אסון הבונים
אסון הבונים, שאירע ב-11 ביוני 1985, יום שלישי כ"ב בסיוון תשמ"ה, הוא תאונת רכבת שבה התנגשה רכבת באוטובוס תלמידים שהוביל תלמידים מחטיבת הביניים של בית ספר ברנר בפתח תקווה לטיול שנתי, בקרבת מושב הבונים. באסון נהרגו 22 בני אדם: 19 תלמידים, מחנכת הכיתה, נהגת האוטובוס ואם מלווה. היה זה אסון הרכבת הגדול בתולדות מדינת ישראל, והשני בחומרתו בתולדות הרכבת בארץ ישראל (ב-17 בספטמבר 1939 ארעה תאונת הרכבת בצריפין בה נהרגו 29 בני אדם בהתנגשות של רכבת ואוטובוס).
התאונה ותוצאותיה עריכה
בשעה 7 בבוקר יצאו 13 כיתות שכבת ז' של חטיבת הביניים ברנר בפתח תקווה לטיול במסגרת פרויקט בר מצווה. בשלושה מסלולים טיולים נפרדים. שכל מסלול כלל ארבעה אוטובוסים: מסלול לגלבוע, מסלול לנחל תנינים והמסלול בו היה מעורב האוטובוס לחוף הכרמל.
התאונה אירעה סביב השעה 08:45 בבוקר. האוטובוס מדגם מרצדס בנץ O303, בו נהגה רות דוידוב והיו בו 38 נוסעים, עצר לפני מפגש מסילת הברזל שבין דרך העפר שעליה נסע לבין מסילת הרכבת בקו תל אביב-חיפה סמוך למושב הבונים (מפגש 13). הדרך הייתה דרך חקלאית, ולא הוצב בה רמזור או מחסום.
לאחר עצירה ממושכת, החליטה נהגת האוטובוס לחצות את המסילה, תוך שאינה שמה לב לרכבת המתקרבת מכיוון תל אביב. ייתכן שלא שמעה דבר עקב האזנה לרדיו שהושמע בעוצמה גבוהה. נהג הקטר הבחין באוטובוס ממרחק של כ-800 מטרים, אולם העריך שזה יספיק לחצות את המסילה לפני שהרכבת תגיע לצומת. מסיבה שאיננה ברורה, נסע האוטובוס באיטיות, ונפגע על ידי הרכבת, על אף שנהג הקטר החל לבלום במרחק של כ-400 מטרים מהצומת. נוסעי האוטובוס הבחינו ברכבת לפני שפגעה בו, אך לא היה בידם לעשות דבר. הרכבת פגעה באוטובוס בחלקו האחורי במהירות של כ-75 קמ"ש והעיפה אותו למרחק של 40 מטרים.
עזרה ראשונה מידית ניתנה על ידי אנשי מושב הבונים וכן על ידי נוסעי הרכבת כולל חיילים רבים שהיו מצוידים בתחבושות אישיות וחוסמי עורקים. אך מעוצמת הפגיעה נהרגו 20 מנוסעי האוטובוס, 18 מהם תלמידים, ובנוסף הנהגת. תלמידה נוספת מתה מפצעיה כעבור יומיים וכך עלה מניין ההרוגים ל-22, ובהם 19 תלמידים, מחנכת הכתה, נהגת האוטובוס ואם מלווה. 16 תלמידים נוספים נפצעו. הילדים ההרוגים השתייכו לכיתה ז' 12 בבית ספר "ברנר" בפתח תקווה, והיוו כמחצית מתלמידיה. ארבעה תלמידים נוספים מהכיתה נעדרו מהטיול. תלמיד נוסף עקב בעיות משמעת הועבר לאוטובוס אחר ובכך ניצל[1]. הכתות שהיו בשלושת האוטובוסים האחרים פונו למושב הבונים, עד שנמצאו נהגים אחרים שיוכלו להחזיר אותם לפתח תקווה, לאחר שהנהגים שהיו עדים לתאונה לא היו מסוגלים לנהוג את הדרך חזרה.
הרכבת עצמה ירדה מהפסים, אולם מלבד פצוע קל לא היו בה נפגעים. קטר הרכבת, מסוג G-12 מספר 120, נפגע בתאונה, אך שופץ וחזר לשירות.
הורי הילדים שיצאו לטיול, החלו לשמוע על האסון ברדיו והחלו לבוא אל בית הספר. בשעה 10:00 בבוקר רחבת בית הספר החלה להתמלא בהורי השכבה בליווי ניידות משטרה, פסיכולוגים ועיתונאים. בשעה 11:30 נמסר מתחנת המשטרה בזכרון יעקב שהאוטובוס הוא נפגע שייך לז'12. כאשר ב-12:00 בצהריים החלו להגיע האוטובוסים עם 11 הכתות האחרות שטיולם בוטל. הורים שילדיהם נפצעו נשלחו לבתי החולים בהם אושפזו הילדים: רמב"ם והלל יפה. מורה שזיהה את הגופות במרכז הלאומי לרפואה משפטית הודיע דרך הטלפון לבית הספר את שמות ההרוגים, והודעות למשפחות נמסרו בכיתות שבכל אחת מהן היה צוות שכלל רופא, אחות, מורה, שוטר ופסיכולוג[2].
התגובות לאסון עריכה
האסון גרם הלם במדינה, הן בשל ממדיו ובמיוחד בשל גילם הצעיר של הקורבנות. עיתונאים מטעם העיתונות הכתובה ושידורי הטלוויזיה, שהגיעו לבית הספר יחד עם המשפחות, תיעדו את השבר בו היו ההורים, לאחר ההודעות על גורל ילדיהם ובמהלך ההלוויות. היו דיווחים רבים על הורים רבים שהתעלפו ונזקקו לטיפול רפואי לאור חוסר היכולת הנפשית שלהם להתמודד עם האבל.
ההרוגים (למעט נהגת האוטובוס שנקברה בשדה ורבורג) נקברו יום למחרת האסון בחלקה מיוחדת בבית הקברות סגולה בפתח תקווה. באותו יום העיר פתח תקווה נכנסה לאבל כללי. וחנויות ועסקים בעיר לא נפתחו כלל או שנסגרו בעת קיום הלוויות. כמה שעות לפני הטקס הממלכתי נערכו טקסי הקבורה בהשתתפות המשפחות השכולות, ובשעות אחר הצהריים נערכה הלוויה ממלכתית, בנוכחות נשיא המדינה חיים הרצוג שהכריז על היום כ"יום אבל לאומי", אך הדבר לא עוגן בהחלטה של הכנסת.[3][4] וראש הממשלה שמעון פרס, שר החינוך יצחק נבון נשא הספד, ואת הלוויה ניהל הרב הספרדי הראשי של העיר הרב משה מלכה בהלוויה השתתפו עשרות אלפי אנשים. בעיקר מהעיר פתח תקווה.
האסון אירע מעט לפני תחילת חופשת הקיץ, ובית הספר ניסה לשוב ללימודים בימים שנותרו, לפי המלצתם של פסיכולוגים. הועלתה הצעה להאריך את שנת הלימודים, אך זו לא מומשה.
האסון ויחסי דתיים-חילונים עריכה
בשבועיים שלאחר האסון נגרם קרע חמור ביחסי דתיים-חילונים, לאחר ששר הפנים ממפלגת ש"ס, הרב יצחק חיים פרץ, קישר בין חילולי השבת בפתח תקווה, שבאותה תקופה היו שנויים במחלוקת, לבין האסון.[5] הרב פרץ סירב להתנצל, וחזר על הדברים בריאיון בתוכנית מבט לחדשות.[6] ההורים דרשו בזעם את התפטרותו ומחו כאשר ראש הממשלה שמעון פרס נמנע מלגנות את דבריו בחריפות המספקת לטעמם. גם האדמו"ר מלעלוב[דרושה הבהרה] דאז השמיע השקפה דומה לזו של הרב פרץ. הוא הטיל על ראש העיר פתח תקווה את האחריות בשל עניין השבת ודרש ממנו להתפטר.
עד היום משמשת אמירה זו של הרב פרץ כדוגמה מפורסמת לניסיון להסביר את קיומו של האל ואחריותו לגרימת אירועים היסטוריים, ומצוטטת בוויכוחים לגבי יחס האל לאסונות.[7]
לאחר האסון סירבה חברה קדישא לבקשת ההורים להקים להם אנדרטה בבית הקברות בפתח תקווה.[8]
לאחר האסון עריכה
בעקבות האסון הוקמו כמה ועדות חקירה, הראשונה שבהן בראשות פרופ' משה לבנה מהפקולטה להנדסה אזרחית בטכניון.[9] זו מצאה כי מצבו המכני של האוטובוס היה תקין לחלוטין.[10] נבדק מחדש נושא תמרורי הרכבת. אחת ההחלטות שהתקבלו הייתה ביטול כמה מהם. ועדה בראשות השופט עזרא קמא המליצה על שילוט ברור במפגשי רכבת וכביש והצבת מחסומים.[11]
נהג הקטר הפוגע, שלמה סומך, שב לעבודתו בקו חיפה-תל אביב עשרה ימים לאחר האסון. ב-1987 הוחלט להגיש נגדו כתב אישום.[12] ב-1989 זיכה אותו בית המשפט.[13] אחרי זיכויו העיד על עצמו ועל מהלך חייו אחרי האסון: "אני אדם מת. אדם נושם שלא חי. אצלנו הזמן לא זז".
ניצולי אסון הבונים נדרשו לעבור טיפולים רפואיים ממושכים, נאבקו במשך זמן רב מול חברת האוטובוסים "אגד" על פיצויים כספיים ולבסוף הושגה פשרה. בריאיון לעיתונות עשר שנים לאחר האסון ציינו את רגשות האשם ואת הקושי לפגוש את הוריהם של אלו שנספו, שבעיניהם של ההורים, הם, הניצולים, מסמלים את מה שילדיהם לא זכו לו. ב-1989 הוחלפה דרך העפר לחוף הבונים בכביש וב-1990 הותקן במקום רמזור התרעה ומחסום אוטומטי.[14]
ב-2 באוקטובר 2001 הגיע למחסום הרכבת בחוף הבונים יקותיאל כהן אביה של יאירה שנהרגה באסון ,ושם התאבד.[15]
יריב אמיתי ממושב הבונים בנה סמוך למקום התאונה אנדרטה מפסי רכבת שעליהם נחרטו שמות ההרוגים, וכן ניטע גן של עצי תמר. באזכרה לנספים באסון שנערכה ב-2004 התברר שגנבי מתכת גנבו את פסי הפלדה מהאנדרטה.[16] בשנת 2011 חודשה האנדרטה, והונחה בה מסילת רכבת מחודשת עליה הונחה אבן שעליה נחרטו שמות הנספים באסון.
בשנת 2006, כתוצאה מהתגובה הציבורית לאסון רבדים ותאונת הרכבת הקשה במפגש הרכבת ליד מושב בית יהושע, האיצה רכבת ישראל את תוכניתה למתן פתרון לבעיית ריבוי מפגשי הרכבת-כביש באותו מפלס, ולקראת סוף אותה שנה פרסמה מכרז לביצוע הפרדה מפלסית בין הכביש והמסילה במפגש הבונים.[17] עם זאת, מאוחר יותר בוטל המכרז והבנייה לא החלה.
במאי 2013 שודרה בערוץ 10 כתבת תחקיר אודות האסון במסגרת התוכנית "אורלי וגיא חוזרים עם תשובה".[18] בכתבה נטען לשרשרת של טיוחים ורשלנות של גורמים שהיו אחראים להסדיר את מפגש הרכבת עם הכביש, ורק לאחר שנים רבות ומספר אסונות התנגשות במפגשי כביש-רכבת נוספים, תוקן המצב.
בדצמבר 2020 החלה רכבת ישראל בבניית הפרדה מפלסית בין הכביש והמסילה כ-700 מ' מצפון למפגש 13. הקבלן אולניק בנה גשר באורך 122 מטרים מעל מסילת החוף ועם סיום העבודות יבוטל המפגש.[19]. בספטמבר 2022 המפגש בוטל והוחלף בגשר.[20]
ליד בית הספר ברנר, ברחוב עין גנים בפתח תקווה, הוקמה אנדרטה לנספים בתאונה ובה פרטי התאונה ושמות הנספים למעט שם הנהגת, רות דוידוב.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
לנוער עריכה
- ליאת לידה-סנדומיר, פתאום הכל השתנה, גוונים, 2018. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים עריכה
- בני המצווה: טיול אל המוות, ההרוגים, הפצועים. בעמוד השער של "מעריב", 12 ביוני 1985. באתר עיתונות יהודית היסטורית
- גיל רונן, לעצור את הרכבת, כותרת ראשית, 22 באפריל 1986
- אורלי וילנאי וגיא מרוז, אורלי וגיא חוזרים עם תשובה: אסון הבונים, באתר nana10, 2 במאי 2013
- אילנה שטוטלנד, "בלתי ניתן לשאת את זה": הסיפורים מאחורי הילדים שנהרגו באסון הבונים, באתר מעריב אונליין, 4 באפריל 2019
- אלי אלון, אסון הבונים 1985, באתר News1 מחלקה ראשונה, 12 ביוני 2023
הערות שוליים עריכה
- ^ דוד גולן, התלמיד נענש וניצל, באתר חדשות, 13 ביוני 1985
- ^ יצחק בן חורין וברוך נאה, בני מצווה: טיול אל המוות, באתר מעריב, 12 ביוני 1985
- ^ ישעיהו אביעם, אטימות, מעריב, 13 ביוני 1985
- ^ הנשיא:היום אבל לאומי, מעריב, 12 ביוני 1985
- ^ אמנון לוי, תאונה זו, על שום מה?, חדשות, 30 ביוני 1985
- ^ אמנון לוי, עתי"ם, "אם האסון יהיה פעמון אזעקה-הוא קורבן בוכה", חדשות, 27 ביוני 1985
- ^ אנשיל פפר, מקבלים את האסונות בהבנה ומתפלאים כשהם לא קורים, באתר הארץ, 3 במרץ 2002
- ^ יעל פישביין, למה לנו אסור?, חדשות, 13 באוקטובר 1985
- ^ אייל ארליך, בכסף שעלתה חקירת אסון הרכבת, אפשר היה למנוע את התאונה, כותרת ראשית, 14 באוגוסט 1985
- ^ אורי שרון, אסון הבונים: ייחקר מצבה הבריאותי של נהגת האוטובוס לפני התאונה, חדשות, 16 ביוני 1987
- ^ יאיר פידל, צחי נגה, דו"ח אסון הבונים: צריך להקים ועדת חקירה ממלכתית, חדשות, 21 באוגוסט 1986
יגאל קוצר, יוחאי רפאלי, מומחה תחבורה: לא כל ההמלצות שניתנו לאחר אסון הבונים יושמו, חדשות, 30 באוגוסט 1989 - ^ אורי שרון, אסון הבונים: הפרקליטות נוטה להעמיד רדיו את נהג הקטר, חדשות, 24 בדצמבר 1986
- ^ אורי שרון, אין אשמים- נהג הקטר מצומת הבונים זוכה מאשמה, חדשות, 29 ביוני 1989
- ^ יגאל קוצר, מאיר תורג'מן, 5 שנים אחרי אסון הרכבת: הוקם מחסום בצומת הבונים, חדשות, 8 באוקטובר 1990
- ^ אלון חכמון, אביה של אחת מהרוגות אסון הבונים התאבד סמוך למקום התאונה, באתר ynet, 2 באוקטובר 2001
- ^ דוד רטנר, ההורים הגיעו לציין את יום השנה ל"אסון הבונים", וגילו שנגנבו חלקים מהאנדרטה, באתר הארץ, 13 ביוני 2004
- ^ נעמה סיקולר, 22 שנה אחרי - הפרדה מפלסית ליד מושב הבונים, באתר ynet, 25 בינואר 2007
- ^ מערכת, אורלי וגיא חוזרים עם תשובה • פרק 6, באתר nana10, 2 במאי 2013
- ^ הפרדה מפלסית במפגש 13 (מושב הבונים), בעמוד הפייסבוק של שבתשתיות - ביצוע פרויקטים בתחבורה, 24 באוגוסט 2022
- ^ שבתשתיות - ביצוע פרויקטים בתחבורה, באתר www.facebook.com