ויקיפדיה

אסון קישטים

אסון קישטים, המכונה גם אסון מאיאק או אסון אוזיורסק, הוא תאונה רדיואקטיבית שהתרחשה ב-29 בספטמבר 1957 במאיאק, אתר לעיבוד דלק גרעיני וייצור פלוטוניום לנשק גרעיני הממוקם בעיר הסגורה צ'ליאבינסק-40 (כיום אוזיורסק) במחוז צ'ליאבינסק שבברית המועצות.

אסון קישטים
Кыштымская авария
איזור העקבות הגרעיני של מזרח אוראל
איזור העקבות הגרעיני של מזרח אוראל
תאריך 29 בספטמבר 1957
שעה 16:22 שעון מקומי
מיקום מאיאק, הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית
גורם תקלה במערכת הקירור של מכילי הפסולת הרדיואקטיבית הנוזלית
קואורדינטות 55°42′45″N 60°50′53″E
הרוגים לפחות 200 אנשים נהרגו כתוצאה של חשיפה לקרינה
נזק האסון השפיע על כ-270,000 איש, כאשר בין 10,000–12,000 פונו מביתם
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

האסון נחשב לתקרית הרדיואקטיבית השנייה בגדולה שפורסמה, אחרי אסון צ'רנוביל. זהו האסון היחיד המסווג כרמה 6 בסולם הבינלאומי לאירוע אטומי ורדיולוגי (INES),[1] המדורג לפי ההשפעה על האוכלוסייה, דבר ההופך את אסון קישטים לאירוע השלישי בחשיבותו השלילית לאחר שני אירועים בעלי רמה 7: אסון צ'רנוביל, שהביא לפינוי של 335,000 איש, והאסון הגרעיני בפוקשימה, שהביא לפינוים של 154,000 אנשים.

בעקבות האסון, לפחות 22 כפרים נחשפו לקרינה, וכ-10,000 איש פונו מביתם. חלקם פונו לאחר שבוע, אך חלפו כמעט שנתיים עד שהפינוי התרחש גם באתרים אחרים.[2]

האסון פיזר חלקיקים רדיואקטיביים על פני יותר מ-52,000 קמ"ר, שבהם חיו לפחות כ-270,000 איש.[3] מכיוון שהאתר Chelyabinsk-40 (ששמו שונה לאחר מכן ל-Chelyabinsk-65) לא סומן במפות, האסון נקרא על שם קישטים, העיר הידועה הקרובה ביותר למקום.

רקע עריכה

לאחר מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות השתרכה מאחורי ארצות הברית בפיתוח נשק ויכולת גרעינית, ועל כן השלטון הסובייטי החל בתוכנית מחקר ופיתוח מהירה לייצור כמות מספקת של אורניום ופלוטוניום בדרגה שתאפשר חימוש נשק גרעיני. כחלק מהתכנית, מפעל מאיאק נבנה בחיפזון במשך 3 שנים בין השנים 1945 ל-1948.

בעת התחלת שלבי פיתוח הגרעין, החששות סביבתיים, ובהם הטיפול בפסולת גרעינית ובטיחות המפעל, תפסו מקום משני בהליך הייצור. כך לדוגמה, בתחילה הושלכה מהמפעל פסולת רדיואקטיבית ברמה גבוהה לנהר סמוך, אשר נשפך לנהר אוב, ולבסוף הגיעה הפסולת במורד הזרם אל האוקיינוס הארקטי. כל ששת הכורים היו על אגם קיז'ילטאש והשתמשו במערכת קירור במחזור פתוח, אשר הזרימה מים מזוהמים מהמפעל ישירות חזרה לאגם.[4] כאשר אגם קיז'ילטאש הפך במהירות למקור מזוהם, אגם קראצ'אי שימש לאחסון המים המזוהמים באוויר הפתוח, וזאת כדי לשמור את המים המזוהמים במרחק קל מהכורים הרדיואקטיביטיים. דבר זה הפך את האגם עד מהרה ל"נקודה המזוהמת ביותר על פני כדור הארץ".[5][6][7]

התאונה והפיצוץ עריכה

בשנת 1957, הפך מפעל מאיאק לאתר אסון גדול, כאשר מיכל תת-קרקעי שהכיל פסולת גרעינית נוזלית ברמה גבוהה ואוחסן בצורה לא נכונה התפוצץ, וגרם לזיהום בשטח של אלפי קילומטרים רבועים, הידוע כיום כ-Eastern Ural Radioactive Trace) EURT, העקבות הרדיואקטיביות של מזרח אוראל). השלטון הסובייטי טייח את האירוע תחת מעטה חשאיות, ומעטים בתוך ברית המועצות או מחוצה לה היו מודעים להיקף המלא של האסון עד 1980.[8]

לפני התאונה ב-1957, חלק ניכר מהפסולת הושלכה לנהר הטקה, שגרמה לזיהומו שהשפיע על תושבי עשרות כפרים על גדות הנהר, שסמכו על הנהר כמקור המים היחיד שלהם לשתייה, לשטיפה ולרחצה. לאחר התאונה ב-1957 הופסקה רשמית ההשלכה בנחל טקה, אך חומר הפסולת הושאר באגמים רדודים ליד המפעל. הזיהום הכבד ביותר התרחש באגם קראצ'אי, האגם הקרוב ביותר למפעל (אשר נחשב כ"המקום המזוהם ביותר על פני כדור הארץ"[5]) שבו נמדדו בערך 4.4 בקרל של פסולת רדיואקטיבית נוזלית ברמה גבוהה, אשר הושלכה במים רדודים בשטח של 0.45 קמ"ר במשך כמה עשורים.[9]

ביום ראשון ה-29 בספטמבר 1957 בשעה 16:22, אירע פיצוץ במיכלי האכסון הפסולת הרדיו אקטיבית. מתוך 14 המיכלים אשר עשויים מפלדת אל חלד ובעלי תחתית בטון אשר טמונה בעומק 8.2 מטרים מתחת לפני הקרקע, הפיצוץ הרס מיכל אחד לחלוטין. הפיצוץ נגרם בעקבות כשל אשר לא תוקן באחד המיכלים, אשר הכיל בין 70 ל-80 טונות של פסולת רדיו אקטיבית נוזלית. בשל כך הטמפרטורה במיכלי הקירור החלה לעלות, מה שגכרם לתהליך אידוי ופיצוץ כימי של הפסולת הרדיואקטיבית היבשה, אשר הכילה בעיקר אמוניום חנקתי ואצטט. הפיצוץ, אשר עוצמתו מוערכת כשווה לפיצוץ 70 טונות של TNT,[10] הרים משטח בטון השוקל 160 טון, והרס חומת לבנים אשר הייתה ממוקמת בבניין הרחוק כ-200 מטרים מאזור הפיצוץ. הפיצוץ שחרר עשרות חלקיקים רדיואקטיביים לאוויר.

העובדים באוזיורסק ובמפעל מאיאק לא הבחינו בזיהום שהתפזר ברחובות, בחנויות, בבתי הספר ובגני הילדים באופן מיידי. בשעות הראשונות שלאחר הפיצוץ חומרים רדיו אקטיביים הוכנסו לעיר באמצעות גלגלי מכוניות, נעלי ומדי העובדים. לאחר הפיצוץ במתקני המפעל, מתכנני מינון של קרינה רדיואקטיבית ציינו עלייה חדה בקרינת הרקע הטבעית באזור. הזיהום התגלה במבני תעשייה רבים, כלי רכב, מבני בטון ומסילות רכבת. האזורים שבהם התגלה הזיהום הרדיואקטיבי הכי גבוה היו רחוב לנין, הרחוב המרכזי של העיר והציר שממנו נכנסו לעיר מאתר התעשייה, ורחוב שקולניה, שבו התגוררה הנהלת המפעל. לאחר מכן, הנהלת העיר הטילה צעדים לעצירת התפשטות הזיהום, כמו איסור להיכנס לעיר מאתרי תעשייה במכוניות ובאוטובוסים. האוטובוסים שבהם נסעו עובדי האתר נעצרו במחסום, ולאחר מכן העובדים ירדו מהאוטובוסים ועברו את המחסום. דרישה זו הורחבה לכל אדם, ללא קשר לדרגה ולתפקיד הרשמי. נעליים נשטפו על מגשים מלאי מים בכניסה לעיר. בגלל שהעיר נבנתה בכוונה כך שתהיה במעלה הרוח ממפעל מאיאק, רוב החומר הרדיואקטיבי נסחף מאוזיורסק ולא לכיוון העיר.[11][12]

העובדה כי הפיצוץ לא גרם לפגיעות מיידיות בנפש הקל על הממשל הסובייטי לטייח את אופי האסון והיקפו, הן בתוך ברית המועצות והן מחוצה לה,[13] גם כאשר בשנת 1982, פרסמה המעבדה הלאומית של ארצות הברית לוס אלמוס דו"ח שחקר טענות לפיהן הפיצוץ נגרם למעשה כתוצאה מניסוי נשק שהשתבש. [14] על פי ההערכות, האסון שחרר 20 M Ci (800 P Bq) של רדיואקטיביות. רוב הזיהום הזה התמקם סמוך למקום התאונה ותרם לזיהום נחל טקה, אך פלומת ענן המכילה 2 MCi (80 P Bq) של רדיונוקלידים התפרסה על פני מאות קילומטרים.[15] מעבר לכך, הדו"ח הצביע על אזורים שזוהמו טרום הפיצוץ כוללים את נהר הטקה, שקיבל בעבר 2.75 MCi (100 PBq) של פסולת שהושלכה בכוונה, ואגם קראצ'אי, שקיבל 120 MCi (4,000 PBq).[7]

ב-10–11 השעות שלאחר הפיצוץ, נע הענן הרדיואקטיבי לכיוון צפון מזרח והחלקיקים הגיעו למרחק של 300–350 ק"מ ממקום התאונה. הנשורת הגרעינית שהביא עמו הענן הביאה לזיהום ארוך טווח של אזור הנע בין 80 - ל-20,000 קמ"ר ברמת זיהום משתנה, המכילה בעיקר צזיום-137 וסטרונציום 90.[7] אזור הקרקע שנחשף כך לזיהום רדיואקטיבי כונה "העקבות הרדיואקטיביות של מזרח אוראל" (EURT). כ-270,000 איש ישבו באזור זה.

במזכר שהופנה לוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות,, כתב שר התעשייה א.פ סלבסקי: "בחקירת הסיבות לתאונה, הוועדה סבורה שהאשמים העיקריים של אירוע זה הם ראש המפעל הרדיוכימי והמהנדס הראשי של מפעל זה, שביצע הפרה בוטה של התקנות הטכנולוגיות להפעלת אחסון תמיסות רדיואקטיביות". בדוח של המשרד לבניין מכונות בינוניות, שנחתם על ידי א.פ. סלבסקי, צוין כי הסיבה לפיצוץ היא קירור לא מספק של המיכל, מה שאפשר לטמפרטורה לעלות עד לנקודה שתכולתה הגיבה זו עם זו והתפוצצה. מסקנה זו אוששה מאוחר יותר על ידי ניסויים שבוצעו במעבדת המפעל המרכזית (CPL). מנהל המפעל מ.א. דמינוביץ' לקח על עצמו את כל האשמה בתאונה, שבגינה הוא שוחרר מתפקידו כמנהל.[12]

פינוי אוכלוסייה עריכה

שם הכפר אוכלוסייה זמן הפינוי (ימים) ממוצע שווה ערך למינון יעיל (mSv)
ברדיאניש 421 7–17 520
סאטליקובו 219 7–14 520
גאליקאייבו 329 7–14 520
רוס. קרבולקה 458 250 440
אלאבוגה 486 255 120
יוגו-קונבו 2,045 250 120
גורני 472 250 120
אייגיש 223 250 120
טרושקובו 81 250 120
בויובקה 573 330 40
מלניקובו 183 330 40
פאדינו 266 330 40
גוסבו 331 330 40
מאל. שאבורו 75 330 40
סקורינובו 170 330 40
בריוחנובו 89 330 40
קריבושינו 372 670 40
מטלינו 631 670 40
טיגיש 441 670 40
צ'טירקינו 278 670 42
Klyukino 346 670 40
קירפיצ'יקי 160 7–14 5

סיכום עריכה

 
אנדרטת קישטים

בגלל הסודיות שאפפה את האירוע, האוכלוסייה באזורים שנפגעו לא קיבלה מידע מיידי על התאונה. שבוע לאחר מכן, ב-6 באוקטובר 1957, החל מבצע לפינוי 10,000 איש מהאזור הפגוע, עדיין ללא הסבר על הסיבות לפינוי.

דיווחים מעורפלים על "תאונה קטסטרופלית" שגרמה ל"נשורת רדיואקטיבית מעל שטחי רוסיה ומדינות שכנות רבות" החלו להופיע בעיתונות המערבית בין ה-13 ל-14 באפריל 1958, והפרטים הראשונים על האירוע פורסמו בעיתון הווינאי Die Presse ב-17 במרץ 1959. [14][16] בשנת 1976, רק לאחר 18 שנים מאוחר יותר, הודיע האופוזציונר הסובייטי ז'ורס מדבדב לעולם על טבעו של האסון והיקפו.[17][18] תיאורו של מדבדב על האסון בעיתון New Scientist זכה בתחילה ללעג על ידי מקורות תעשיית הגרעין המערבית, אך ליבת סיפורו אושרה עד מהרה על ידי פרופסור לב תומרמן, לשעבר ראש המעבדה לביופיזיקה במכון אנגלארדט לביולוגיה מולקולרית במוסקבה.[19]

המספר האמיתי של מקרי מוות נותר לא ברור מכיוון שלעיתים קרובות אין הבחנה קלינית של מחלת סרטן שמקורה מקרינה מאשר כל סרטן שמקורו אחר, וניתן למדוד את שיעור קיומו של הסרטן הנגרם בשל קרינה רדיואקטיבית רק באמצעות מחקרים אפידמיולוגיים. מחקרים אפידמיולוגיים עדכניים מצביעים על כך שכ-49 עד 55 מקרי מוות מסרטן בקרב תושבי גדות הנהר יכולים להיות קשורים לחשיפה לקרינה.[20] מידע זה יכול גם לכלול את ההשפעות של כל השלכת הפסולת הרדיואקטיבית לנהר, כאשר 98% מהם התרחשו הרבה לפני התאונה של 1957, אבל הוא לא יכלול את ההשפעות של ענן הנשורת שנישא מצפון-מזרח בעקבות התאונה.[21] האזור הקרוב ביותר לתאונה יצר 66 מקרים מאובחנים של תסמונת קרינה כרונית, המספקים את עיקר הנתונים על מצב זה.[22]

 
אוזיורסק ב-2008.

כדי לצמצם את התפשטות הזיהום הרדיואקטיבי לאחר התאונה, האדמה המזוהמת נעקרה מהאזור ונקברה במתחמים מגודרים שכונו "בתי קברות של כדור הארץ".[23] ממשלת ברית המועצות הסוותה את אזור ה-EURT על ידי יצירת שמורת הטבע מזרח אורל בשנת 1968, שמנעה כל גישה בלתי מורשית לאזור הפגוע.

ישנן טענות כי בעקבות בקשות חופש המידע האמריקאי לחשיפת תיקי CIA, הארגון ידע על אירוע מאיאק מאז 1959, כשנתיים לאחר התרחשותו, אך שמר זאת בסוד כדי למנוע השלכות שליליות על תעשיית הגרעין האמריקאית בתחילת הדרך.[13]

החל משנת 1989, מספר שנים לאחר אסון צ'רנוביל, הממשלה הסובייטית ביטלה בהדרגה את הסיווג של מסמכים הנוגעים לתקרית במאיאק.[24][25]

מצב נוכחי עריכה

כיום האזור נמצא תחת פיקוח הדוק, כאשר רמת הקרינה באוזיורסק אינה מזיקה ועומדת על 0.1 mSv לשנה.[26][27]

עם זאת, מחקר משנת 2002 הראה שעובדי הגרעין מאיאק ואוכלוסיית גדת נהר הטקה עדיין מושפעים מהשלכות האירוע.[21]

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Lollino et al. 2014 p. 192
  2. ^ Kostyuchenko & Krestinina 1994, pp. 119–125
  3. ^ Webb, Grayson (12 נוב' 2015). "The Kyshtym Disaster: The Largest Nuclear Disaster You've Never Heard Of". Mental Floss. נבדק ב-21 במאי 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Schlager 1994
  5. ^ 1 2 Lenssen, "Nuclear Waste: The Problem that Won't Go Away", Worldwatch Institute, Washington, D.C., 1991: 15.
  6. ^ Andrea Pelleschi (2013). Russia. ABDO Publishing Company. ISBN 9781614808787.
  7. ^ 1 2 3 "Chelyabinsk-65".
  8. ^ "The Kyshtym accident, 29th September 1957" (PDF), Stråleverninfo, Norwegian Radiation Protection Authority, 28 בספטמבר 2007, ISSN 0806-895X {{citation}}: (עזרה)
  9. ^ Tabak, Faruk (2015). Allies As Rivals: The U.S., Europe and Japan in a Changing World-system. Routledge. ISBN 978-1317263968. נבדק ב-9 באוגוסט 2016. Lake Karachay, a shallow pond about 45 hectares in area. {{cite book}}: (עזרה)
  10. ^ "Kyshtym disaster | Causes, Concealment, Revelation, & Facts". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2017-11-26.
  11. ^ Melnikova, N. V.; Artemov, N. T.; Bedel, A. E.; Voloshin, N. P.; Mikheev, M. V. (2018). The History Of Interaction Between Nuclear Energy And Society In Russia (PDF). תורגם ע"י Govorukhina, T. V. Ekaterinberg: Ural University Press. נבדק ב-22 בספטמבר 2021. {{cite book}}: (עזרה)
  12. ^ 1 2 "Accident at the lighthouse in 1957". IK-PTZ. נבדק ב-22 בספטמבר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ 1 2 Newtan 2007, pp. 237–240
  14. ^ 1 2 Soran & Stillman 1982.
  15. ^ Kabakchi & Putilov 1995, pp. 46–50
  16. ^ Barry, John; Frankland, E. Gene (25 בפברואר 2014). International Encyclopedia of Environmental Politics. Routledge. p. 297. ISBN 978-1-135-55396-8. {{cite book}}: (עזרה)
  17. ^ Medvedev 1976, pp. 264–267
  18. ^ Medvedev 1980
  19. ^ "The Nuclear Disaster They Didn't Want To Tell You About".
  20. ^ Standring, Dowdall & Strand 2009
  21. ^ 1 2 Kellerer 2002, pp. 307–316
  22. ^ Gusev, Guskova & Mettler 2001, pp. 15–29
  23. ^ Trabalka 1979
  24. ^ "The decision of Nikipelov Commission" (ברוסית).
  25. ^ Smith 1989
  26. ^ Suslova, KG; Romanov, SA; Efimov, AV; Sokolova, AB; Sneve, M; Smith, G (2015). "Journal of Radiological Protection, December 2015, pp. 789–818". Journal of Radiological Protection (באנגלית). 35 (4): 789–818. doi:10.1088/0952-4746/35/4/789. PMID 26485118.
  27. ^ "Natural Radioactivity". radioactivity.eu.com. In France, the exposure dose is 2.4 millisieverts per person per year, ...
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אסון_קישטים&oldid=38430468"