פתיחת התפריט הראשי

ארבל היה יישוב יהודי שהתקיים החל משלהי התקופה ההלניסטית בארץ ישראל ושיאו היה בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית בימי המשנה והתלמוד. היישוב שכן בבקעת ארבל, באזור בו שוכן היום מושב ארבל. מהיישוב העתיק נשארו מספר שרידים שעיקרם הוא שרידי בית הכנסת הנמצאים מצפון למושב והוא חלק מגן לאומי ארבל. השערה אחרת הועלתה לזהות את ארבל העתיקה עם ח'רבת ואדי חמאם שליד ואדי אל-חמאם.[1]

ארבל
בית הכנסת העתיק בארבל, ברקע מצוק הארבל
בית הכנסת העתיק בארבל, ברקע מצוק הארבל
היסטוריה
תרבויות התרבות ההלניסטית
תקופות שלהי התקופה ההלניסטית בארץ ישראל
התקופה הרומית בארץ ישראל
נבנה המאה ה-1 לפנה"ס
ננטש התקופה הביזנטית בארץ ישראל
סוג יישוב
אתר ארכאולוגי
חפירות הקרן לחקר ארץ ישראל
האוניברסיטה העברית
ארכאולוגים קלוד קונדר, 1875
קרל ואצינגר והיינריך קוהל 1905
נחמן אביגד, שנות ה-60
מצב הרוס ומשוחזר חלקית
גישה לציבור כן
מיקום
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום בקעת ארבל
קואורדינטות 32°48′44″N 35°28′57″E / 32.812222°N 35.4825°E / 32.812222; 35.4825
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
גומחת ארון הקודש
מימין משקוף הכניסה של בית הכנסת
הכניסה המשוחזרת של בית הכנסת העתיק ארבל (2015)
שרידי בית הכנסת העתיק כפי שצוירו על ידי המשלחת של הקרן לחקר ארץ ישראל בשנת 1875
שחזור מנוף וארגז ממלחמתו של הורדוס במורדים במערות ארבל

היסטוריהעריכה

השם ארבל מוזכר לראשונה אצל הנביא הושע בן בארי שחי על פי המסורת היהודית במאה ה-8 לפנה"ס לקראת חורבן ממלכת ישראל ופעל בה. בספר הושע, י, יד נכתב " וְקָאם שָׁאוֹן בְּעַמֶּךָ וְכָל-מִבְצָרֶיךָ יוּשַּׁד כְּשֹׁד שַׁלְמַן בֵּית אַרְבֵאל בְּיוֹם מִלְחָמָה אֵם עַל-בָּנִים רֻטָּשָׁה"

בהתקופה החשמונאית ארבל מוזכרת כיישוב שתושביו היהודים חיו במצוקים בתוך מערות. בכחידס מפקד בצבא הסלאוקי חנה ליד העיר בדרכו לכבוש את יהודה ותושבי העיר נלחמו בו ונשפך שם דם רב.[2]

מסורת מהתקופה החשמונאית מציינת את ארבל כמקום מושבו של נתאי הארבלי שחי במאה ה-2 לפנה"ס. על פי המסורת קברו נמצא אף הוא בארבל. הנוסע היהודי רבי שמואל בן שמשון, מספר בשנת 1211: "באנו לארבאל ורינו קברו ל נתאי ועליו ציון נאה מאד.." יעקב השליח שחי במאה ה-13 מספר על הקבר "קבר של נתאי ועליו בנין נאה כמין כיפה מאבנים גדולות.."

בשנת 40 לפנה"ס מונה הורדוס על ידי הרומאים למלוך על ישראל. תושבי ארבל התנגדו למלוכתו ומרדו בו והסבו אבדות קשות לצבאו, רק לאחר שגייס כוח נוסף הצליח להכניע את רובם של המורדים. חלקם המשיכו להסתתר במערות ולהילחם בו. בשנת 38 לפנה"ס חזר הורדוס להילחם במורדים שהסתתרו במערות. בקרבות אלה השתמש הורדוס בארגזים, שהותאמו למלחמות בהרים. הלוחמים שהתמקמו בתוכם הצטיידו במוטות ארוכים שבקצותיהם ווים על-מנת לגרור את המסתתרים החוצה ולשומטם לתהומות. חלקם של האנשים העדיף להתאבד מאשר להיכנע להורדוס[3].

בשנת 68 בתקופת המרד הגדול כנגד הרומאים, הייתה ארבל אחד היישובים שבוצרו על ידי יוסף בן מתתיהו מפקד הגליל, וזאת בשל מיקומה על צומת דרכים.

לאחר חורבן בית המקדש השני התיישבה במקום משפחת כהנים שהשתייכה למשמרת ישוע שהייתה המשמרת התשיעית במשמרות הכהונה שעבדו בבית המקדש. לאחר מכן נקראו "כהני ארבל". רבי אלעזר הקליר פייטן שחי ב המאה ה-6המאה ה-7, בקינתו על ביטול משמרה זו מעבודתה במקדש כתב: "טומאתה החניפה תבל. ונעלה, רב החובל. וענן אבק רגליו כאבל. ואין מתכרבל בכהני ארבל"[4]

במשך התקופה הרומית הייתה ביישוב תעשייה של פשתן לייצור בדי פשתן שגדל בסביבה. בבראשית רבה, שנכתב במאה ה-5 או ה-6, מצוינים "כלי פשתן הארבליין"[5], ובמדרש שמואל נכתב "כלי פשתן הגסים הבאים מארבאל".[6]. בתלמוד הירושלמי נזכרים לשבח גידולי החיטה המשובחים של העיירה: "אמר ר' חייא בר בא, סאה ארבלית היתה מוציאה סאה סולת, סאה קמח, סאה קיבר, סאה מורסן, סאה גניינין"[7].

בתלמוד הירושלמי מובא המעשה הבא בבקעת ארבל: "ר' חייא רובה ור' שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתא, ראו אילת השחר שבקע אורה, אמר ר' חייא רובה לר' שמעון בן חלפתא, בר ר' כך היא גאולתן של ישראל - בתחילה קימעא קימעא, כל שהיא הולכת היא הולכת ומאירה"[8].

בבית הכנסת בחמת גדר המתוארך למאה ה-4 נמצאה ברצפה כתובת בארמית המציינת את תרומתם של אנשי ארבל לבניין בית הכנסת." דיהב תלת ו[דכירין לט]ב ארביליי דיהבו[ן] מחי[ת]הון 'מלך / עלמ (מלך עולם) יתן ברכתה בעמלהון אמן אמן סלה" שפירושו: "זכורים לטוב הארבלים שנתנו מאריגיהם למקום... מלך העולם ייתן ברכתו במעשיהם".

לאחר שארבל נהרסה, נקראו בימי הביניים חורבותיה על ידי ערביי ארץ ישראל בשם ארביל שהפך בהמשך לאירביד.

בית הכנסת והשרידים הארכאולוגיםעריכה

בית הכנסת של ארבל מתוארך למאות ה-2 ועד ה-4. אתר זה נחקר לראשונה בשנת 1875, על ידי חברי המשלחת סקר ארץ-ישראל המערבית של הקרן לחקר ארץ ישראל. קלוד קונדר כותב בספרו שזה אתר ארכאולוגי חשוב המשתרע על פני שטח גדול. הוא מקדיש חלק ניכר מהדיווח שלו על האתר לבית הכנסת, שירטט את תוכנית בית הכנסת, והשרידים גם צוירו. על פי דיווחו של קונדר הם מדרום מזרח לשרידים נמצאה באר בנויה אבני בזלת. מצפון נמצאו שרידי קברים שקועים בסלע ושרידי סרקופגים וכן שרידי גת.[9] בשנת 1905 נחקר שוב על ידי משלחת גרמנית בראשותם של קרל ואצינגר והיינריך קוהל. הם גם שרטטו תוכנית של מבנה בית הכנסת. מבנה בית הכנסת בנוי באבני גזית. הוא כלל פתח כניסה מונומנטלי עשוי אבן אחת. ואצינגר וקוהל תיארכו את בית הכנסת על סמך העיטורים, למאות השנייה והשלישית. בשנות ה-60 של המאה ה-20 חקר נחמן אביגד את הגומחה וקבע שזו גומחה לארון קודש השייכת לתקופה מאוחרת יותר של בית הכנסת - התקופה הביזנטית.

ייחודו של בית הכנסת הוא במיקום פתח הכניסה שלו. בנוסף חלקו של בית הכנסת בנוי וחלקו חצוב בסלע. בדרך כלל בבתי הכנסת הגליליים הפתח של הכניסה היה בדרום, וציר בית הכנסת היה צפון-דרום. בבית כנסת זה ציר המבנה הוא מזרח-מערב, כשפתח הכניסה שלו הוא ממזרח. מפתח הכניסה יש ירידה של מספר מדרגות שהובילה את החוקרים להשערה שבשלב ראשון שכן במקום בית כנסת קטן יותר. בצדו הדרומי של בית הכנסת נמצאת גומחה מעוגלת לארון קודש. אורך אולם בית הכנסת כ-18 מטר ורוחבו כ-17 מטר. האולם היה מחולק על ידי מספר טורי עמודים. בצידי האולם ניצבו שורות של ספסלי אבן למתפללים. משקוף הכניסה סותת בחלקו בסלע הטבעי במקום, וחלקו בנוי מאבנים מעוטרות.

בשנת 2000 נחפר האזור ממערב לבית הכנסת, נמצאו במקום מבנים ושני מקוואות טהרה שהיו חלק מהיישוב מהתקופה הרומית והביזנטית. בשנת 2007 נתגלה בית הכנסת נוסף כקילומטר מצפון בח'רבת ואדי חמאם. שאלת התיארוך של בתי הכנסת הביא לוויכוח שהתחדש בקרב ארכאולוגים והיסטוריונים. חוקרים רבים סבורים כי נבנו דווקא בתקופה הביזנטית, בעיקר במאות החמישית והשישית, ולא בתקופה הרומית, במאות השנייה והשלישית לספירה[10].

בשנת 2012, החלה חפירה מחודשת באתר בית הכנסת על ידי מכללת כנרת במסגרת החוג ללימודי ארץ ישראל.

קברים עתיקים על פי המסורתעריכה

  ערך מורחב – קבר שת
  ערך מורחב – קבר ראובן

על פי המסורת היהודית בימי הביניים, שכנו באזור היישוב העתיק של ארבל קברים של דמויות שונות מהיסטוריה היהודית. יהודים שונים שביקרו בארץ ישראל הגיעו לאזור כדי להשתטח על הקברים.

  • קבר שת בן אדם וחוה - הקבר מוזכר בחיבורו של יעקב בן נתנאל הכהן בן המאה ה-12 המתאר אותו "ובציון אחת בנין כמו בית בנוי, על שם שת בן אדם. והבאר בתוך בית" וכן בחיבורו של הנוסע שמואל בן שמשון שביקר במקום בשנת 1211. הקבר מוזכר גם בחיבור של אחד מתלמידי הרמב"ן שביקר במקום בתחילת המאה ה-14 המתאר את הקבר: "ואמת המים עוברת עליו ומכוסה בעפר ובבנין, והמים נופלים במעין כמעין בור"
  • קברי בני יעקב - על פי מסורת עולי הרגל שכנו במקום קבריהם של ראובן, שמעון, לוי ודינה. הם מוזכרים על ידי שמואל בן שמשון הכותב בחיבורו "בדרך נמצאים קברי השבטים וקבר דינה אחותם בתוכה, ועל קברה מתנשאת הדס. אין אדם לוקח מאומ מעץ זה, אפילו עלה אחד ממנו", הקבר מתואר גם בחיבורו של מנחם החברוני. יעקב בן נתנאל כותב בחיבורו "ארבלתא הכפר החרב...לצפון קבורים ארבעה שבטים ושמותיהם אינם מפורשים... וכל הקברים מכוסים אבנים דולות. וחידוש הוא לראות את האבנים הגדולות ואיך יתכן שבני אדם נשאו אותן". קברים אלה מוזכרים גם בספרות מוסלמית של ימי הביניים, אצל המשורר והנוסע הפרסי נאצר ח'וסרו (אנ') שסייר באזור בשנת 1047. הנוסע המוסלמי עלי אלהרוי (אנ') שסייר במקום בשנת 1173 מציין קברי בני יעקב אחרים: דן, ישכן, זבולון וגד. שמות אלה מוזכרים גם על ידי הנוסע המוסלמי פצ'אללה אלעומרי (אנ') שסייר במקום בשנת 1344.
  • קברי נתאי הארבלי ורבי זירא - קבריהם מצוינים בחיבורו של שמואל בן-שמשון "באנו לארבל וראינו קברו של נתאי ועליו ציון נאה מאד... וחוץ לעיר מצאנו קברו של רבי זירא. ואין עליו ציון כי נפל". שני הקברים צוינו גם בחיבורו של יעקב השליח מאמצע המאה ה-13 וכן בחיבורים נוספים.
  • חזקיה ראש הגולה - לפי אחת המסורות נקבר בגבעת ארבאל.[11]

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יגאל טפר ויובל שחר, ‏ארבל הגלילית, קתדרה 61, ספטמבר 1991, עמ' 53-24
  2. ^ ספר מקבים א, ט, ב
  3. ^ איל חלפון, לא יעלה על הדעת, באתר ynet, 3 ביולי 2007.
  4. ^ קינות לרבי אלעזר הקליר
  5. ^ בראשית רבה, יט, א
  6. ^ מדרש שמואל, ז
  7. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק ז', הלכה ג'.
  8. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ג', הלכה ב'.
  9. ^ אירביד בספרו של קונדר
  10. ^ רן שפירא, הבנאים מהר ניתאי, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2007
    עוזי ליבנר, משיח פתאום יבוא, בבקעת ארבל יצמח טובו, באתר הארץ, 8 בינואר 2008
  11. ^ זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עמ' 285-282