אסא קדמוני
אסא קדמוני (28 במרץ 1942[1] – 7 בפברואר 1999) היה קצין צה"ל שקיבל את עיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר בצה"ל, על שבלם את הכוחות המצריים במשך ארבע שעות בקרב סרפאום במלחמת יום הכיפורים, עד להגעת תגבורת. לאחר המלחמה היה פעיל תקופה קצרה יחד עם מוטי אשכנזי במחאה נגד ראשי המדינה בעקבות מחדלי יום כיפור, ובעיקר נגד חיים בר-לב.
 | |
| 8 באוגוסט 1975, אסא קדמוני מקבל את עיטור הגבורה מידי שר הביטחון שמעון פרס. מימין, נשיא המדינה אפרים קציר ורעייתו נינה | |
| לידה |
28 במרץ 1942 תל אביב, פלשתינה (א"י) |
|---|---|
| פטירה | 7 בפברואר 1999 (בגיל 56) |
| מדינה |
 ישראל |
| השתייכות |
 צבא הגנה לישראל |
| דרגה |
 רב-סרן |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד פלוגה בגדוד 890 מפקד פלוגה בסיירת חרוב מפקד כוח בקרב סרפאום | |
| פעולות ומבצעים | |
 מלחמת ששת הימיםקרב כראמה  מלחמת יום הכיפורים | |
| עיטורים | |
 עיטור הגבורה | |
| הנצחה | |
| על שמו יש רחוב בתל אביב | |
בצעירותו עריכה
נולד במרץ 1942 וגדל בתל אביב, כתאום למשפחה בת שלושה ילדים. הוריו, גנא, מורה ומנהלת בית ספר, ואריה, עורך דין בפרקליטות המדינה, עלו לישראל מפולין בשנת 1935. בשנת 1956, כשהיו בני 13, אסא ואחיו איתן עזבו את הבית לתיכון החקלאי עיינות. הוא הסתבך בבעיות משמעת ובכיתה י"א עבר לגור כילד חוץ בקיבוץ גבעת חיים. כנער זכה באליפות נוער של הפועל בריצת 1500 מטר[2].
בשנת 1960 התגייס לצה"ל, התנדב לצנחנים, ושובץ בגדוד 890. בצנחנים עבר קדמוני מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. עם סיום הקורס שב קדמוני לגדוד 890 כמפקד מחלקה[3]. בגיל 22 מונה למפקד פלוגה בגדוד 890[4]. עקב בעיות וסכסוכים עם הממונים עליו הודח מהתפקיד במרץ 1966 ובסוף שובץ כמדריך בבה"ד 1, אולם היה בתפקיד פחות מחודש[5]. במלחמת ששת הימים הוצב בכוח משימה מוצנח באילת שהיה מיועד לצנוח בשארם אל שייח ולתקוף את מוצב התותחים ששלט על המיצר האסטרטגי, ושבגינו החל משבר המלחמה. מטס מטוסי ההצנחה הגיע לשארם אל שייח מיד לאחר שכוח חיל הים בספינות טורפדו נחת בחוף וטהר את המוצב. מפקד הכוח המוצנח אל"ם אהרון דוידי, החליט שאין טעם להצניח את הכוח, שנחת על מסלול שדה התעופה הצבאי של המקום, והשלים את טיהור השטח.
במרץ 1968 השתתף כמ"פ פלוגה ד' של גדוד 71 בקרב כראמה ונפגע בכתפו מרסיסים של הפגזה ירדנית. הוא חזר לצבא אחרי שיקום בבית חולים ומונה למפקד פלוגה בסיירת חרוב והיה שותף במרדפים אחרי מסתננים בבקעת הירדן. בשנת 1970 עזב את הצבא, שוב עקב בעיות ביחסים עם הממונים עליו. קדמוני שירת בצי הסוחר ואחר כך עבד בעוד מספר עבודות מזדמנות. באותה תקופה פגש בעדנה כנעני (זיידמן), שהייתה לחברתו וביוני 1973 החליטו להתארס ונרשמו ברבנות.
מלחמת יום הכיפורים עריכה
ערך מורחב – קרב סרפאום
במלחמת יום הכיפורים, גויס בגדוד המילואים 71 של המג"ד דן זיו והיה בין הראשונים שצלחו את התעלה. ב-17 באוקטובר 1973 פיקד קדמוני על חוליה מאולתרת של 4 לוחמים שנותקה מכוח החלוץ בצפון מתחם סרפאום. הכוח של קדמוני היה צמוד לחבורת הפיקוד של המג"ד דן זיו בפאתי הכפר סרפאום, ולחם ליד הבית שבו התבצר כוח החלוץ, שנותק משאר הגדוד בסרפאום בקרב קשה שנערך במרחב המתחם הלוגיסטי של הארמייה המצרית השנייה. בכוח של אסא קדמוני לחם סגן מאיר הפלר שנפצע קשות,ישראל אדוד שנהרג בקרב, ושקי אברהם שנפצע.
הכוח לחם ליד בודקה של בית דו קומתי כאשר מאחוריהם ניצב קיוסק. לוחם מצרי שעלה על גג הקיוסק ירה צרור שהרג את ישראל אדוד ופצע את הפלר ושקי. אסא הרג את היורה והמשיך להילחם כאשר הוא ושקי נותרו לבדם בהמשך הלחימה. בארי חזק (שהיה חברו הטוב של קדמוני) נהרג קודם לכן בשלב ההתקלות, בעת שכוח המג"ד החל להתבצר בבית שבפאתי הכפר ומתחם סרפאום (קוד "אורחה" במפת הקוד סיריוס). קדמוני ומאיר הפלר השמידו בטילי לאו משאית עם חיילים מצריים ונגמ"ש מצרי מדגם OT-62 טופז, וכוח קדמוני, יחד עם חבורת המג"ד לחמו בנחישות נגד כוחות מצריים גדולים שהסתערו עליהם והגיעו עד למרחק מטרים ספורים מהם במשך כ-4 שעות, שבהמשכן הגיע כוח החילוץ[6]. הצנחנים לחמו ללא הרף על חייהם כנגד התקפות של מאות חיילים מצריים, שלוו באש עזה מטווחים קצרים. בהמשך הקרב הושמד הזחל"ם של הקבוצה באש נגד טנקים מצרית ואפשרות הנסיגה היחידה שלה אבדה[7]. בקרב נהרגו 11 חיילים ישראלים, 10 צנחנים ושריונאי אחד ונפצעו 35.
לאחר הקרב הדיח המג"ד את קדמוני וקצין נוסף, גדעון ביקל, מהגדוד בטענה שהם המרידו את החיילים נגד המג"ד[8]. קדמוני הכחיש את הטענות שהמריד את החיילים נגד המג"ד וטען שהוא כלל לא דיבר עם החיילים. קדמוני טען שהמג"ד היה במצב רוח דיכאוני לאור תוצאות הקרב, ומהתחושה הקשה של חייליו, סבר ששיחה של ביקל עם החיילים הייתה "המרדה" נגדו[9]. ביקל ערער על ההחלטה, ולאחר המלחמה התקבלה טענתו, הוא המשיך בשירות המילואים בצנחנים והגיע עד לדרגת אלוף-משנה, כבוגר המכללה לביטחון פנים ובעל תואר דוקטור לכלכלה. בהמשך קרבות מלחמת יום הכיפורים הורה המח"ט, דני מט, באישור מפקד האוגדה אריאל שרון, לנחיק לשמש מג"ד בפועל של גדוד 71 לצדו של דן זיו. קדמוני פנה לנציב קבילות חיילים, האלוף חיים לסקוב.
על הגבורה שהפגין בקרב זכה בעיטור הגבורה. וכך נכתב בעיטור הגבורה שהוענק לו במאי 1975 על ידי שר הביטחון שמעון פרס:
תיאור המעשה: ביום ה-17 באוקטובר 1973, פקד סרן אסא קדמוני על חוליה מכוח לוחמים ממפקדת הגדוד. כוח זה נותק משאר הגדוד ב"סרפאום", בתוך מתחם של גדוד מצרי. עיקר הלחץ שהפעילו המצרים היה מצפון, לכיוון החוליה של סרן אסא קדמוני. לאחר זמן קצר נפצע אחד מאנשי החוליה, ואחד נהרג. סרן אסא קדמוני השמיד שתי משאיות עם חיילים מצריים, ונלחם לבדו נגד כוחות מצריים גדולים שניסו להסתער על הכוח המנותק והגיעו עד למרחק מטרים ספורים ממנו, במשך כ-4 שעות, עד שהגיע כוח החילוץ. במעשיו אלה גילה אומץ-לב, דבקות במשימה וגבורה עילאית תוך חירוף-נפש. על מעשה זה הוענק לו: עיטור הגבורה. אייר תשל"ה מאי 1975, שמעון פרס, שר הבטחון
לאחר המלחמה עריכה
בפברואר 1974 הוא הצטרף למחאה של מוטי אשכנזי נגד הנהגת המדינה בעקבות מחדלי מלחמת יום הכיפורים ובעיקר נגד חיים בר-לב[10] אותו האשים בהזנחת המערך המוצנח של צה"ל, בהקמת קו המעוזים ובשיטת מינויים פסולה של קצינים[11]. בניגוד לחברים אחרים בתנועת המחאה שבקשו את התפטרות הממשלה, קדמוני דרש את התפטרות כל מנהיגי המפלגות. אולם באוקטובר, בעקבות חיכוכים בתוך תנועת המחאה, ותום חסכונותיו עליהם חי בתקופת המחאה, חדל מפעילות מחאה[12] ושב לשירות בצבא הקבע. באוגוסט 1975 שב קדמוני להפגין נגד הממשלה[13] וכנגד הסכם הביניים בין ישראל למצרים 1975[14] והחזיר כמחאה את אות הגבורה שקיבל[15]. בעקבות זאת הותר חוזהו עם צה"ל[16].
בשנת 1974 עזבה את קדמוני עדנה ארוסתו. בשנת 1975 אושפז לראשונה בבית חולים פסיכיאטרי לאחר שעבר התמוטטות נפשית. הוא אושפז 20 פעמים נוספות במהלך חייו. ברוב שנותיו חי לבד מנותק מחברים וממשפחה. בשנת 1977, בהתערבות שר הביטחון עזר ויצמן, התקבל לעבודה משרדית במשרד הביטחון. בשנת 1998 נפצע קשה בתאונת דרכים. לאחר התאונה מצבו הנפשי השתפר, אך בינואר 1999 התגלה אצלו סרטן גרון וב-7 בפברואר 1999 נפטר.
בשנת 2006 יצא לאור ספרם של פרופ' ברוך נבו ושל נורית אשכנזי "השיבה מסרפאום" (הוצאת מעריב), בו מגוללים המחברים את קורות חייו של קדמוני.
לקריאה נוספת עריכה
- עמירם אזוב, צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973, הוצאת דביר, 2011.
- ברוך נבו ונורית אשכנזי, "השיבה מסרפיאום", הוצאת ספריית מעריב, 2006.
- יוסי בלום הלוי, "התקדשות זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים", הוצאת מיתאם, 1999, סרפאום - מלחמה לחיים ולמוות, עמודים 397–412.
קישורים חיצוניים עריכה
- עיטור הגבורה שהוענק לסרן אסא קדמוני, באתר "בעוז רוחם" של צה"ל
- השיבה מסרפיאום, פרק ראשון.
- ynet, חייו ומותו של גיבור, באתר ynet, 2 באוקטובר 2006
הערות שוליים עריכה
- ^ אתר "Billiongraves"
- ^ נסים קריתי, הישגים מעודדים וריבוי משתתפים באליפות הפועל באתלטיקה קלה, דבר, 19 ביוני 1960
- ^ ברוך נבו ונורית אשכנזי, "השיבה מסרפיאום", הוצאת ספרית מעריב, 2006, עמודים 45-63.
- ^ ברוך נבו ונורית אשכנזי, "השיבה מסרפיאום", הוצאת ספרית מעריב, 2006, עמודים 72-106.
- ^ ברוך נבו ונורית אשכנזי, "השיבה מסרפיאום", הוצאת ספרית מעריב, 2006, עמודים 107-109.
- ^ עמירם אזוב, "צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973", הוצאת דביר, 2011, עמוד 250, "מכאן ואילך הפך הקרב לסיפור של הישרדות וחילוץ. החוליות היו ברובן מכותרות ולחמו איש לנפשו ולחולייתו. חוליית הלחימה הקדמית בפיקודו של סרן אסא קדמוני תפסה חצר בין שני בתים. מהר מאוד נפצעו עמיתיו, וכך, מוקף במאות מצרים, לחם קדמוני במשך ארבע שעות. ירה ברובהו, הטיל רימונים, ירה טילים, דילג מצד לצד, אוסף מחסניות מחבריו הפצועים, ובולם את התקדמות המצרים עד להגעת כוח החילוץ. כאשר הגיע אליו הכוח המחלץ, נשארו לו כדורים מעטים בלבד. לימים עוטר קדמוני בעיטור הגבורה על לחימתו. ייתכן ששהתנסות הקשה שעבר דחפה אותו לעמוד בראש תנועת המחאה שלאחר המלחמה ולמשברים הנפשיים שליוו אותו כל ימי חייו הקצרים".
- ^ הרצוג, עמ' 213–214 ; כפיר, עמ' 163.
- ^ ד&;ר אורי מילשטיין, 40 שנה אחרי: האמת מאחורי קרב הדמים בכפר סרפאום ביום הכיפורים, באתר מעריב אונליין, 9 באוקטובר 2015
- ^ אסא קדמוני 1942–1999, יוסי בלום הלוי בשיחת נפש מוקלטת עם גיבור ישראל, תל אביב ספטמבר 1991, פרק 3 מתוך 3
- ^ עוד מפגין: סרן (מיל.) בצנחנים דורש התפטרות חיים בר לב, מעריב, 12 בפברואר 1974
- ^ בר לב נפגש עם המפגין נגדו - סרן (מיל.) קדמוני, מעריב, 15 בפברואר 1974
דן ארקין, נכנסתי ללשכת בר לב, הצדעתי ודרשתי התפטרותו, מעריב, 19 בפברואר 1974
אסא קדמוני, מעריב, 22 במרץ 1974 - ^ שמשון עופר, ניתוק בין זרמים, דבר, 29 בספטמבר 1974
- ^ א. קדמוני החזיר עיטור הגבורה, דבר, 21 באוגוסט 1975
- ^ גוש אמונים מנסה, דבר, 26 באוגוסט 1975
- ^ אסא קדמוני, דבר, 4 בספטמבר 1975
- ^ קדמוני שוחרר מצבא הקבע, דבר, 27 באוגוסט 1975