אַפּוֹלינָרִיזם (יוונית: Απολιναρισμός, אפולינריסמוס) היא השקפה כריסטולוגית שנוסחה על ידי הבישוף אפולינריוס מלאודיקאה בשנות ה-360 והוכרזה כמינות על ידי האורתודוקסיה הנוצרית ב-381. עיקרה היה שהלוגוס-האל הבן מתגשם בישו כך שתודעתו ונשמתו אלוהיים לגמרי ורק בשרו אנושי.

לאחר הוקעת המינות האריאנית בוועידת ניקאה ב-325 וניסוח הצהרת האמונה שהשוותה את האל האב עם האל הבן כחלקים בשילוש הקדוש, עדיין ניצבו אבות הכנסייה מול בעיות שנבעו מההגדרה הכריסטולוגית. תאורטיקנים התלבטו כיצד ייתכן שישו יכל לסבול כאדם אם היה אלוהי, ומן העבר השני עלה חשש שהתגשמות האל בו עשתה את הפן הרוחני המרומם למותנה ונתון לשינוי על ידי הבשר. המחלוקות והקשיים ההגותיים בנדון סערו במלוא עוזם עד לוועידת כלקדון ב-451, בה התקבלה נוסחה המקובלת עד היום על הרוב המוחלט של הכנסיות, ולא נרגעו אף אחריה. קובעי השקפה משני הצדדים חששו שההגדרה בניקאה לא הייתה ברורה כל צרכה. אפולינריוס מלאודיקאה, ניקאי קנאי, נכנס לסוגיה מהכיוון שדגל באחדות שני הטבעים של ישו והתנגד ליצירת בידול כלשהו ביניהם מאחר שהיה בכך כדי לפקפק בהשפעת האל הישירה בתוך העולם; גישה זו יוצגה בעיקר על ידי אסכולת אלכסנדריה (שאפולינריוס היה מקורב לראשיה, במיוחד אתנסיוס) בעוד שיריביה, שהתרכזו סביב אסכולת אנטיוכיה, דאגו יותר מטשטוש ההבדלים בין שני הטבעים ומכך שקירוב יתר ביניהם מציג את האל כמושפע ומשתנה מבריאתו. הדבר שהטריד ביותר את אפולינריוס היה תורתו של מרקלוס מאנקירה (אנקרה). מרקלוס טען, בהתבסס על דברי פאולוס השליח באיגרת הראשונה אל הקורינתים ט"ו כ"ד (וְאַחֲרֵי כֵן הַקֵּץ כְּשֶׁיִּמְסֹר אֶת־הַמַּלְכוּת לֵאלֹהִים הָאָב) כי הלוגוס/האל הבן היה אימננטי בתוך האל האב ולאחר הישועה יחזור לקיום בלתי-נפרד עמו. גם מרקלוס הוקע כמין וכופר בסופו של דבר. צמצום מעמדו של ישו באופן כזה דחף את הבישוף מלאודיקאה להגן על אלוהותו ונצחיותו.

האב חאלד אנטוליוס אבחן שלושה שיקולים עיקריים שהנחו את אפולינריוס בבואו לגבש את הכריסטולוגיה הייחודית שלו. ראשית, נדרש לשמור על מושא אחד ויחיד לסגידה לישו, ובידול בין טבעיו יצר איום של "שני מושיעים" בגוף יחיד שכל אחד עומד בפני עצמו. שנית, ודאותה ונשגבותה של גאולת העולם תבעה שרק ישות אלוהית תהיה מופקדת עליה, מבלי להיות מותנית או מעורבת עם טבע גשמי שהיה עשוי לשנותה או להשפיע עליה. ולבסוף, דווקא מתוך חשיבות השילוב בין האלוהי לגשמי שסימל ישו כחיבור בין בני האדם לבורא, שוכנע אפולינריוס שקיומם של תודעה ושכל עליונים ואנושיים זה בצד זה בתוכו משמעו היה ביטול האחדות הזו: הצד הרוחני הגבוה בוודאי היה בולע כליל את השני ובכך מסמל לא השתלבות אלא שעבוד וחיסול. המגע בין האדם לאל לא היה של הלימה, אלא היה כרוך בחיסול חלק מהאנושי.

מכל זאת הגיע בישוף לאודיקאה לנוסחה הכריסטולוגית שפיתח לבסוף. הוא הצהיר שאף שייתכן כי לישו הייתה נשמה נחותה או כח חיים בסיסי אנושי, כמו זה של חיה או של אדם המצוי באי-הכרה, האינטלקט והתודעה שלו – הנואוס – לא היו כאלו כלל. תחת זאת, הלוגוס תפס לחלוטין את מקומם בתוכו. הוא היה לא יותר מהאל הבן שעטה בשר, ללא מוח או נשמה אנושיים. גם גופו, אף שהיה רגיל וגשמי, היה שונה במהותו הרוחנית מזה של האדם החוטא שנפל וצאצאיו וספוג כולו באלוהות. החיבור בין הגשמי לנשמתו האלוהית היה מוחלט. מבחינות מסוימות, הבישוף הקדים את זמנו: הוא קבע, באופן שישמש גם את המנסחים בכלקדון, שישו היה אחד בהוויתו (ὁμοούσιος) עם האל האב והאנושות גם יחד. אבל הצורה שבה השתמש במובן זה לא הייתה תוך הצבעה על שני טבעים הפועלים ביחד, אלא על טבע אחד ויחיד שנוצר מחיבור הצד האלוהי עם הגשמי. בכך סלל את הדרך דווקא למונופיזיטיות שיצאה מנקודות הנחה דומות מאוד. תורתו גובשה על ידו במהלך שנות ה-360.

שמע האפולינריזם הגיע לבישוף רומי דמסוס הראשון ב-375, ולאחר היסוס קצר גינה אותו. כשהתפשטה הידיעה, צבר אפולינריוס אויבים מבין גדולי ההוגים. ראשי אסכולת אנטיוכיה, כמו דיודורוס מטרסוס (אנ'), תקפו אותו בשל פגיעה בנשגבות האל הניצב מעל העולם בכך שהחדיר אותו כליל בגוף אנושי סובל. אבות הכנסייה הקפדוקיים, בסיליוס הגדול ובמיוחד גרגוריוס מניסה, הזדעזעו אף הם והוקיעוהו נחרצות, תוך שהם מדגישים את היות שני הטבעים מושלמים, מובחנים וגם כרוכים זה בזה. אנטוליוס העיר כי חשיבות האפולינריזם נחה פחות בו עצמו ויותר באופן בו אילץ את כל הצדדים במחלוקת הכריסטולוגית לחדד עמדות וניסוחים, צעד חשוב בדרך לכלקדון ולהתפתחויות אחרות. ב-381 הכריזו 150 בישופים בוועידת קונסטנטינופול הראשונה על התורה של בישוף לאודיקאה כמינות מוחלטת.

לאחר מות אפולינריוס ב-392 לא נמוגה השקפתו מיד. תלמידיו ומאמיניו התפצלו לשתי כתות, הוויטאליים והפולמיאנים. הוויטאליים שבו אל הכנסייה האורתודוקסית ב-425, והפולמיאנים התמזגו עם המונופיזיטים.

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה