אפס ביחסי אנוש

אפס ביחסי אנוש
בימוי	טליה לביא
הופק בידי	אילון רצ'קובסקי
תסריט	טליה לביא
עריכה	אריק להב ליבוביץ
שחקנים ראשיים	דאנה איבגי; נלי תגר; שני קליין
מוזיקה	רן בגנו
צילום	ירון שרף
מדינה	ישראל
חברת הפקה	יולי אוגוסט הפקות
חברה מפיצה	סרטי שני
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	26 ביוני 2014
משך הקרנה	100 דקות
שפת הסרט	עברית
סוגה	דרמה קומית
תקציב	3,706,955 ש"ח
הכנסות	2,720,600 ש"ח מהקרנות
הכנסות באתר מוג'ו	zeromotivation
פרסים	הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים טרייבקה והבמאית הטובה ביותר ע"ש נורה אפרון; 6 פרסי אופיר: לתסריט ולבימוי, לשחקנית הראשית, לעריכה, למוזיקה המקורית ולליהוק הטוב ביותר.
סרט קודם	"חיילת בודדה"
	דף הסרט ב־IMDb

אפס ביחסי אנוש הוא סרט קולנוע ישראלי מסוגת קומדיה שחורה משנת 2014 שכתבה וביימה טליה לביא ומככבות בו דאנה איבגי, נלי תגר ושני קליין.

הסרט מבוסס על "חיילת בודדה", סרט קצר של לביא מ-2006, גם הוא בכיכובה של איבגי.^[3]

הסרט עוסק במערכות היחסים בין חיילות שלישות במחנה שיזפון של צה"ל, השוכן במקום נידח בנגב. זוהי אחת היצירות הישראליות הראשונות העוסקת בשירות הצבאי כאשר היא מעמידה נשים במרכזה.

לדברי מבקר הקולנוע גידי אורשר: "זהו סיפורן של הרבה אלפי הנשים הקטנות השקופות שממלאות את המשרדים הצבאיים כדי לנסות להיות חלק מקונצנזוס, מדרך חיים, ממחויבות לאומית שהכוונות הטובות שלהן פוגשות לעיתים מציאות שלא מחזירה להן חיוך, או לפחות פיסה זעירה של כבוד אנושי".^[4]

הסרט עלה לאקרנים בבתי הקולנוע בישראל ביוני 2014. הוא זכה בפסטיבל הסרטים טרייבקה ב"פרס הסרט הטוב ביותר" והבמאית קיבלה את "פרס הבמאית המצטיינת ע"ש נורה אפרון".^[5] ב-21 בספטמבר 2014 זכה ב-6 "פרסי אופיר"^[6] מתוך 11 להם היה מועמד: לתסריט ולבימוי (טליה לביא), לשחקנית הראשית (דאנה איבגי), לעריכה (אריק להב ליבוביץ), למוזיקה המקורית (רן בגנו) ולליהוק הטוב ביותר (אורית אזולאי). ב-13 באוקטובר זכה הסרט ב"פרס תא המבקרים לסרט הישראלי הטוב" של אותה שנה.

תקציר העלילה

סיפור א': המחליפה

דפי (נלי תגר) היא חיילת חסרת מוטיבציה המשרתת כמש"קית נייר וגריסה במשרד השלישות של בסיס השריון הנידח שיזפון שבנגב (בסיסה של חטיבה 460). עיקר תפקידה הוא גריסת מסמכים שנזרקו. היא גרה בחיפה אך חולמת להגיע לתל אביב על ידי מעבר לשירות בבסיס הקריה. היא כותבת מכתבים לגורמי צבא רבים, כולל הרמטכ"ל, ומבקשת העברה. כאשר יום אחד מגיעה לבסיס תהילה (יונית טובי), שמספרת כי סיימה טירונות ונשלחה לשרת שם, דפי משוכנעת שמכתביה נענו בחיוב, וכי מדובר בחיילת חדשה שנשלחה להחליף אותה. דפי חופפת אותה ומכניסה אותה לרזי תפקידה, כולל הסבר על חשיבותו של אקדח הסיכות היקר של המשרד. בערב מתגלה כי תהילה כלל איננה חיילת וכי מדובר במתחזה שהגיעה לבסיס כדי לפגוש את איתן (משה אשכנזי) קצין שניהל איתה קשר רומנטי במשך ימים אחדים. הוא דוחה אותה והיא פוגשת בחדרו בחברתו החדשה, ענת (דנה מיינרט), קצינת הת"ש של הבסיס. בעקבות זאת תהילה חותכת את עצמה בשירותים ובבוקר היא נמצאת במיטתה ללא רוח חיים. לאחר מכן דפי מגלה שמכתביה לא נשלחו מעולם. דפי יוצאת לקורס קצינות, בתקווה לעבור בסופו לבסיס הקריה.

סיפור ב': הבתולה

חיילת נוספת במשרד השלישות היא חברתה של דפי, זוהר (דאנה איבגי) – בת קיבוץ צינית וחצופה שאינה מקבלת מרות. תפקידה הוא מש"קית דואר, אבל אין לה כל עניין לבצע את תפקידה והיא עסוקה בשבירת שיאים במשחק המחשב "שולה המוקשים". היא ניסתה למנוע מדפי לעזוב בכך שלא שלחה את מכתביה, אולם לאחר שדפי מגלה זאת החברות ביניהן מתפרקת. כאשר מתגלה לזוהר כי היא החיילת היחידה במשרד השלישות שעדיין בתולה, היא מחליטה לפעול על פי עצתה של אירנה (תמרה קלינגון), עולה חדשה, שנוהגת להעיר לזוהר ולעקוץ אותה על בתוליה, ולהכיר גבר. היא מזמינה למשימה זו את מאיר (אלעד סממה), חייל קרבי שהגיע לבסיס. השניים יוצאים לפינה חשוכה בבסיס, מתוך כוונה לקיים יחסי מין, אך עד מהרה המפגש הופך לניסיון אונס. מעשיו של מאיר מופסקים על ידי אירנה, המאיימת על החייל בנשקו בעוד מכנסיו מופשלים, ודורשת ממנו לקיים יחסי מין עם הפח שלידו, בגלל שלטענתה התייחס אל זוהר כמו אל פח זבל.

סיפור ג': המפקדת

קצינת השלישות רמה (שני קליין) היא המפקדת הישירה של דפי וזוהר, אשר מנסה ללא הצלחה להתמודד שוב ושוב עם בעיות המשמעת וחוסר המוטיבציה של השתיים. רמה מנסה להכין את המשרד לקראת ביקורת שלישות חיצונית, ומתקשה להשיג את שיתוף הפעולה של החיילות. מפקד הבסיס בועז (יובל סגל) מסביר לה כי הצלחה בביקורת היא נקודת מבחן קריטית על מנת להוכיח את יכולותיה ולקבל המלצה לקראת התפקיד הבא שלה והקריירה הצבאית עליה היא חולמת. בעקבות עונש שהטילה רמה על זוהר, זוהר גורסת את כל המסמכים שבמשרד השלישות, וגורמת לכישלון בביקורת, שמביא לסיום שירותה של רמה, ושליחתה של זוהר לכלא הצבאי.

דפי מסיימת את קורס הקצינות, אך בסיומו, במקום לעבור לבסיס הקריה כפי שחלמה, היא חוזרת לבסיס שיזפון לתפקיד שמילאה קודם רמה. התפקיד החדש מעמיד במבחן את החברות בינה לבין זוהר. בעקבות ריב ביניהן, שבו זוהר תולה בבסיס את המכתבים שדפי שלחה ודפי מנסה למחוק את השיאים של זוהר ב"שולה המוקשים", דפי אכן מועברת לקריה וזוהר מאבדת את בתוליה לצחי, קצין המחשוב של הבסיס: שניהם פונו למרפאה לאחר שדפי מחקה את כל המידע הממוחשב חוץ מהמשחקים. לבסוף זוהר משתחררת משום שדואר אלקטרוני הפך את תפקידה למיותר, והיא עוזרת לדפי לכתוב מכתב בקשה לעבור למשרד אחר בקריה.

הפקה

צילום הסרט התבצע במקומות אחדים. זירת ההתרחשות העיקרית, משרדי השלישות, צולמה בצריפים נטושים של משרד החקלאות ברעננה, ובשבט הצופים "רשפים" בהרצליה. נופים מדבריים צולמו בנגב, בין השאר במדרשת שדה בוקר. מפקדת הבסיס צולמה בערד.^[7]

עלילת הסרט מתרחשת במשך שנה, בין 2003 ל-2004, כלומר כעשר שנים קודם צילומו. הדבר חייב הקפדה על אבזרים שהשתנו במהלך תקופה זו, כגון טלפונים סלולריים ומסכי מחשב. עם זאת, ישנו פער תקופתי במדי אנשי הקבע הבכירים, כמו מפקד הבסיס, שבשנת התרחשות העלילה כבר יצאו משימוש. בנוסף בסרט (וגם בכרזה שלו) נראים שלושת מגדלי עזריאלי, אבל במועד התרחשות העלילה טרם נבנה המגדל המרובע.^[7]

צוות השחקנים

שם השחקן/ית	שם הדמות	תפקיד
דאנה איבגי	זוהר בן ארי	מש"קית דואר בשלישות
נלי תגר	דפי צפריר	מש"קית נייר וגריסה בשלישות
שני קליין	רמה כהן	קצינת השלישות
יובל סגל	בועז	מפקד הבסיס
יונית טובי	תהילה	מתחזה לחיילת
תמרה קלינגון	אירנה	חיילת במשרד השלישות
דנה מיינרט	ענת	קצינת ת"ש
מיטל גל סויסה	ליאת	חיילת במשרד השלישות
חלי טויטו	לבנת	חיילת במשרד השלישות
משה אשכנזי	איתן	קצין
ליאור וינברג	גיא שפי	קצין שריון
שיר קליפר	הילית	מדריכת ירי
אלעד סממה	מאיר	חייל קרבי מיחידת מגלן
איל היינה גלי	צחי	קצין מחשבים
עדי חבשוש	שירה	פקידת לשכה
לי לוטן	נעמה	פקידת לשכה

נטע אלכסנדר אפיינה את הדמויות: "השלישות בשיזפון מציגה טיפוסים ישראליים מגוונים למדי: זוהר היא בת קיבוץ, דפי היא בחורה עירונית ומפונקת מחיפה, חברתן למשרד, אירנה, היא עולה מרוסיה, ומש"קית הת"ש של הבסיס, ענת, היא קלישאה מהלכת של אשכנזייה מתנשאת."^[8]

על הדמויות הנוספות שבסרט כתב גידי אורשר: "ליד אלה חיות, נושמות, מתעלקות, מחפפות, משתעממות, מתחמקות, מעבירות את השנתיים עוד דמויות רבות אחרות שכולן מהוות את הצלע הנשית של צבא ההגנה לישראל, צלע סדוקה של צבא סדוק עם חולי מיגדרי אנוש."^[4]

קבלה

ביקורות

הסרט זכה לביקורות משבחות בישראל ובארצות הברית ודורג בראש טבלת המבקרים של עיתון "הארץ". יאיר רוה מאתר "סינמסקופ" כתב: "אם אכן אנחנו עומדים בפתחו של גל חדש נשי בקולנוע הישראלי, אני מכתיר את טליה לביא בתור מי שעומדת בראש המחנה, ו״אפס ביחסי אנוש״ הוא ההמנון שלו". דורון פישלר מאתר "עין הדג" כתב כי "'אפס ביחסי אנוש' הוא למיטב ידיעתי הקומדיה הצבאית הישראלית הכי טובה שנעשתה אי פעם" וכי "להגיד שזה אחד הסרטים הישראליים הכי טובים בשנים האחרונות, אם לא אי פעם? ברור. מובן מאליו".^[9] מבקר הקולנוע אורי קליין החמיא לסרט: "המבנה התסריטאי המחוכם והנועז, האיזון המיומן בין נימות רגשיות שונות, העיצוב הנכון של כל סצנה וסצנה, הדיוק הלשוני, הצילום היעיל, השימוש השנון במוזיקה מסוגים שונים (שחלק ניכר מהאירוניה בסרט נובעת ממנה) והליהוק המשובח - כל אלה הופכים את "אפס ביחסי אנוש" לקומדיה מצוינת שאני מקווה שהקהל יענה לה, כראוי לה."^[10]

גם מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני החמיא לסרט: "'אפס ביחסי אנוש' הוא ההפתעה הנעימה ביותר שסיפק הקולנוע הישראלי לצופיו מאז, ובכן, מי-זוכר-מתי. יתר על כן, אפשר בהחלט להגדיר את סרט הביכורים של טליה לביא כיצירה מכוננת בתולדות הקולנוע הישראלי העכשווי - כלומר כזו שתהווה נקודת מוצא או התייחסות לטקסטים עתידיים שייכתבו עליו."^[11]

הסרט סומן על ידי מגזין Indiewire האמריקאי כאחד מהסרטים האהובים על המבקרים לשנת 2014, וטליה לביא נבחרה לאחת מ-12 הבמאים הבולטים על ידי אותו מגזין.

הסרט עורר דיונים וזכה לאזכורים תקשורתיים רבים, אלון הדר כתב עליו במוסף סוכות של "ידיעות אחרונות" (8 באוקטובר 2014)

"הסרט, המתאר בהומור וברגישות מדויקים את סיפורן של פקידות שלישות בבסיס סגור בדרום הארץ, קיבע את עצמו כתופעה רחבה ומרתקת שצוברת תאוצה משבוע לשבוע, השיח וההד סביבו פרץ מזמן את גבולות מדורי התרבות. מעטים הסרטים שמוכתרים כקאלט בעודם מוקרנים בקולנוע, ומשפטים מהם הפכו למכתמי לשון משל חזרנו לימי הקולנוע העליזים של גבעת חלפון. מדי יום מעלים חיילים לרשתות החברתיות תמונות עם מהדקים מכוונים לראשיהם, מחווה לצילום כרזת הסרט. ממים וקריקטורות הפכו את ברדק הטפסים ואימת הביורוקרטיה במשרד הצה"לי למשל על ההתנהלות של משרדי הממשלה, מהדרך שבה גויסו המילואים במבצע צוק איתן ועד הפארסה הנמשכת של אפס אחוז מע"מ על הדירות."

צופים

בסוף השבוע הראשון להקרנותיו צפו בסרט כ-20,000 איש,^[12] ובהמשך הגיע מספר צופי הסרט ל-200,000 איש.^[13] עד ל-25 באוגוסט צפו בסרט כ-330,000 איש,^[14] בנובמבר 2014 עלה לכ-550,000 איש, ובכך הוא היה לאחד הסרטים הישראלים הרווחיים והנצפים ביותר בשנים האחרונות בישראל.

פרסים

שנה	פרס	קטגוריה	תוצאה
2014	פסטיבל הסרטים טרייבקה	הסרט העלילתי הטוב ביותר - טליה לביא	זכייה
	פרס אופיר	הבמאי הטוב ביותר - טליה לביא	זכייה
		השחקנית הראשית הטובה ביותר - דאנה איבגי	זכייה
		התסריט הטוב ביותר - טליה לביא	זכייה
		העריכה הטובה ביותר - אריק להב ליבוביץ	זכייה
		המוזיקה המקורית - רן בגנו	זכייה
		הליהוק הטוב ביותר - אורית אזולאי	זכייה
	פרס תא המבקרים	הסרט הישראלי הטוב ביותר	זכייה

פרשנות

שם הסרט

שם הסרט, "אפס ביחסי אנוש", מתייחס לחוסר יכולתה של קצינת השלישות, רמה, לשלוט בחיילות הכפופות לה, כפי שמציג זאת מפקד הבסיס, בועז, כאשר הוא מודיע לרמה שלא תוכל להמשיך בשירות קבע בבסיס. מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני העיר כי "השם מתייחס במודע לסרטו האנרכיסטי הנפלא של ז'אן ויגו, "אפס בהתנהגות" (1933) על ילדי פנימייה בצרפת המכריזים על מרד כנגד הממסד המדכא.^[11]

שם הסרט באנגלית, "Zero Motivation", כולל אף הוא את המילה "אפס", אך מתייחס לצד השני של המטבע - לחוסר המוטיבציה של החיילות הכפופות של רמה (לעומת המוטיבציה הגבוהה שלה).

הדמויות הראשיות בסרט - נשים בצה"ל

בניגוד למרבית סרטי צבא, בישראל ובעולם, שבהם הדמויות הראשיות בסרט הן גברים לוחמים, בסרט זה הדמויות הראשיות הן נשים ג'ובניקיות (מעט הגברים המופיעים בו הם לוחמים). יוצרת הסרט, טליה לביא, התייחסה לכך בריאיון למוסף גלריה:

"בתור ילדה ראיתי את כל סרטי הצבא הגדולים, גם סרטים אמריקאיים כמו "אפוקליפסה עכשיו" ו"מטאל ג'אקט" וגם סרטי צבא ישראליים, שהיו חדורי הרואיות ומאצ'ואיזם. חשבתי שיכול להיות מצחיק לעשות סרט צבא שיש לו ממדים אפיים ורוחב יריעה, שמתכתב עם הסגנון המלחמתי אבל במקביל הוא קומדיה מנקודת מבט של פקידות המשרתות בעורף. רציתי לחבר בין שני העולמות האלו. כשהתחלתי לעשות תחקיר, הבנתי שבעצם אפשר לגעת כאן בבעיה הרבה יותר משמעותית בצה"ל, שאפשר להתייחס אליה כ'בעיית הפקידות'. העובדה שבצה"ל יש שירות חובה גם לגברים וגם לנשים מציב אותו כמוסד שוויוני ומתקדם, אבל מצד שני בתוך המערכת הזאת יש מספר עצום של נשים שרוב התפקיד שלהן מתמצה בסמל סטטוס. האבטלה הסמויה היא לא כל כך סמויה. יש משרדים שלמים שבהם כמה פקידות עושות תפקיד של בן אדם אחד."^[8]

נטע אלכסנדר צופה שהסרט יהפוך "לקאלט הישראלי הראשון שמראה את השירות הסדיר מנקודת מבט נשית".^[8]

על חלקם של הגברים בסרט עמד מבקר הקולנוע מאיר שניצר:

"שלושה חלקים לסרט, ובכל אחד מהם ניתן למצוא גבר/חייל כשהוא מעומת עם הבנות. הפרק הפותח מציג את טיפוס הבוגד השפל, הפרק האמצעי מבליט את הגבר האנס, ואילו הפרק החותם את "אפס ביחסי אנוש" מציג את אלוהים, כלומר מפקד הבסיס (יובל סגל), שהוא גבר-הגברים, וככזה מלכד בתוכו את תכונותיו שלו, בצירוף האפיונים של שני קודמיו למגדר הזכרי."^[15]

מבנה הסרט

הסרט מחולק לשלושה פרקים נפרדים, שלכולם דמויות משותפות ורצף של התפתחות העלילה. דורון פישלר העיר על כך:

הטענה היחידה שלי כלפי הסרט היא שהוא לא לגמרי נראה כמו סרט... העובדה שהסרט מחולק לשלושה פרקים, שלושים ומשהו דקות כל אחד – ועלילות משנה רבות מתחילות ומסתיימות בתוך חצי שעה – רק מדגישה את הנקודה: יותר משזה נראה כמו סרט, זה נראה כמו אוסף פרקים של קומדיה טלוויזיונית ממש טובה.^[9]

מבקר הקולנוע אורי קליין התייחס בגישה אוהדת יותר למבנה הסרט:

למעשה, אין לסרט גיבורה מרכזית אחת, ואחת ממעלותיו היא האופן שבו הוא משוטט בין דמויותיו השונות (אלה שהוזכרו לעיל ודמויות נוספות), בעזרת המבנה העלילתי בעל שלושת הפרקים שלביא בחרה בו. כל פרק מספר סיפור משלו, כל פרק יכול היה להיות סרט קצר כשלעצמו, אך גם לא כך: הסיפורים קשורים זה בזה, עלילתית ותמטית, והם אלה שיוצרים את דיוקן המציאות המתוארת בסרט, שהיא מלוכדת ופרוצה בעת ובעונה אחת, ובאופן הזה מייצגת היטב את תחושת החידלון הממשי והנפשי שגיבורות הסרט מצויות בו.^[10]

"אפס ביחסי אנוש" ו"חיילת בודדה"

הסרט "אפס ביחסי אנוש" משנת 2014 הוא פיתוח והרחבה של הרעיונות שבסרט "חיילת בודדה" – סרט הגמר משנת 2005 של טליה לביא בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. בעיקר חלקו הראשון של "אפס ביחסי אנוש" (הפרק "המחליפה") מקביל ל"חיילת בודדה". "חיילת בודדה" נמשך 19 דקות, ואילו "אפס ביחסי אנוש" נמשך 100 דקות.

בין שני הסרטים ניכרים הבדלים בפרטים. כך, למשל, "חיילת בודדה" מתרחש בטייסת מסוקי קרב, ואילו "אפס ביחסי אנוש" מתרחש בחטיבת שריון. מאפייניה של זוהר, גיבורת "חיילת בודדה" – מרדנות ורצון לעבור לבסיס הקריה, פוצלו ב"אפס ביחסי אנוש" בין שתי דמויות, זוהר המרדנית ודפי הרוצה לעבור לקריה.

ההבדל המהותי בין הסרטים הוא ביחסם להתאבדות. ב"חיילת בודדה" התאבדותה של החיילת המחליפה, ליבי, היא הציר המניע את עלילת הסרט; ב"אפס ביחסי אנוש" ההתאבדות תופסת מקום משני, אגב העיסוק ברצונה של דפי לעבור לבסיס הקריה. ב"חיילת בודדה" אין לצופה ידיעה מה הניע את החיילת להתאבד, והרושם הוא שזה היה רצונה עוד טרם הגעתה לבסיס; ב"אפס ביחסי אנוש" תהילה הגיעה לבסיס ללא כל כוונה אובדנית, לשם פגישה שמחה עם חייל שאתו היה לה קשר רומנטי קצר, ורק לאחר שהתברר לה שאין לו כל עניין בה, ולמעשה כבר החליפה באחרת, היא מתאבדת.

נושא נוסף העולה בשני הסרטים הוא עבירת מין של חייל כלפי חיילת, אך כל סרט מספר סיפור משלו בנושא זה. ב"חיילת בודדה" דורש החובש שוחד מיני מזוהר, בתמורה לאישור רפואי כוזב שהיא מבקשת. זוהר מסתייגת מכך תחילה, אך בהמשך נענית ושוכבת אתו. ב"אפס ביחסי אנוש" דווקא זוהר יוזמת את הקשר המיני עם חייל, על מנת להיפטר מבתוליה. בתחילה, קיומם של יחסי המין נעשים בהסכמה, אך בהמשך מתחרטת זוהר ומבקשת מהחייל שיפסיק, אך הוא דווקא מגביר את האגרסיביות שלו, והמעשים, שהופכים למקרה של ניסיון אונס, מופסקים על ידי אירנה, המאיימת על החייל בנשקו.

עיבוד לתיאטרון

ערך מורחב – אפס ביחסי אנוש (מחזמר)

בספטמבר 2019 עלה המחזמר אפס ביחסי אנוש המבוסס על הסרט בתיאטרון בית ליסין, בבימויו של עידו רוזנברג, בעיבודו של אורן יעקובי ועם מוזיקה שהלחין עילי בוטנר.^[16]

צוות השחקנים

שם השחקן/ית	שם הדמות	תפקיד
מגי אזרזר/אלונה סער	זוהר	מש"קית דואר בשלישות
משי קלינשטיין/נוי הלפרין	דפי	מש"קית נייר וגריסה בשלישות
מעיין תורג'מן	רמה	קצינת השלישות
רון שחר/חי מאור	בועז	מפקד הבסיס
מאי קשת/יונית טובי	תהילה	מתחזה לחיילת
דיאנה גולבי	אירנה	חיילת במשרד השלישות
לורין מוסרי	ליאת	חיילת במשרד השלישות
קרן מרום	לבנת	חיילת במשרד השלישות
אסף הרץ / ניב ניסים	איתן שפי*	קצין שריון
דור ברנס	מאיר	חייל קרבי מיחידת מגלן
אבירם אביטן	צחי	קצין מחשבים
נופר אליהו	שירה	חיילת
ענבר יוחננוף	נעמה	חיילת, פקידת לשכה
אשלי זימברג	ענת	חיילת, פקידת לשכה
לירן מזרחי		חייל, שקמיסט

* במחזמר שילבו את הדמויות של איתן(האקס של תהילה) ושל גיא שפי(הקראש של זוהר)

ראו גם

בנות (סרט)

לקריאה נוספת

פבלו אוטין, שיעורים בקולנוע - שיחות עם יוצרות ויוצרים ישראלים, הוצאת אסיה, 2017, הפרק "אפס ביחסי אנוש / שיחה עם טליה לביא", עמ' 18–47.
צחי כהן, לְמה דומה קולנוע? קריאות תרבותיות בקולנוע בן־זמננו, הוצאת כרמל, 2021, הפרק "כולנו נפשלנה ידיים", עמ' 27–30.