פתיחת התפריט הראשי

אפטונבלודט

עיתון שוודי
(הופנה מהדף אפטונבלדט)

אפטונבלודטשוודית: Aftonbladet, "גיליון הערב") הוא עיתון שוודי המופץ בפורמט טבלואיד, שנוסד ב-1830 על ידי לארס יוהאן הירטה בתקופה המכונה "המודרניזציה של שוודיה". כיום נוקט העיתון בקו אותו הוא מגדיר "סוציאל-דמוקרטי עצמאי", והוא היומון הגדול ביותר במדינות הנורדיות[1]. הבעלות על העיתון היא בחלקה של קונפדרציית האיגודים המקצועיים השוודים ובחלקה של קבוצת המדיה הנורווגית שיבסטד. ב-2006 הגיע העיתון לתפוצה של 420,800 גיליונות ליום, עם חשיפה ל-1,425,000 קוראים מדי יום, כ-15% מאוכלוסיית שוודיה.

Internet-news-reader.svg אפטונבלודט
Aftonbladet
Aftonbladet frontpage.jpg
עמוד ראשון של העיתון משנת 2009
תדירות יומון
פורמט טבלואיד
בעלים קונפדרציית האיגודים המקצועיים
השוודית ותאגיד "שיבסטד"
עורך יאן הלין
תאריך ייסוד 1830
שפה שוודית
מערכת סטוקהולם
תפוצה 420,800 (מרץ 2006)
מדינה שוודיה עריכת הנתון בוויקינתונים
ISSN 1103-9000
http://www.aftonbladet.se
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היסטוריהעריכה

עם תחילת פרסומו של העיתון בשנת 1830 על ידי לארס יוהאן הירטה, עסק העיתון בדיווח חדשותי ובביקורת על מדיניותו של קרל הארבעה עשר, מלך שוודיה. המלך הורה על סגירת העיתון, והחרים אותו, והירטה הגיב בכך שפתח עיתון חדש "Det andra Aftonbladet" (אפטונבלודט השני), שנסגר אף הוא. 26 פעמים נפתח העיתון בשמות שונים, עד שהתיר המלך את הופעתו בשמו המקורי.

במהלך תקופת קיומו נע אפטונבלודט בין קווים מערכתיים שונים. כשנפתח נקט בקו ליברלי, אך הפך לעיתון שמרני כשהיה תחת עריכתו של האראלד סוהלמן, בין השנים 1890 ל-1921. ב-1929 השתלט על תאגיד "סביידיש מאץ'" שהיה לב עסקיו של איש העסקים איוואר קרוגר. השפל הגדול הביא לקריסת האימפריה הכלכלית של קרוגר, והוא התאבד בשנת 1932, אך העיתון נותר בשליטת משפחתו. בשנה זו תמך העיתון בממשלתו של פר אלבין הנסון הסוציאל-דמוקרט. לאחר מכן עבר לתמיכה במפלגה הליברלית. במהלך מלחמת העולם השנייה עבדו בעיתון חברי צוות פרו-גרמנים, שצידדו בעמדת גרמניה במלחמה.

 
עמודו הראשון של הגיליון הראשון של אפטונבלודט מ-1830

באוקטובר 1956 נמכר העיתון לקונפדרצית האיגודים המקצועיים השוודית. בתחילה הביא השינוי לירידה בתפוצתו, אך במהלך שנות השישים עלתה תפוצת העיתון, והגיעה לכחצי מיליון גליונות.

במהלך שנות ה-90 נקלע העיתון לקשיים כלכליים, ורבים פיקפקו ביכולותיהם של האיגודים המקצועיים כמוציאים לאור של עיתון יומי נפוץ. ב-1996 נרכשו 49.9 אחוזים ממניות העיתון על ידי קבוצת המדיה הנורווגית שיבסטד, כאשר האיגודים המקצועיים שומרים על השליטה בתוכן המערכתי של העיתון ועל רוב המניות בו. באותה שנה עלתה לראשונה תפוצתו של העיתון על זו של יריבו הגדול אקספרסן.

העיתון אימץ בשלב מוקדם את הפרסום באינטרנט. מהדורת אינטרנט של העיתון עלתה אל הרשת באוגוסט 1994, ואתר אפטונבלודט הוא אחד מחמשת האתרים הנצפים ביותר בשוודיה, ואחד מהאתרים הנצפים ביותר באירופה כולה.

ביקורתעריכה

איכותו העיתונאית של אפטונבלודט עמדה לעיתים בסימן שאלה. בסוף שנת 2006 כתב העיתונאי פיטר קדהמר, שעבד עבור העיתון, כי עיתונו מטפל בחיי האהבה של הכוכבת השוודית לינדה רוזינג באותה מידת החשיבות שהוא מטפל במלחמה בעיראק.

הבמאי אינגמר ברגמן טען כי מסע שערך כנגדו אפטונבלודט היה הכוח המרכזי מאחורי האשמות על אי סדרים כספיים שהביאו לגלותו מרצון במינכן בשנות ה-70 של המאה ה-20. בספרו האוטוביוגרפי "לטרנה מגיקה" ברגמן טען כי אפטונבלודט הוא זבלון צהבהב ששם לו למטרה להשמיצו.

טענות על אנטישמיותעריכה

מספר פעמים הואשם אפטונבלודט בנטיות אנטישמיות.

במהלך מלחמת לבנון הראשונה האשים העיתון במספר מאמרים את ישראל כי זו חוזרת על זוועות השואה. ב-17 ביוני 1982 פורסמה בעיתון קריקטורה בה צויר מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, כמלאך המוות, בכיתוב "ועברתי בארץ הפלסטינים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ הפלסטינים מאדם ועד בהמה ובכל אלוהי הפלסטינים אעשה שפטים, אני ה'".

באפריל 2002, בעת מבצע חומת מגן פרסם העיתון מאמר מערכת בכותרת "Den korsfäste Arafat" (ערפאת הצלוב), שיש מבקרים שראו בו איזכור לטענה של צליבת ישו בידי היהודים.

בשנת 2003 הורשע עורכו הראשי של אתר האינטרנט של העיתון, קאלה יונגקוויסט, ב"פשע שנאה נגד קבוצה אתנית" אחרי שסירב להוריד תגובות הקוראות להשמדת היהודים.[2]

ב-3 בינואר 2006 פרסם העיתונאי רוברט קולין מאמר בו התייחס ל"לובי היהודי", שכביכול מונע את השימוש במילה "חג המולד" בארצות הברית.

שערוריית קצירת האיבריםעריכה

ב-17 באוגוסט 2009 פרסם העיתון מאמר של העיתונאי דונלד בוסטרום לפיו צה"ל קצר איברים מפלסטינים שמתו בעודם במשמורת ישראלית. המאמר הביא ראיונות עם הפלסטינים שהעלו את הטענה, ועם דובר צה"ל שהכחיש אותה, אך ללא שום הוכחה לטענה המועלית בכתבה.[3] המאמר הביא לתגובה נזעמת של משרד החוץ הישראלי, שהשווה אותה לעלילת דם. לשכת העיתונות הממשלתית סירבה להעניק אישורי כניסה לרצועת עזה לכתבי העיתון, וטענה כי יהיה עליהם להמתין לשם כך שלושה חודשים, ושר הפנים אלי ישי מסר כי לא יעניק לעיתונאים מטעם העיתון אשרות שהייה בישראל. משרד החוץ מסר כי ימנע מכתבי העיתון אשרות כניסה.

הפרסום והתגובות לו יצרו משבר דיפלומטי בין שוודיה וישראל. על אף ששגרירת שוודיה בישראל אליזבת בורסיאין בוניאר גינתה את הפרסום, הודיע משרד החוץ השוודי כי דבריה אינם מייצגים את עמדתו.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ על פי סוכנות הסטטיסטיקה השוודית Tidningsstatistik AB
  2. ^ לירן לוטקר, העיתון השוודי מציג: היסטוריה של גזענות, nrg מעריב, ‏24.8.2009
  3. ^ עורך העיתון השוודי: "אני לא נאצי", ynet, ‏ 24.8.2009