אנריקה גספר אי רימבאו
אנריקה לוסיו אאוחניו גספר אי רימבאו (בספרדית: Enrique Lucio Eugenio Gaspar y Rimbau; 2 במרץ 1842 – 7 בספטמבר 1902) היה דיפלומט וסופר ספרדי שכתב מחזות, סרסואלות (אופרטות ספרדיות) ורומנים.
 | |
| לידה |
2 במרץ 1842 מדריד, ספרד  |
|---|---|
| פטירה |
7 בספטמבר 1902 (בגיל 60) אולורון-סנט-מרי, צרפת |
| שם לידה |
Enrique Lucio Eugenio Gaspar y Rimbau |
| מדינה |
ספרד |
| תקופת הפעילות |
? – 7 בספטמבר 1902 |
| בן או בת זוג |
Enriqueta Batlles i Bertran de Lis |
  | |
ביוגרפיהעריכה
אנריקה גספר אי רימבאו נולד במדריד להורים שהיו במקצועם שחקנים. לאחר מותו אביו, עבר רימבאו עם אמו ושני אחיו לוולנסיה. הוא למד מדעי הרוח ופילוסופיה, הוא לא השלים את לימודיו משום שהפסיקם לאחר שהחל לעבוד בבנק המסחרי של המרקיז מסן חואן.
כבר בגיל 13 כתב את הסרסואלה הראשונה שלו, ובגיל 14 היה כתב בעיתון "לה אילוסטרסיון ולנסיאנה" (La Ilustración Valenciana). כשהיה בן 15 הופיעה אמו בקומדיה הראשונה שכתב. בהיותו בן 21 חזר למדריד על מנת להקדיש את עצמו לכתיבה.
שנות השיא שלו כסופר היו בין 1868 ל-1875, כשכתב אופרות דווקא עבור הקהל הבורגני ולא עבור האריסטוקרטיה. בתקופה זו הוא כתב גם דרמות היסטוריות והיה חלוץ התיאטרון החברתי בספרד.
כשהיה בן 23 נשא גספר אי רימבאו לאישה את אנריקטה באטייס אי ברטאן דה ליס (Enriqueta Batllés y Bertán de Lis), אריסטוקרטית יפהפייה, למורת רוחם של הוריה. לאחר שנולד ילדם השני, כשהיה רימבאו בגיל 27, הוא הצטרף לשירות החוץ הספרדי.
הוא שירת ביוון ובצרפת, ואז מדריד, ובסופו של דבר שירת כקונסול בסין, תחילה במקאו ואחר כך בהונג קונג. במהלך זמן זה המשיך לכתוב אופרות, בנוסף לכתיבה לעיתון "אל דיאריו דה מנילה" (El Diario de Manila).
משחזר לספרד הוא עקר לאולרון (Olorón), אף על פי שמשפחתו התגוררה בברצלונה שם הוא העלה על הבמה אופרה בקטלאנית. אחר־כך הוא התגורר במקומות שונים בדרום צרפת. אשתו מתה במרסיי היכן ששירת כקונסול. כשמצבו הבריאותי התדרדר, פרש רימבאו לאולרון עם בתו, חתנו ונכדיו. גספר אי רימבאו מת באולרון ב-1902 בהיותו בן 60.
אל אנאקרונופטהעריכה
"אל אנאקרונופטה" (El anacronópete - נאולוגיזם שמשמעו "מי שטס כנגד הזמן") הוא אחת מעבודותיו החשובות ביותר של גספר אי רימבאו. הרומן, שיצא לאור בברצלונה ב-1887, הוא מסוגת המדע הבדיוני ועוסק במסע בזמן בעזרת מכונה וקדם בכך לספרו הידוע של הרברט ג'ורג' ולס, "מכונת הזמן".
הרומן, בצורת סרסואלה, היה הראשון להעלות רעיון של שימוש במכונה הנוסעת בזמן, ה"אנאקרונופטה". האנאקרונופטה היא קופסת ברזל יצוק ענקית המונעת בחשמל המפעיל ארבעה מכשירים פנאומטיים גדולים המסתיימים בצינורות לשם הנסיעה, וגם מכשור נוסף, כולל מכונה המייצרת "נוזל גרסיה", המונע מהנוסעים להצעיר בשעה שהם נוסעים אחורה בזמן. פנים המכונה כולל כמה אביזרי נוחיות הכוללים, בין שאר הפלאים, מטאטאים הפועלים מעצמם.
המכונה מספקת רקע לסיפור בשלוש מערכות, בהן קבוצת הדמויות הבאות נוסעות בזמן: דון סינדולפו גרסיה, מדען מסרגוסה וממציא המכונה, חברו ועוזרו בנחמין, קלריטה, אחייניתו של סינדולפו ובת חסותו, משרתת, קפטיין לואיס, אהובה של קלריטה, כמה הוסרים ספרדים וכמה נשים צרפתיות קשישות בעלות "מוסר רופף" שראש עיריית פריז רוצה להצעיר על מנת שיחזרו לפרוח.
במערכה הראשונה מסביר דון סינדולפו את תאוריית הזמן שלו. האטמוספירה היא שיוצרת את הזמן כפי שמדגים שימור מזון בפחיות סגורות הרמטית.
בכך שהיא טסה במהירות כנגד כיוון סיבוב כדור הארץ "מבטלת" המכונה את חלוף הימים (מכונה דומה מוצגת בסרט סופרמן) הקבוצה יוצאת מפריז מהתערוכה העולמית של פריז (1878) וחוזרת בזמן לקרב טטואן ב-1860. קבוצת ההוסרים של לואיס שקלריטה ציפתה כי יגנו עליה מפני סינדולפו הפכו לילדים ונעלמו שכן הם לא היו מוגנים על ידי ה"נוזל של האי השתנות". המכונה יוצאת שוב למסע וחוזרת לפריז ביום לפני שיצאו למסע המקורי ואז עוזבות הנשים "שהתחדשו" את המכונה.
במערכה השנייה הם נוסעים שוב אחורה בזמן כשהם מחפשים את סוד חיי הנצח, כשהם עוצרים במועדים שונים בהיסטוריה, כמו בגרנדה ב-1492, שם הם ממליצים לאיזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה להקשיב לאיטלקי מגנואה או כמו ברוונה בשנת 690 (במטרה להשיג אספקה). הם מסיימים את מסעם בחונאן שבסין בשנת 220 שם סינדולפו מצפה כי יוכל להכריח את קלריטה להינשא לו. הקיסר הסיני "היאן טי" מראה לנוסעים כי המצאות רבות כדוגמת מכבש הדפוס וספינות ברזל כבר היו ידועות לסינים בתקופתו. מכיוון שהקיסרית "סון צה" מתה לא מכבר, הוא מציע עסקת חליפין, את קלריטה תמורת סוד חיי הנצח. לאמיתו של דבר נקברה הקיסרית על ידי בעלה כשהיא עדיין בחיים ומתברר כי היא בעצם המומיה הסינית שסינדולפו קנה והביא למכונה. כך, היא משתחררת ורוצה להינשא לסינדולפו. הדמויות בסיפור התפתחו כך שבנחמין נעשה כפייתי בנוגע לחיי נצח, דון סינדולפו מטורף מקנאה לקלריטה, וקלריטה מאוהבת בקפטן לואיס. בנחמין מגלה כי ההוסרים שנעלמו צצו שוב משום שנשמותיהם בנות האלמוות לא נטשו את האנאקרונופטה ושאשתו הראשונה של סינדולפו הייתה בעצם גלגול נשמות של הקיסרית הסינית. בעודם עוזבים מקים קאו פי את שושלת ווי (תקופת שלוש הממלכות).
במערכה השלישית, לאחר עצירת ביניים בפומפיי בזמן התפרצות הווזוב בשנת 79, הם מגיעים למאה ה-30 לפני הספירה לזמנו של נח. שם הם מגלים שסוד חיי הנצח הוא אלוהים. לבסוף, דון סינדולפו בטירופו מאיץ את האנאקרונופטה והיא מתפוצצת בהגיעה ליום הבריאה.
דון סינדולפו מתעורר. לאמיתו של דבר ישן עד כה בזמן הצגת מחזה של ז'ול ורן בתיאטרון בו צפה יחד עם הזוג הנשוי הטרי קלריטה ולואיס.
הרומן מתאים לרוח התקופה, שבה ספריו של ז'ול ורן הצליחו מאוד. הרומן ללא ספק הושפע מהספר "לומן" (Lumen) של הסופר הצרפתי קאמי פלאמאריון (Camille Flammarion). "אל אנאקרונופטה", שנכתב ב-1881, קודם לספרו של אז'ן מוטון (Eugène Mouton) "ל'היסטוריוסקופ" (L'historioscope) ולפיכך לא ייתכן כי הושפע מספר זה.
המהדורה המקורית בהוצאת דניאל קורטסו (Daniel Cortezo) אוירה בידי פרנססק סולר (Francesc Soler). ב-1999 הועלה הספר על מדיה מגנטית בידי אגודת המדע הבדיוני הספרדית (אסוסיאסיון אספניולה דה פנטסיה סיינסיה-פיקסיון אי טרור. - Asociación Española de Fantasía, Ciencia-Ficción y Terror) ובשנת 2000 יצאה לאור בהוצאת סירקולו דה לקטורס (Círculo de Lectores). מינוטאורו (Minotauro) הוציאה לאור את המהדורה של סירקולו ב-2005 עם האיורים המקוריים (מסת"ב 84-450-7565-9).
קישורים חיצונייםעריכה
- כתבי אנריקה גספר אי רימבאו בפרויקט גוטנברג (באנגלית)