אפרים שרגא

אפרים (פרד) שרגארומנית: Fred Șaraga; ‏16 באוקטובר 189120 באוקטובר 1961) היה פעיל ציבור יהודי, שעיקר תרומתו היא עזרה ליהודי רומניה שהוגלו לטרנסניסטריה בתקופת השואה והשבתם לרומניה. רבים מהמגורשים, ובייחוד הילדים, ראו בו מלאך מושיע[1] ועל כן כונה "אבי יתומי טרנסניסטריה"[2] .

אפרים שרגא
Fred Șaraga
Fred Saraga.jpg
לידה 16 באוקטובר 1891
יאשי, ממלכת רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 20 באוקטובר 1961 (בגיל 70) עריכת הנתון בוויקינתונים
ידוע בשל פעיל ציבור יהודי
תקופת הפעילות ? – 20 באוקטובר 1961 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חייועריכה

שרגא נולד ביאשי בבית יהודי דתי מתון, בנם הבכור של מנדל-נפתולי ועמליה מלכה. לאחר לימודים בגימנסיה נשלח על ידי הוריו לווינה ללמוד נושאי מסחר ונהול חשבונות באקדמיה מסחרית שם. שב לרומניה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ב-1914 נשא לאישה את הנרייטה (ריטה) סופרין, בת למשפחה יהודית מבוקרשט והזוג הטרי התיישב ביאשי. שרגא גויס לצבא רומניה ושירת במהלך מלחמת העולם הראשונה בתפקיד מנהלי. לאחר המלחמה, ב-1929, יזם יחד עם אחיו יוסף שרגא הקמת מפעל טקסטיל קטן.

בשנות השלושים הקים, עם אחרים, בנק למתן הלוואות לסוחרים ובעלי מלאכה זעירים יהודים שלא יכלו לקבל הלוואות מבנקים רגילים[3] ושימש נשיא אגודת הקואופרטיבים להלוואה וחסכון (.A.J.R.F) שבחסות הג'וינט. כבר בשנות ה-30, כאשר פעלה הכנופיה האנטישמית האלימה "משמר הברזל" הוטלו על שרגא משימות סיוע דחוף לקורבנות היהודיים. כך לאחר השתוללות רצחנית ביאסי חש להעניק סיוע ראשוני למותקפים. ביוני 1941 התרחש הפוגרום הגדול ביאשי. בנוסף לנרצחים מאות יהודים הוסעו הלוך וחזור בקרונות רכבת חתומים. המטרה היחידה הייתה להמיתם בדרך ואמנם רבים מתו ברעב וצמא, חנק ותשישות. כאשר "רכבת המוות" עצרה בקאלאראש והזוועה נודעה לארגונים היהודיים, הוחש שרגא עם סיוע הצלה לשורדים[4].

במהלך מלחמת העולם השנייה מונה על ידי מרכז היהודים (רומניה) לעמוד בראש משלחות יהודיות שיצאו לטרנסניסטריה, תחילה כדי לברר לאשורו את המצב שם ובהמשך כדי לארגן, לעזור ולהשיב לרומניה את היהודים שהוגלו לשם ובמיוחד את היתומים.

יהודי רומניה עשו מאמצים ליצור קשר עם היהודים שהוגלו לטרנסניסטריה, ביקשו שוב ושוב לאפשר להם לשלוח משלחת לטרנסניסטריה שתעמוד על מצבם של היהודים שם. למרות התנגדותו של המושל גאורגה אלכסיאנו, בדצמבר 1942 אישר ראש הממשלה יון אנטונסקו יציאת משלחת כזו[5]. המשלחת הראשונה יצאה לדרך ב-31 בדצמבר 1942. היא הייתה מורכבת מאפרים שרגא, יוסף אברכהן, יעקב שכטר ויחיאל מרקוביץ' והם לוו על ידי היועץ של ראש הממשלה, יוליו מומויאנו. לקראת היציאה נפגשו חברי המשלחת עם הרב הראשי ד"ר אלכסנדר שפרן. הוא קיבל את פניהם בהתרגשות רבה והקריא ותרגם מכתב ששיגר בזמנו הרמב"ם למשלחת יהודי ספרד, אשר יצאה לתימן לעודד את יהודיה ולתמוך בהם בזמן שסבלו מרדיפות[6].

המשלחת סיירה במספר מחנות ובבתי יתומים, ארגנה כנסים של נציגי המגורשים, והצליחה לחזור בשלום (הדבר לא הובטח מראש) ב-14 בינואר 1943. עם חזרת המשלחת לבוקרשט מסר שרגא דווח למועצה היהודית בדבר המצב בטרנסניסטריה, ולאחר מספר ימים אורגן כינוס בבית הכנסת הגדול היכל קורל של בוקרשט שם נקרא הדו"ח של המשלחת ונעשתה פניה נרגשת אל המתכנסים להושיט עזרה לגולי טרנסניסטריה[7]. לבקשת הרב הראשי שפרן שרגא חזר אחריו על ברכת הגומל ובמקום התארגנו לאיסוף תרומות[8] לצורך משלוחים דחופים של כסף, מזון, תרופות ובגדים[9].

מתחילת 1943 ועד אביב 1944, כאשר השטח נכבש בידי הצבא האדום, ביקרו משלחות בטרנסניסטריה עוד שלוש פעמים. בראש כל המשלחות עמד פרד שרגא שהיה ממונה על הגשת הסיוע למחנות מטעם "המרכז היהודי" והיה אחראי לקשרים עם המינהל הרומני ועם המפקדים הממונים על הגיטאות. בכל פעם שעמד להגיע היו תושבי הגיטו מבשרים בחרוזים "אווגה אווגה (הקשב הקשב) מגיע שרגא"[10].

ב-16 בדצמבר 1943 יצאו בפעם השנייה שתי משלחות לגטאות טרנסניסטריה. בראש אחת מהמשלחות עמד שרגא, ובראשות המשלחת השנייה עמד עורך דין דוד רוזנקרנץ. שרגא עמד בראש המבצע להחזרת למעלה מ-6,000 יהודים לרומניה. הוא צייד אותם בלבוש ובמזון, שילם עבורם את הוצאות הדרך והחזירם לרומניה בין ה-19 ל-25 בדצמבר 1943.

לבקור השלישי יצאה משלחת בראשות שרגא ב-24 בפברואר 1944, לאחר שבתחילת נובמבר 43' הממשלה קבעה שיתומים משני ההורים יוחזרו מטרנסניסטריה, וקבעה גיל מרבי של 12 שנה. ההחזרה הייתה אמורה להיעשות לערי מולדובה, כאשר הילדים יימסרו לידי משפחות יהודיות. כפי שציין שרגא בזכרונותיו[11], משמעותה של החלטה זו הייתה כי מספר הילדים המשוחררים יקטן במידה ניכרת, והתהליך—בתנאים המוכתבים—היה מסתיים בעתיד בלתי ברור. לפיכך נעשה מאמץ גדול לאישור גיל מרבי של 18 שנים, ולקליטת הילדים בהתאם לתוכנית שתיקבע בידי וועדת הסיוע. לבסוף סוכם על גיל מרבי של 15 שנה[12] והמשלחת שמנתה 60 איש יצאה לדרכה. שרגא לבדו קיבל אשור להגיע למוגילב, ובזכרונותיו כתב: "במפקדת הג'נדרמריה יצרתי קשר עם המפקד, רב-סרן בוטורואגה [Botoroaga] והכפופים לו. הרשימות והמסמכים האישיים הדרושים לשיחרור היתומים היו מוכנים. הילדים היו כבר בחלקם במוגילב, וכל הזמן היו מגיעים ילדים נוספים. הם הובאו במשאיות ובמזחלות, בצפיפות רבה. כל הדרכים הובילו לבניין "הטיהור". גם השדה לפני הבניין היה מלא בילדים, המחכים לתורם בשלג ההולך ונמס ובבוץ הדביק. לאחר רחצה וטיפול, הילדים הופנו לתחנת הרכבת, לשם כבר הגיעו הרכבות המיוחלות.

 
לקראת החזרת הילדים (שרגא יושב מימין, בכובע בהיר)

ליד הפסים הוצב שולחן ארוך. באמצע ישבו רב-סרן בוטורואגה, קציניו וחייליו. לידם ישבתי אני לבדי. מאחורינו עמדו ד"ר מאיר טייך, מוזס כץ, רוזנראוך ועוד מספר ידידים, שאת תרומתם הערכתי מאוד באותם רגעים. הייתה זו הביקורת האחרונה, שנעשתה בידי מפקד הג'נדרמריה בעצמו. הוא רצה להיווכח אישית כי בחירת הילדים נעשתה בהתאם לפקודות שהתקבלו. אינני יכול לשכוח את פרצי הזעם כאשר הטיל ספק בגילו של ילד כפי שהופיע במסמכים. פעמים רבות ד"ר טייך ואני הצלחנו בקושי להציל, כמו ממאורת צפעונים, נער או נערה שפתחו מייד בריצה מטורפת אל הקרון.

לאחר סיום הפעולה קציני הג'נדרמריה עזבו. שאגת שמחה והקלה פרצה מגרונותיהם של כ-1,500 ילדים. זו הייתה שמחה מהולה בזכרונות טראגיים, החל ברגע הגירוש מהבית, בדרך האין-סופית הזרועה במחלות, רעב ומוות. בעיני רוחם ראו את הוריהם. פה ושם, גבר או אישה עמדו במקומם כמאובנים. הם הביטו בעיניים דומעות בקרונות, והתאמצו לא לגלות את רגשותיהם. אלו היו הורים אשר הצליחו להציג את ילדם היחיד כיתום.

הרכבות עברו את הגשרים מעל לדנייסטר, והתקבלו על ידי נציגי הקהילות. אלה סיפקו להם מזון, לבוש וטיפול רפואי".

היתומים רצו להגיע לארץ ישראל, והם כתבו שירי תהילה ("שרגא לידער") ביידיש ועברית בהם השוו את שרגא ל"משה רבנו" שהוציא את ישראל מעבדות מצרים והעלה אותם לארץ ישראל. אחד השירים ששרו ביידיש היה "סיז גישיין דיז גרוייסע ווינדר, שרגא פירט אין ארץ (ישראל) קינדר" ("קרה נס גדול, שרגא מסיע ילדים לארץ-ישראל")[13]. בברכה שהגישו לו, של שיר בעברית שהבתים בו יצרו אקרוסטיכון של השם ש.ר.ג.א., הבית האחרון היה[14]:

אלפי תודות לך מנודדים הלכים
נפשם לראשך עונדה
כראותך לחלץ ממיצר נדחים –
כן תראה בבנותם מולדת!

בסיום ביקור זה, שבמקביל אליו פעלה משלחת נוספת בראשותו של עו"ד דדו רוזנקרנץ, הצליחו להחזיר לרומניה כ-2000 ילדים ונערים יתומים אשר רובם הגיעו בסופו-של-דבר לארץ-ישראל באוניות בהן הוקצבו מקומות לילדים יתומים ניצולי טרנסניסטריה[15].

 
יתומי טרנסניסטריה עם אפרים שרגא וחנה קווה, בוקרשט, רומניה, 1944

כאשר התקדם הצבא האדום לכיוון רומניה נשלח שרגא בפעם הרביעית לטרנסניסטריה (ב-17 במרס 1944), כדי להחזיר את שרידי הגטאות לרומניה. 11 מראשי גטאות טרנסניסטריה כתבו לד"ר ננדור גינגולד, ראש "מרכז היהודים", על הצלחת המשלחות בראשותו של שרגא, להחזיר 60,000 נפש (מתוך 150,000) לרומניה[16].

פרד וריטה היו בין המלווים של אחת מקבוצות הילדים והגיעו עימם לארץ לארץ ביולי 1944 בספינה קזבק. עם הגיעם ארצה התאחדו עם שני ילדיהם שנשלחו ארצה לפני שרומניה נכנסה למלחמת העולם השנייה.

בכנס ארצי של חברות הנוער של יוצאי טרנסניסטריה שהתקיים בארץ נמסרה לו תעודת הרשמה בספר הזהב של הקרן הקיימת, "על הצלת נפשות רבות בישראל". ניצולים רבים ציינו את פועלו בזכרונותיהם. ביניהם הגב' Felicia Carmelly אשר הקימה את Transnistria Survivors Association בקנדה והוציאה לאור ספר[17] בו ציינה כי Dedicated Jewish people made enormous efforts and personal sacrifices to rescue orphans from Transnistria. Many children owe them their lives. Fred Saraga was one of the driving forces on behalf of the orphans, working relentlessly under desparately difficult conditions והגב' רות גלסברג-גולד, שבספר זכרונותיה "אתמולים אבודים"[18] כתבה על מבצע ההצלה כי "מי שהיו אחראים על המבצע הזה, פרד שרגא, דדו רוזנקרנץ ואיצו הרציג (יצחק ארצי) סיכנו את חייהם במשימת הצלתנו, ואנו חבים להם תודת נצח".

שרגא נקלט בשורות ארגון הסיוע הבינלאומי היאס[19] והקים שלוחה בתל אביב שעסקה בעיקר בחיפוש קרובים ובסיוע לעולים. כמו כן פעל גם במסגרת ארגוני "עלית הנוער" ו"ארגון עולי רומניה". הקים את לשכת "בני ברית" על שם הרב ד"ר יעקב נימירובר בת"א ושימש נשיאה הראשון. היה בין מייסדי היישוב גבעת שמואל ב־1944 ושימש כראש הוועד הראשון של הישוב[20].

נמנה עם רשימה מטעם ארגון "בני ברית" של יהודים, גיבורי השואה, שסכנו את חייהם במלחמת העולם השנייה כדי להציל יהודים מהשמדה[21].

נפטר בגיל 70 בדרכו לעבודה. ארכיונו הפרטי נמסר ליד ושם[22].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ שמואל בן-ציון, ילדים יהודים בטרנסניסטריה בתקופת השואה, הוצאת המכון לחקר השואה אוניברסיטת חיפה, 1989
  2. ^ יעקב גלר, פעילים בתקופת השואה ביהדות רומניה, בדף שבועי 948, שפורסם באוניברסיטת בר-אילן, בפקולטה למדעי היהדות
  3. ^ משה אוסוסקין, "מאבק לקיום" - קורות קואופרטיבים יהודים לאשראי בבסרביה, רומניה הישנה, בוקובינה וטרנסילבניה, הוצאת דפוס אקדמי בירושלים.
  4. ^ M.H.Bady, Din trecutul judaismului roman ("מן העבר של יהדות רומניה", אסופת מאמרים, עמודים 107–108), 1985
  5. ^ יעקב גלר, "העמידה הרוחנית של יהודי רומניה בתקופת השואה" - Rezistența spirituală a evreilor români în timpul Holocaustului (1940 - 1944), הוצאת הספר, 2004, עמודים 298 - 299 (ברומנית)
  6. ^ אפרים שרגא, דפים מספר שלא נכתב, העתון SLIHA גליונות מהתאריכים 22/3/56, 5/4/56, 19/4/56, 31/5/56 ,28/6/56, 12/7/56 (ברומנית)
  7. ^ Alexandre Safran, Resisting the Storm, Romania 1940-1947, Memoirs, 1987
  8. ^ יעקב גלר, "העמידה הרוחנית של יהודי רומניה בתקופת השואה" - Rezistența spirituală a evreilor români în timpul Holocaustului (1940 - 1944), הוצאת הספר, 2004, עמודים 300 - 301 (ברומנית)
  9. ^ יחיאל בנדיטר, מעמדם המשפטי של יהודי רומניה בעת מלחמת העולם השניה, תל אביב: המכון לחקר התפוצות אוניברסיטת תל אביב, 1993, עמ' עמוד 121, הערה 15
  10. ^ יצחק ארצי, דוקא ציוני, ידיעות אחרונות, 1999
  11. ^ אפרים שרגא, זכרונות, עיתון Viata Noastra מתאריך 3/4/59 (ברומנית)
  12. ^ שמואל בן-ציון, ילדים יהודים בטרנסניסטריה בתקופת השואה, 1989, עמ' 231
  13. ^ יעקב גלר, העמידה הרוחנית של יהודי רומניה בתקופת השואה (1940–1944), 2003, עמ' 312
  14. ^ אפרים דקל, שרידי חרב, 1963, עמ' 299
  15. ^ אפרים דקל, "שרידי חרב - הצלת ילדים יהודים בשנות השואה ולאחריה", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1963, עמוד 289
  16. ^ יעקב גלר, פעילים בתקופת השואה ביהדות רומניה, הפקולטה למדעי היהדות - בר אילן, דף שבועי 948, 2011
  17. ^ Felicia (Steigman) Carmelly ,SHATTERED! 50 years of silence, Abbeyfield Publishers, 1997.
  18. ^ רות גלסברג-גולד, אתמולים אבודים, יד ושם, 1966
  19. ^ הלווית פרד שרגא
  20. ^ M.H. Bady, Din trecutul judaismului roman ("מן העבר של יהדות רומניה", אסופת מאמרים, 1985, עמ' 74
  21. ^ מצילי יהודים
  22. ^ תיקי שרגא בארכיון יד ושם