את המורשת התרבותית והדתית של קמבודיה, ובפרט את דת הטהרוואדה שהייתה הנפוצה במדינה. במהלך ארבע שנות שלטונם של קמר רוז' נהרגו לפחות 1.5 מיליון קמבודים. מבין שישים אלף נזירים בודהיסטים שהיו במדינה, רק שלושת אלפים שרדו את אימת הקמר רוז'.

אישים אנטי-דתיים בולטיםעריכה

בין הפילוסופים המביעים אנטי-דתיות בכתביהם נמנים לוקרטיוס, תומאס פיין, קרל מרקס (שנודע באמרתו על הדת כאופיום להמונים), פרידריך ניטשה, ג'ון דיואי, ברטראנד ראסל, איין ראנד, מדלין מארי אוהייר, ריצ'רד דוקינס, כריסטופר היצ'נס וסטיבן פינקר.

בין הפוליטיקאים האנטי-דתיים נמנים בעיקר מנהיגי המשטרים הקומוניסטיים שרדפו את הדתות הממוסדות במדינותיהם: ולדימיר לנין, יוסיף סטלין, ניקיטה חרושצ'וב, מאו דזה-דונג, אנוור הוג'ה ופול פוט.

בין הפוליטיקאים שאינם קומוניסטים והביעו עמדות אנטי-דתיות נמנים איטו הירובומי, שהיה ראש ממשלת יפן, ויוהאן מוסט. פרייאר ראמאסאמי (אנ') היה פוליטיקאי טמילי שפעל בדרום הודו והפיץ בה את עקרונות הרציונליזם, זכויות האישה ומיגור הקאסטות.

אנשי תרבות התבטאו לא פעם באורח אנטי-דתי, בהם הסופרים הרוקי מורקמי ופיליפ רות, הקומיקאי ביל מאהר, והקוסם ג'יימס רנדי.

הערות שולייםעריכה