ארבעים הימים של מוסה דאג

ארבעים הימים של מוסה דאג (בגרמנית: Die vierzig Tage des Musa Dagh) הוא רומן מאת הסופר היהודי-אוסטרי פרנץ ורפל, המבוסס על אירועים שקרו במוסא דאג בזמן רצח העם הארמני בידי העות'מאנים בשנת 1915. הספר הופיע לראשונה בגרמניה בנובמבר 1933, זכה להצלחה בינלאומית, ועורר את דעת הקהל העולמית להכרה בטבח הארמנים. ורפל ניבא בספרו את היחס אל היהודים בגרמניה כתוצאה מהאנטישמיות והנאציזם. אף שהספר לא הוחרם רשמית בגרמניה הנאצית, הוא סווג על ידי השלטונות כ"בלתי רצוי" ונמכר בחשאי. בשנת 1933 גורש ורפל מהאקדמיה הפרוסית לאמנויות.

ארבעים הימים של מוסה דאג
Die vierzig Tage des Musa Dagh

מידע כללי
מאת	פרנץ ורפל
שפת המקור	גרמנית
סוגה	רומן היסטורי
נושא	רצח העם הארמני, Musa Dagh resistance
מקום התרחשות	מוסא דאג
הוצאה
תאריך הוצאה	1979
מספר עמודים	631 (תרגום ארד), 2 כרכים
הוצאה בעברית
הוצאה	עם עובד (תרגום ארד)
תרגום	יוסף ליכטנבום (1934) צבי ארד (1979)
מהדורות נוספות
תאריך מהדורה ראשונה	1933
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	001903998, 001903991, 002305468, 002041589

יש הרואים ב"ארבעים הימים של מוסה דאג" ספר עובדתי, אך למעשה הוא סיפור בדיוני המתבסס על עובדות מסוימות ומושפע מהן. פרנץ ורפל אמר על הספר:

הרעיון לכתיבת הספר נולד במרץ 1929 בעת ביקור בדמשק. המראה מעורר החמלה של ילדי פליטים בעלי מום ומזי רעב, העובדים בבית חרושת לשטיחים, נתן לי את הדחיפה האחרונה לגאול מתהום הנשייה את גורלו המוזר של העם הארמני... הרומן מבוסס בחלקו על תעודות שנשתמרו, ביניהן רישום השיחה בין אנוור פאשה והכומר יוהאנס לפסיוס .

אירועי מוסה דאג (הר משה)

מפת מוסה דאג וההתקפות על המתבצרים בו

ב-22 בספטמבר 1915, חמישה חודשים לאחר קבלת צווי הגירוש, התקבצו רוב הכפריים הארמנים מהאזור על המוסה דאג, הר משה. הצווים נועדו להגלייה ול"יישוב מחדש" של הארמנים במדבר הסורי, אך משמעותם היוותה למעשה גזר דין מוות ליוצאים לדרך, על פי האופן בו נהגו החיילים הטורקים בשיירות גולים מאזורים אחרים. הצבא העות'מאני במקום לא היה חזק דיו כדי להתגבר על 5,000 האנשים שהתבצרו על ההר, ולא ברורה מהות העימות שהתרחש בפועל בהר.

אחרי חמישים ושלושה ימים על ההר חולצו הארמנים על ידי ארבע ספינות מלחמה מצרפת ומבריטניה שקלטו את אותות המצוקה של המתבצרים בהר. החילוץ היה קשה מכיוון שצד ההר הפונה לים תלול מאוד, ובנוסף התקשו הספינות לעגון בקרבת שפת הים, לפיכך נשלחו סירות לאסוף את הנצורים מן החוף. תהליך העלייה לאוניות היה מורכב אף הוא, אך בסופו חולצו כל הארמנים, ולאחר מסע ארוך הם הגיעו תשושים ומורעבים למקלט בפורט סעיד שבמצרים. בשנת 1919, בתום מלחמת העולם הראשונה, חזרו הארמנים לכפרים באזור מוסה דאג, שהועבר בינתיים למנדט צרפתי (עד שנת 1939).

הערות היסטוריות על הרומן

בניגוד לשם הספר, משך העמידה במצור מוסה דאג לא היה "מספר עגול" של 40 ימים. על פי חלק מהמסמכים בהם השתמש ורפל נמשכה הלחימה 24 ימים, ועל פי מסמכים אחרים - 36 ימים. לפי מקורות שונים, לעומת זאת, ההתבצרות ארכה כנראה 53 ימים. סטפן יונגק (Stephan Jungk), הביוגרף של פרנץ ורפל, מציין כי ורפל ביקש לאזכר אירועים תנ"כיים בסיפור: המבול ארך ארבעים יום ולילה, משה שהה ארבעים יום ולילה בהר סיני, ונדודי בני ישראל במדבר לאחר יציאת מצרים ארכו ארבעים שנה.

דמותו של גבריאל בגראדיאן, גיבורו הספרותי של ורפל, מושפעת ממנהיג הארמנים במוסה דאג, מוזס (מוסה) ה"קלוסדיאן" (Moses The Kalousdian), קצין לשעבר בצבא העות'מאני. בניגוד לגורלו של בגראדיאן, גיבור הרומן, עקר מוזס קלוסדיאן לביירות בתום מלחמת העולם הראשונה, וחי בה במשך 70 השנים הבאות, עד מותו שם בשנת 1986, בן 99. קלוסדיאן כיהן כנציג המיעוט הארמני בפרלמנט הסורי (ב-1932 וב-1936), וב-1943 (אחרי ניתוק לבנון מסוריה) כיהן בפרלמנט הלבנוני.

הפרקים

ספר ראשון – הקָרב וּבא

1. טֶסקֶרֶה
2. קוֹנאק - חמאם - סֶלאמליק
3. נכבדיה של יוגהונולוק
4. המאורע הראשון
5. חזיון־בינים של האלים
6. האספה הגדולה
7. קבורת הפעמון - בפרק תושבי שבעת הכפרים עולים להר

ספר שני – מלחמות החלשים

1. מרומי ההר הם משכּן לנו
2. מעשי הבנים
3. תהלוכת האש
4. דרכי סאטו

ספר שלישי – אבדן / הצלה / אבדן

1. משחקי־בינים של האלים
2. יציאתו של סטפאן ושיבתו
3. הכאב
4. התפוררות וניסיון
5. אש המזבח
6. הכתובת בערפל
7. לנעלם אשר בנו ומעלינו

תוכן הספר

הספר מגולל את סיפורן של קהילות שבעה כפרים ארמנים בנפת סוּאֶדיָה, השוכנים למרגלות מוסה דאג. שבעת הכפרים הם: "יוגהוֹנוֹלוּק" ו"ביתיאס", "חאג'י חביבלי", "ואקֶף", "אזיר", "קֶדֶר בֶּג", ו"קבּוּסיֶה". הגיבור, גבריאל באגראדיאן בן ה-35, נכדו של הנדבן העשיר אַוֶטיס הזקן, שב לכפרו יוגהוֹנוֹלוּק לאחר שהות של 23 שנים בפריז, בעקבות מותו של אחיו המבוגר ממנו ב-15 שנים, שנקרא אף הוא אוטיס על שם סבו, עם אשתו הצרפתייה זִ'יליֶט (34) ובנם סטפאן (13).

גבריאל

"יום־ראשון אחד במארס", שנת 1915. גבריאל מטייל על מוסה דאג ומעלה בזכרונו תמונות ילדות, ובהן גם אירוע היסטורי שהותיר עליו את רישומו כנער ארמני: "שׂוּלטן־הדמים עבדול חמיד פרסם פירמן נגד הנוצרים; "כלבי הנביא", הטורקים, הכורדים, הצ'רקסים, נאספים אל הדגל הירוק (העות'מאני), לערוך טבח". עבדול חמיד היה "גדול האויבים של גזעו", אך גבריאל הוא כעת קצין מילואים טורקי של גדוד-תותחנים השייך לארמייה הרביעית בסוריה ובפלשתינה. הוא מצפה לצו גיוס בזמן מלחמת העולם הראשונה ומקוה להישלח לזמן־מה לחלבּ, לדמשק או לירושלים. בשובו ליוגהוֹנוֹלוּק, נודע לו מהסטודנט הארמני - מחנכו של סטפאן, כי שלושה פקידים מאנטיוכיה באו בלויית יחידה של שוטרים לדרוש את דרכוניו; אשתו נאלצה למסור להם את דרכון המסע ואת דרכון הפנים - ה"טֶסקֶרֶה", "תעודה המבטיחה לבעליה חופש תנועה בכל רחבי הממלכה העות'מאנית", שבלעדיה אין נתין הממלכה רשאי "לנוע מכפר לכפר". גבריאל מניח שהצעד נועד להבטיח את גיוסו, אולם מגלה מיד כי גם מגברים אחרים, שאינם חייבי גיוס, נלקחה ה"טסקרה". דרכוני הפנים נלקחו מגברים "נכבדים בלבד, שכן אין בידי האיכר או בעל המלאכה טסקרה, אלא לכל היותר רישיון לנסוע לשוק שבאנטיוכיה". גבריאל מחליט לרכב מיד לאנטיוכיה כדי לברר את העניין. הוא מגיע לבית המושל, הקאימקאם, ומובל לחדר קטן, כשעל הקיר צילום גדול של אנוֶר פחה. גבריאל בטוח כי המוּדיר - הפקיד הזוטר היושב מולו, הוא מאנשי האיתיחאד של תנועת הטורקים הצעירים, אולי אפילו חבר בוועד הסודי "הוַעד לאחדות ולקדמה" השולט במדינה. לשאלתו של גבריאל עונה לו המודיר כי לקיחת דרכוני הפנים נעשית בפקודת שר הפנים טלעת ביי.

גבריאל הולך ברחוב השוק של אנטיוכיה. רוב הכורדים והצ'רקסים נושאים נשק בגלוי: הממשלה "מתירה לשבטי ההרריים לשאת נשק חם ואפילו מעניקה להם נשק כזה", בעוד "שלגבי העמים הנוצריים - היא נוהגת לחשוד בכל אולר". בחנויות ובדוכנים יש בעיקר ארמנים: חלפנים, סוחרי שטיחים וצורפים. "ישותו מתנגדת" לרוכלי השוק הללו, בעלי העיניים הנוצצות, "האורבות ללקוחות" - הוא סולד מהם. גבריאל נכנס לבית מרחץ, ובעודו מקבל טיפול מבלן, הוא שומע שברי שיחה בין כמה גבירים טורקים בדרגשים הסמוכים, המחליפים שמועות על הארמנים: "חזיר טמא" שנשלח על ידי האנגלים, עם כסף ונשק, כדי "להסית את הכפר" (הארמני). הסיפורים מעוררים את רוגזו של גביר אחר: ""צריך לשים לזה קץ... חובת הגיוס היא אסון... אפילו נתנו נשק לאספסוף הזה... ועכשיו תראו כמה קשה יהיה להיפטר מהם". גביר שלישי מגן על הממשלה ומספר לחבריו: שר המלחמה, אנוור פחה הורה לצבא לפרוק את הנשק מ"האומה הארמנית הבוגדנית" - צעד שמשמעותו הוצאת כל הארמנים המגויסים מהחזית והעסקתם "בעבודות בזויות" כמו סלילת כבישים, פריקה וטעינה. גביר זה הוא הקאימקם בעצמו. גבריאל פונה לביתו של אגא ריפעת בֶּרֶקֶט, ידידם הוותיק של בית באגראדיאן. המוסלמי הזקן מתמצת לגבריאל את הבעיה הארמנית: "בחלק אחד של מקום־מושבכם אתם שייכים לאימפריה הרוסית, ובחלק האחר - לנו; המלחמה ביתרה אתכם; אתם פזורים בין הארצות". הוא מסביר את מניעיה של ממשלת "הטורקים הצעירים" להסתה נגד הארמנים: "האתיאיסטים באיסטנבול זקוקים לשנאה הלאומית לתכליתם. כי המשמעות העמוקה ביותר של כפירה באלוהים היא פחד, והרגשה כי המשחק אבוד". על סמך מידע פנימי שקיבל, הוא מזהיר את גבריאל שלא ייסע לאיסטנבול, שם עתידים להיעצר אנשי האליטה: "הראשונים לסבול יהיו הגדולים והנכבדים בבני עמכם...במקרה זה יתחילו ההאשמות והמאסרים בעיר־הבירה דווקא". גבריאל שומע בעצת הזקן וחוזר לכפרו, שם ימתין עד סוף המלחמה.

סיפורה של זיתון

"יום ששי חמים ומעונן באפריל". כ-300 כפריים צרים על הכנסייה ביוגהונולוק. על מדרגות הכנסייה יושבים ארבעה: ארָם תומסיאן - כומר פרוטסטנטי יליד יוגהונולוק כבן 30, הובסאנה - אשתו ההרה, איסקוּהי - אחותו בת ה-19, וסאטוֹ - יתומה כבת 12–13. הם מספרים לתושבים את סיפור גרושם מהעיירה זיתון. העיירה על 30 אלף תושביה, הייתה "מאוכלסת בעיקרה בארמנים" ו"קוץ בבשרה של הלאומנות הטורקית". בלב תושביה הארמנים "נשתמרה שאיפת־העצמאות הנושנה של עמם". זיתון הרתיחה את דמם של הקנאים הלאומניים, בזוכרם את אירועי 1896. הסולטאן עבדול חמיד הקים, בין שאר יחידות־המתנדבים, גם את ה'חַמידייֶה' - "חבורת קלגסים שנתקבצו בה אסירים משוחררים, שודדים וארחי־פרחי". תפקידם היה לעורר "מאורעות", שבעזרתם יוכלו להשתיק את הארמנים הדורשים רפורמות. אלא שקלגסים אלה, ולאחר מכן גם הצבא הסדיר, נחלו בזיתון תבוסה, נכשלו בכיבושה ובלחץ הדיפלומטים של אירופה - אולצו השלטונות להעניק לה חנינה. ההשפלה והחרפה לא ידעו גבול: "להיות מובס בידי גזע הסולד מן הנשק, בידי סוחרים...ועושי ספרים - חרפה כזאת לא יוכל עם לוחם לשכוח לעולם". המלחמה הגדולה היא הזדמנות יפה לחיסול חשבונות: הוכרזו חוקי חירום ובזמן שבני הנוער רובם בחזית, פורק הנשק מהתושבים שנשארו בבתיהם. ראש העיר החליט להישאר "פטריוט עותמאני" ולא להיגרר אחר שום פרובוקציה של ארמנים זרים שהופיעו פתאום, ובחר להחזיק במימרה שהייתה ידועה בין הארמנים: "מוטב שיושמד הגוף בטורקיה משתושמד הנשמה ברוסיה". אולם "משמעת הברזל" שהשליט בזיתון לא הצילה אותה. לאחר תקיפה של חמָר טורקי שעבר בהרים, הואשמו במעשה עריקים ארמנים עלומים. ראש העיר נאסר ומת לאחר עינויים קשים, כאשר מחוץ לבית הסוהר ניגנה תזמורת של יאנצ'ארים, שנגינתם נועדה להחריש את זעקות האסירים המעונים. רק בחודש מרץ אירעו שתי תקריות שנתנו לממשלה הזדמנות לממש את כוָנותיה. לאחר ששוטר-סיור נפצע מירי מאחד החלונות, הקים הקאימקם "משמר אזרחי" להגן על האוכלוסייה המוסלמית: בריונים שנאספו בחיפזון קיבלו סרט-שרוול ירוק ורובה, ואלה סיפקו את התקרית השנייה. כמה מחברי "המשמר האזרחי" פרצו לגן ציבורי והתנפלו על הנשים והנערות הארמניות שבילו בו. גברים ארמנים במספר רב יותר באו לעזרתן, הכו את "מגיני העיר" ואף לקחו מהם כמה רובים. הייתה זו "התקוממות גלויה נגד הרשות". המבוקשים התבצרו במנזר עתיק ועריקים מההרים הצטרפו אליהם. הובאה תגבורת צבאית שצרה על המנזר. המפקד דהר ישירות אליו ונורה למוות. הובאה תגבורת נוספת והעיר הייתה למחנה צבאי. לילה אחד, הצליחו מאה הנצורים באופן תמוה להימלט להרים. האחריות לבריחה הוטלה על כל האוכלוסייה. כ-50 מזקני ונכבדי והעיר רוכזו בחצר הקסרקטין ונאמר להם שכבר באותו היום "יֵצאו בכביש מאראש-חלבּ אל מדבר ארם־נהרים, ושם 'ייוּשבו מחדש' בדֵיר־אֶז־זוֹר". משפחותיהם יצאו לדרך למחרת בבוקר וגם תורם של האחרים יגיע: "הפקודה מאיסטנבול אומרת, כי כל האוכלוסייה הארמנית...תיושב מחדש. קיומה של זיתון תם, ומעתה יהיה שמה 'שׂוּלטַניֶה'". למחרת יצא ה"טראנספורט" הראשון. משמרות צבא נעו בעקבות הגולים. הגירושים התבצעו מדי בוקר במשך שבוע: "לאחר חמישים המשפחות המכובדות ביותר יצאו מאה, האמידות פחות, וככל שהיה המעמד החברתי של המגורשים נמוך יותר, כן גדל מספרם". הקהילה אולצה לבחור ב-6 נציגים של כל משלח־יד, שנצטוו להישאר בעיר. מוּלה מוסלמי אחד דרש מהכומר ארם את מפתחות הכנסייה הפרוטסטנטית והודיע לו כי עד תפילת הערב תיהפך למסגד. הארמנים "לא נפלו בידי אויב, החייב לשמור על החוק הבינלאומי", אלא בידי "אויב ששום דבר אינו כובל את ידיו, ידי מדינתם שלהם". המגורשים, שהפכו ל"נוודים שכל אדם רשאי להרגם בלי להיענש", נדחקו "לתוך מחנה־ריכוז נודד" - שיירות של "טורי־אדם" ארוכים. ארם ומשפחתו יצאו בשיירה האחרונה. נאסר עליהם לקחת לדרך מטען שלא יכלו לשאת בעצמם והובהר להם כי מי שיעזוב את הטור ללא רשות ייענש בעונש־מוות.

פגישת לפסיוס עם אנוור פחה

בינתיים מגיע הכומר הגרמני יוהאנֶס לֶפּסיוּס לאיסטנבול. לאחר עבודת הכנה מרובה, הוא מצליח להתקבל לראיון אצל אנוור פחה - שיאם של שליחותו ומאמציו למען הארמנים. הכומר שואל את הגנרל על האירועים בזיתון. הגנרל טוען שלכומר ניתנו ידיעות כוזבות ושואל על מקורן. הכומר טוען כי ניתנה לו "תמונה שלמה של המצב על ידי השגריר האמריקני", מורגנטאו. על כך מגיב אנוור: "הוא יהודי. והיהודים מצדדים תמיד בקנאות במיעוט". אנוור מתאר מצב היפותטי דומה בגרמניה, בו היא מוצאת אויבים מבית: "אלזאסים-צרפתים, פולנים, סוציאל-דמוקרטים, יהודים... האם לא תסכים, מר לפסיוס, לכל אמצעי אשר ישחרר את אומתך...מהאויב הפנימי? האם גם אז תהיה סבור שמעשה נורא הוא שפשוט מכנסים את כל היסודות באוכלוסייה אשר מסכנים את תוצאות המלחמה ומשלחים אותם לאזורים מרוחקים...?". הכומר הגרמני משיב בכעס: "אם המושלים בעמי ינהגו כלפי בני-ארצי שהם בני גזע אחר או בעלי אמונה אחרת...באורח לא אנושי...אסתלק בו-ברגע מגרמניה". הגנרל עונה: "סימן הוא שחסר לעמכם הכוח לממש בלי רחמים את רצונו הלאומי". לפסיוס משיב בייאוש: "לא בהגנה מפני אויב פנימי המדובר, אלא בהשמדה מתוכננת של עם אחר". הוא מנסה את כוחו בטיעונים הגיוניים, כלכליים, על כך שהמסחר "נתון בתשעים אחוזים בידי נוצרים", ש"את כל היבוא מנהלות חברות ארמניות", ש"החקלאות הארמנית באנטוליה עולה שבעים מונים על האיכרות הזעירה הטורקית" ושהעם הארמני הוא "הרובד התרבותי והפעיל ביותר באוכלוסייה העות'מאנית" אולם דווקא בשל כך "הוא נרדף ומושמד מכוח נקמתה האלימה של העצלוּת". הגנרל טוען ש"העם הטורקי מונה ארבעים מיליון" ומשימתו היא "לייסד מדינה לאומית, שתמלא באסיה את התפקיד שגרמניה ממלאת באירופה". לפסיוס חושב לעצמו שמדובר בחלומות אותם "מעורר הסם המשכר של הלאומנות", שהרי הוא יודע "כי באנטוליה מצויים בקושי שישה מיליון טורקים טהורי־גזע", ושואל אם אין איזו דרך של שלום. אנוור פחה משיב: "בין האדם ובין חיידק המגפה לא ייתכן שלום".

הגירושים

לאחר הפגישה עם לפסיוס, מגיע אנוור פחה למשרדו של שותפו לשלטון, טלעת ביי, העסוק במרץ בחתימה על מברקים ובהם פקודות לשלטונות בערי החוף של סוריה. פקודת הגירוש נשלחה לא מוצפנת: "מטרת הגירוש היא חיסול". השר מציב לעצמו יעד שאפתני: "בסתיו אוכל לומר לכל האנשים... 'הבעיה הארמנית אינה קיימת'". ג'לאל ביי, הוואלי של חלבּ, סירב להוציא לפועל בתחום שלטונו את פקודות הגירוש. אולם המדיניות כלפי הארמנים לא הופרעה. הגירוש בערים הוא "משחק־ילדים". "הציבור המודרני" בערים - קוראי העיתונים בבתי הקפה, המשכילים בני המעמד הבינוני - "מתייצבים ללא סייג מאחורי המדיניות הארמנית של אנוור". הגירוש בכפרים לעומת זאת הרבה יותר קשה לביצוע. "הטורקי הפשוט" - האיכרים והשכבות העירוניות התחתונות - נוהגים באורח שונה לגמרי ורבים מזדהים עם שכניהם הארמנים. הגולים הלכו בדרכים עד שהגיעו אל "דרך־המלך, המוליכה דרומה־מזרחה, דרך חלבּ, אל המדבר" - "מצעד מיליון הרגלים", בו "שרקו אלות השוטרים על גבותיהם של המתעכבים", והדבר מעורר תהייה: מדוע אין ההמון הזה מסתער על השוטרים? לאחר היום הראשון "מופרדים כל הגברים שכוחם עמם מן ההמון". זוג צעיר מאוד שאך זה נישאו תכנן תחבולה להתחמקות מהפרדת הגברים. האשה הלבישה את חתנה בבגדי אשה. אך בפאתי עיר גדולה הקיפו אותם "צֶ'טִי" (ch'ett'e, יחידות "ארגון מיוחד"), פוחחים חמושים שיצאו לציד־נשים". הזוג נגרר אל בית שבו נחשפה האמת. הצ'טי הרגו את הבחור, "כרתו לו את אברו ותחבו אותו לפיו".

ההחלטה

במשך שבועות ארוכים החיים ביוגהונולוק נמשכו כדרכם וגבריאל ערך מסעות מחקר בכפרים. פעם אחת העז להיכנס לאנטיוכיה. כשהגיע אל לוח ההודעות ראה כרזה גדולה שאמרה כי אין למכור לשום ארמני כרטיסי נסיעה ברכבת וכן גם תקנה שנחתמה בידי יורשו של ג'לאל: "בכל מקום שיימצא בן העם הארמני מחוץ למקום־מגוריו ללא דרכון או רישיון־מסע, יש לאסרו ולהביאו אל מחנה־הגירוש הקרוב". גבריאל החליט שלא יצא עוד מחוץ לסביבת מוסה דאג. תושבי הכפרים סביב מוסה דאג מתכנסים להחליט על צעדיהם לקראת הגירוש הצפוי. הכומר טר הייגאסון מזהיר את התושבים כי גם הגירוש פירושו מוות: "בין הקשישים כאן אין ודאי גם אחד שלא חוָה את השחיטות שבעבר... עלינו להבחין בין שחיטה ובין גירוש... כמעט תמיד יזמה הממשלה את השחיטות הללו, אך מעולם לא הודתה בכך. הן נולדו מאי־סדר וגוועו באי־סדר... לא כן הגירוש!... הגירוש יימשך עד שיושמדו אחרוני בני עמנו... לא שרירות־הלב הפרועה ושכרון־הדמים המשולהב שולטים הפעם, אלא משהו מחריד יותר לאין־שיעור: הסֵדר. הכל נעשה לפי תוכנית שהוכנה במיניסטריונים שבאיסטנבול". דבריו גורמים להתפרצות מצד הכומר ארם תומסיאן: "יודע אני כיצד אני אמות - לא ככבשה חסרת־מגן...אלא על סף ביתי אמות ונשקי בידי". גבריאל באגראדיאן מציג את תוכניתו: נטישת הכפרים והתבצרות על מוסה דאג. הוא מבטיח שמספיקים רק "כמה מאות גברים עזי־נפש" ורובים, כדי שיוכלו להחזיק מעמד שבועות ואף חודשים - כך "יאריכו ימים יותר משהיו מאריכים בגירוש", בתקוה שעד אז אולי תסתיים המלחמה, ואם לא, אולי תגיע עזרה מצד הים שבגבו של ההר, מאניות המלחמה האנגליות והצרפתיות. רעיון זה נאמר בביטחון ומרץ. בדעת רבים הוא עלה רק כחלום חסר־שחר. לעומת אזרחי הערים הארמניות הגדולות בצפון־מזרח הרחוק, היו הארמנים לחופה של סוריה כפריים מסכנים, מיעוט של סוחרים באנטיוכיה או קבוצה קטנה של עשירים באלכסנדרטה וביירות. אלה "הגיפו את תריסי החווילות והזדחלו אל הפינות האפלות. שנים או שלושה קיבלו את דת האסלאם כדי להציל את חייהם ורכושם, והפקירו את גופם לסכין־המילה הקהה של המוּלָה". ביוגהונולוק לא חשבו מחשבות על התקוממות. תושבי הכפר נשאו ייראת־כבוד כלפי המדינה: "המדינה היא השוטר...היכול להכותך ולאסרך ללא כל סיבה...היא גובה־המיסים...הפורץ לבית ושודד כאות נפשו...היא המשרד המזוהם, עם תמונת השׂולטן, מימרות־הקוראן והרצפה המלוכלכת ברוק, שבו אתה משרת כחייל... ולמרות כל זאת אין הארמני יכול להשתחרר מרגש הפחד והנאמנות הכלבי". אין להתפלא אם כן, שרעיון זה, "פטור מרגשי־אשמה", בוטא על ידי אדם "משוחרר", אדון זר מאירופה. הכומר הארוּטיון נוֹקוּדיאן מתייצב לעומתם וטוען שישו ציוָה לציית לרָשות ולא להתנגד לרשע, ושהתקוממות חמושה תגרום לממשלה לבצע מעשה־נקם חסר־רחמים ותוצאותיה יפגעו בכל בני העם הארמני. היא "תתן לשליטים תירוץ ראוי כלפי כל העולם, אפשרות להוקיע את העם הארמני כמפיר אמוניו למדינה", ומלבד זאת, אי אפשר לדעת בוודאות כי הגירוש הוא אכן הקץ. כ-400 נפש מחליטים ללכת אחר נוקודיאן ולהשלים עם הגירוש. מתקיימת הצבעה, נבחרים המנהיגים ונידונה התוכנית להישרדותם של כ-5,000 בני אדם על הדאמלאיק - הרמה של מוסה דאג. גבריאל באגראדיאן מסביר שיש הכרח בחיי שיתוף. הוא טוען כי "ראוי לכנס את הילדים...במקום־מגורים משותף, כדי להיטיב להגן עליהם" וכן גם "שלא יהיה מנוס ממשק גדול, משותף" ושכל אחד יצטרך למסור את רכושו הפרטי. במחנה "לא יהיה עוד לכסף כל ערך" ויאסר "כל סחר־חילופין מפני שכל הרכוש יהיה אז רכוש הכלל".

בשנת 1908, כש"איתיחאד" פתחו במהפכה נגד הסולטן עבדול חמיד, חילקו סוכני הטורקים הצעירים נשק בכל המדינה ובמיוחד בקרב הארמנים, "שנחשבו אז למשענתו העיקרית של המרד". לאחר פרוץ המלחמה החל אנוור פחה לפרוק מיד את נשקה של האוכלוסייה הארמנית האזרחית. המוכתאר של יוגהונולוק לא חתם בשעתו על שום קבלה כשקיבל את הנשק וכך יכלו התושבים לטעון בפני פקידיו של "המושל המצוין" והאנושי ג'לאל ביי כי מעולם לא קיבלו נשק. עתה, לאחר חצות הלילה, יורדים כמה מהגברים להוציא את 300 הרובים ו-30 המחסניות לכל כלי. אלה קבורים בבית הקברות שמחוץ לכפר, תחת מצבות שעליהן שמות בדויים.

העלייה להר נעשית בשלבים. חיי היומיום חייבים להימשך בעמק הארמני, "כדי שלא תתגלה הוצאת האוכלוסייה מהכפרים". המשאות מועלים בלילה. כ-500 גברים וקבוצה קטנה של נשים עולה לחיות על ההר כחיל חלוץ. הכומר ארם מסביר סביב המדורה ב"תחום העיר" שעל ההר את משמעות היציאה למלחמה ומדבר על "נתיב־הדמים הבלתי־מובן שמהלֵך בו העם הארמני מימות עולם, ועל המופת שבמעשה נועז זה שלהם, אשר אולי יסחף את כל האומה ועל ידי כך יציל אותה". גבריאל נואם ומדגיש את החרפה שממיטה ממשלת הטורקים על העם הארמני ואת האפשרות לנקום חרפה זו: "אם יעלה בידינו לגרש פעם אחת את הטורקים מההר... נרמוס את כבודם ונשפילם לעולם... כי עלינו הם מלעיגים כעל רוכלים, ואת עצמם הם מפארים כלוחמים... לעולם לא יתאוששו ממכה זו".

סיפורו של סארקיס קיליקיאן

על ההר כבר חיים בסתר כמה אנשים אחרים, עריקים. אחד מהם הוא סארקיס קיליקיאן. כשהיה בן 11 פרצו השחיטות של עבדול חמיד כרעם ביום בהיר. באותו יום הגיעה חבורה פראית לחנותו של אביו השען והצורף בזמן ארוחת הצהריים המשפחתית ודרשה לפתוח את החנות. אביו חשב שמוטב לפתוח את החנות ולהניח לחבורה לשדוד אותה ובכך להציל את נפשם. הסדנה נתמלאה בגברים חברי פלוגת־הסער - החמידִיֶה. בזמן ששני כורדים רוקנו את תכולת המגירות, שאג מפקדם הטורקי אל השען: "אתה מלווה־בריבית ומוצץ־דם! כל החזירים הארמנים הם מלווים־בריבית ומוצצי־דם! אתם, הגיאוּרים הטמאים, אשמים בעוניו של עמנו". סארקיס הקטן, שהלך אחרי אביו לסדנה ונכח באירוע, ראה את אביו נורה ונופל ארצה. הוא ברח הביתה ואמו הצמידה אותו ואת שתי אחיותיו הקטנות אל גופה, כאשר התינוק היה בסל העריסה. החמושים נכנסו לחדר ואחד מהם חטף את התינוק וניפץ את גולגולתו אל הקיר. מיד אחר כך נורו למוות האם, שתי בנותיה ובן נוסף. סארקיס נקבר תחת גופה הגוסס של אימו והמפקד קרא "טורקיה לטורקים"! בעודו שוכב תחת אמו, שמע סארקיס את הגברים מדברים. מפקד הפלוגה עשה את צרכיו בפינת החדר והסביר: "גם כשהם מתים עליהם לדעת, שאנו האדונים והם רק טנופת". סארקיס ניצל ואומץ על ידי קרובים באלכסנדרטה.

חיפוש הנשק בכפר וצו הגירוש

בבוקר השלישי שבו כל התושבים לכפריהם לקראת חיפוש הנשק על ידי המשטרה, שהתרחש בדיוק בשעה שציין השוטר הוותיק עלי נאסיף, ידידם של התושבים. השלטונות הפגינו זלזול בשולחם כמאה שוטרים חמושים בלבד, שהרי "בני־הצאן הארמנים לא יתנגדו כלל כשיוליכו אותם לטבח". אך אלה לא היו הרוצחים מימי עבדול חמיד, הלבושים מדים "אזרחיים" משונים. הפעם לבשו את המדים הרגילים ולראשם כאפיות של בדואים. אנשי איתיחאד הצליחו להסית גם את השוטרים המרוחקים מאיסטנבול. הם הצליחו "ללבות את השנאה הדתית והקנאית שבעירתה קצרה, לקנאות של שנאה לאומית קרה, שבעירתה ממושכת". בשעת התדרוך המקדים, הזכיר הקאימאקם את אימרתו המפורסמת של טלעת ביי: "או שייעלמו הם, או שניעלם אנחנו". בראש צוות הגירוש עומד מפקד משטרת אנטיוכיה, בלווית המודיר, שקורא את פקודת הגירוש בכיכר הכנסייה של יוגהונולוק, המודבקת על קירות הכנסייה ובתי הספר. בפקודת הכומר טר הייגאסון, הארמנים לא יוצאים מבתיהם. השוטרים מביטים סביבם בבתים היפים: "אנשים עשירים, הארמנים האלה, עשירים בכל מקום... עתה עומד אללה לגמול להם קצת על יהירותם. בכל העסקים שלחו ידם - באיסטנבול שלטו, ואת הכסף גרפו". אל השוטרים נתלוה גם האספסוף של אנטקיה ושל היישובים הגדולים שבסביבה. גם איכרים ערבים הגיעו מהדרום וממתינים למאורעות, וגם נשים ברעלות - "לקוחות חמדניות" שציפו בקוצר רוח ל"מכירה כללית". מפקד המשטרה קורא להייגאסון והכומר יוצא מהכנסייה. הכומר מצהיר שאין נשק בכפרים, אך המודיר מודיע לו: "הממשלה החליטה ליישב אתכם מחדש... עלי רק מוטל לכנס אתכם, ועליכם - לצעוד". לשאלה מה יורשו לקחת עמם, הוא משיב: "רק מה שכל אחד יכול לשאת על גבו ובידיו. כל השאר...עובר לרשות המדינה", אך "המדינה תקצה לכם...קרקע חדשה במקום הקרקע שוויתרתם עליה". השוטרים עוזבים באותו יום את הכפרים, "כדי לטפל בארמנים שבסוּאדיה ובאֶל־אֶסקֶל". בעזרת שוחד רב, הצליח הכומר הארוטיון נוקודיאן לגלות את מועד יציאת השיירה הראשונה של הגירוש - שבת, ה-31 ביולי. מועצת־המנהיגים קובעת את הלילה שלפני שבת כמועד העלייה להר.

על ההר

לוחמים ארמנים במוסה דאג

בצהרי ה-4 באוגוסט תוקפות את ההר 4 יחידות של חיילי הצבא הטורקי. הארמנים המחופרים פותחים בהתקפת פתע נגדית והחיילים נמלטים. הכישלון הטורקי במוסה דאג עולה אף על האירועים בואן ואורפה, ערים ארמניות מרובות אוכלוסין. לנוכח התקדמות האויב הרוסי, היה המרד בואן "אפילו רצוי מבחינת מדיניות החוץ הטורקית, כי סיפק את הנימוקים הטובים ביותר להצדקת הפשעים כלפי העם הארמני, לאחר מעשה". היו אלה "הוכחות ברורות שהארמנים בוגדים־במלכות" ויש להיפטר מהם. הטורקים פרסמו בעולם שהארמנים הפנו את נשקם כנגד העם העות'מאני הנתון במלחמה "ועברו לצד הרוסים" ולכן יש לגרשם, אך האמת הייתה שבוואן ואורפה הם "נתפסו לייאוש נוכח הגירוש הנמשך...עד שנגאלו עם כניסת הרוסים".

לאחר התקפה טורקית נוספת, מחליטה הנהגת הארמנים על ההר לנסות למסור מכתב לידיו של "מיסטר ג'קסון", הקונסול הכללי האמריקני בחלבּ, בו יביאו את האירועים לידיעתו וידרשו "הגנה מן הממשלה האמריקנית". המכתב נשלח עם רץ שאמור לעשות דרכו לבית הקונסול בחלב; במקביל, נשלח מכתב נוסף עם שני שחיינים לאלכסנדרטה (איסכנדרון כיום), שאמורים להגיע בשחיה לאניית־מלחמה צרפתית במפרץ ולמסרו לרב החובל. המכתב נכתב על ידי הכומר ארם תומסיאן, בו הוא פונה לרב החובל, ומדבר על "מדיניות־ההשמדה שנוקטים 'הטורקים הצעירים'...בתואנת יישוב־מחדש, בתירוץ כוזב של חיסול תנועת־התקוממות שאינה קיימת".

לקראת המתקפה השלישית, מרכזים הטורקים בעמק הארמני צבא רב. הכוחות רבים מכדי שניתן יהיה לשכנם בכפרים והם חונים תחת כיפת השמים. מלבד החיילים, השוטרים ולוחמים בלתי־סדירים, חומשו גם כל המוסלמים שבסביבה, והקצינים מרכיבים מהם יחידות. החיילים הטורקים עולים על ההר ופורצים אל החפירות, ואחריהם כל השאר, כאשר מאחורי המוסלמים הולכות גם מספר ניכר של נשים, שכשרואות את הצלחת אנשיהן, הן פורצות "אחוזות־טירוף מתוך היער", משלבות ידיים ויוצרות שרשרת, וצווחות צווחה ממושכת - ה"זילְגית", קריאת־הקרב העתיקה של נשות־האסלאם, המתירה "את השטן שבלב הגברים". ההתקפה נהדפת לבסוף והלוחמים התוקפים יורדים בחזרה לישון בעמק.

פגישות לפסיוס

כעבור כשלושים ימים מאז שיחתו עם אנוור פחה, נפגש הכומר הגרמני יוהאנֶס לֶפּסיוּס עם יועץ סתרים של הרייכסקאנצלר הגרמני תאובלד פון בתמן-הולווג. בתגובה לבקשות הכומר "להציל ברגע האחרון חלק מן העם הארמני", משיב היועץ כי אי אפשר לשנות את גורלם: "הארמנים אובדים בגלל הגאוגרפיה שלהם. זה גורל החלשים, גורלו של המיעוט השנוא!... האין מיעוטים לאומיים גורמיהן של מהומות מיותרות, וכלום לא מוטב שייעלמו?". בחשש רב לחייו, ממהר לפסיוס להפליג לאיסטנבול. הוא מבקר אצל הפטריארך הארמני, שמדווח לו כי "הגירוש כבר בוצע במלואו" ורוב הכמרים וכל המנהיגים הפוליטיים נרצחו. נותרו "בעיקר נשים וילדים רעבים" וכל תמיכה של גורם נייטרלי בארמנים רק "מעוררת את אנוור וטלעת למעשי־זוָעה חדשים". לכן "מוטב לא לעשות דבר, לשבת בשקט, למות". הפטריארך מספר לכומר בלחש על מרד הארמנים במוסה דאג, על תבוסות הטורקים ועל כך שההר עדיין עומד בפני תוקפיו. הוא מביע פחד מכך שלצבא יש שם כבר כמה מאות הרוגים, אולם עיני הכומר מאירות: "נפלא! אילו היו לנו עוד שלושה מוסה דאג כאלה, היה העניין נראה באור אחר". השניים נפרדים והארמני מפציר בגרמני שבמקום גורמים נייטרליים, עליו למצוא טורקים שיעזרו. הכומר נפגש עם נֶזימי בֵּיי, רופא טורקי שהכיר במלון, שאינו חושש לבקר את שלטון הטורקים הצעירים: "אתם, אנשי החוץ, אינכם יודעים כלל מה קטנה למעשה המפלגה הזאת... חבריה הם אספסוף מזוהם... בודים מלבם דברים על הגזע העוסמני... 'טהורי־הדם' האלה יצאו רובם מהקדירה המַקֶדוֹנית, שבה צף בליל־הגזעים של כל הבלקאן". הרופא לוקח את הכומר לבקר במנזר (טֶקֶה) של "שֵייך אחמד". במנזר נוכחים כמה מבקרים, ביניהם סרן חיל־הרגלים וגם ידידו הוותיק של השייך, אגא ריפעת בֶּרֶקֶט. השייך הזקן מציג את הסרן ומצווה עליו לספר על ביקוריו במחנות־הגירוש הארמניים במזרח. בקושי רב מעיד הסרן על שהייתו בשלושת המחנות הגדולים: "רוב מחנות־המגורשים הם על חוף הפרת, בין דייר־אז־זוֹר למֶסקֶנֶה... הגדול בשדות־הקטל כאין וכאפס הוא לעומת דייר־אז־זור... אין אלה אנשים עוד...רוחות רפאים...צללי אדם...גוועים לאטם, מפני שהם אוכלים עשב...אין בהם כוח לקבור את רבבות הגוויות... בכל פעם שנכנסתי לאחד המחנות הסתערו עלי בהמוניהם...רובם נשים וזקנים, כמעט עירומים...הם שאגו מרעב. הנשים חיפשו בתוך גללי סוּסים גרעיני שיבולת־שועל". הסרן מציג לדוגמה את אחת הבקשות הרבות שאינו יכול למלאן - מכתב הממוען "אל הכומר של יוגהונולוק, טר הייגאסון", מכומר שישב ליד גופת אשתו המתה כבר 3 ימים ושמו הארוּטיון נוֹקוּדיאן, ש"בני־ארצו נמלטו אל ראש ההר". אגא ריפעת ברקט מתערב לפתע ומבטיח להעביר את המכתב ליעדו, בעוד ימים אחדים, כשיגיע לחוף הסורי. לפסיוס נפגש עם ריפעת ברקט בחדרו במלון ומבקש ממנו לקחת 500 לירות שטרלינג מכספי קרן העזרה הגרמנית ולהשתמש בהן למען אנשי מוסה דאג.

האסון והנס

כעבור חודש על ההר מתו פחות מ-280 איש, בפרק־זמן שבו נרצחו כבר "מאות־אלפי ארמנים" בין חלבּ לדייר־אז־זוֹר, באזור הפרת, בערבות ארם נהריים ובשולי המדבר. להבדיל ממורדי אנטוליה המזרחית, שיכלו לסמוך על כניסת הרוסים, אנשי מוסה דאג היו תחת מצור ובלב האימפריה. מישור האורונטס ועמק הכפרים הארמנים שוקקים מחיילים ושוטרים חדשים. כבר חלף למעלה משבוע והשחיינים עדיין לא שבו. ביום ה-32 למוסה דאג אירע אסון הגדול: שתי מחלקות של חיל רגלים ויחידת שוטרים עלו בלילה להר, הרגו את רועי הצאן ולקחו איתם אל העמק את העדרים - כל הכבשים, האילים והטלָיים, רוב העזים וכל החמורים שלא היו בשימוש המגינים באותה שעה לרכיבה ונשיאת משא: "בכך נחתך עצב־החיים של יושבי הדאמלאיק", עם כל הבהמות שנותרו, אפשר לקיים את המחנה 3 או 4 ימים, ואחר כך - הרעב. עם הרעב חלה גם התערערות המוראל. הכומר טר הייגאסון מנצח על התהלוכה הדתית אל המזבח ועל התפילה, אך הוא חלש ונתון להזיות-רעב. קולו שלו קודח באזניו: "איזה מין שטן הוא האלוהים הזה, שנתן לעמו הארמני ירא־השמים שנה כזאת". בהתקף טירוף פורץ הכומר בריצה אל תוך עדתו. בכיכר־המזבח פורצת מהומה וקבוצת עריקים חמושים מחוללים "הפיכה". דליקה פורצת והמזבח נשרף. הטורקים מתחילים להפגיז את ההר וכובשים את צדו הדרומי, אך באופק נראית אניה גדולה בעלת ארבע ארובות. תותח 240 מילימטרים של האניה הצרפתית יורה פגז הפחדה אדיר אל מישור האורונטס, שגורם לטורקים לעצור.

חשיבות הספר בעיני היהודים בזמן מלחמת העולם השנייה

מרבים להשוות בין פרשת מוסה דאג להתנגדות היהודית בשואה. הספר "ארבעים הימים של מוסה דאג" היה פופולרי מאוד בקרב הנוער היהודי באירופה, ובמיוחד בין הפעילים בגטו, והוא "הועבר מיד ליד". כשנשלח מרדכי טננבוים בפברואר 1943 לפקד על המרד היהודי בגטו ביאליסטוק, מוזכרים אירועי מוסה דאג בתיעוד פגישות מארגני המרד, כדוגמה ומופת למרד שהצליח. באספה של חברי קיבוץ "תל-חי" ופעילי סניף "דרור" בביאליסטוק, שהתקיימה ב-27 בפברואר 1943, טען הרשל רוזנטל:

לא נשאר לנו איפוא אלא דבר אחד, והוא ארגון פעולת התנגדות קולקטיבית בגיטו בכל מחיר, לראות בגיטו את "מוסה דאג" שלנו ולהוסיף פרק של כבוד לביאליסטוק היהודית ולתנועה שלנו.

— מתוך "דפים מן הדליקה" – מרדכי טננבוים-תמרוף

גם אנטק צוקרמן, סגן מפקד מרד גטו ורשה, אמר כי אין להבין את המרד בגטו ורשה בלי לקרוא את הספר.

היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה היה אחוז פחד מפני פלישת גרמניה הנאצית לארץ, מה שגרם להנהגה הצבאית ליזום תוכניות הגנה ("תוכנית הצפון"), בהשראת אירועי הר מוסה דאג, כמתואר בספר; על פי מאיר בץ, שנטל חלק מרכזי בתכנונים, הוא נשאל על ידי יוחנן רטנר אם קרא את הספר, וכשהשיב בחיוב אמר רטנר: "אנו רוצים להפוך את הכרמל למוסה דאג של יהודי ארץ ישראל". ישראל גלילי חשב על הרעיון במרץ 1942, אך במשמעות טראגית: "חיפה - טוברוק; ואולי, חיפה - מצדה - מוסה דאג?". ביולי 1942, לאחר נפילת טוברוק, דן גלילי בנושא במועצת הקיבוץ המאוחד, הפעם - תוך הדגשת הנושא של קרב נואשים: "להוות בארץ איזה 'מוסא דאג' אחד, מצדה אחת".

חשיבות הספר אצל הארמנים

לפי סטפן יונגק, הביוגרף של ורפל, הספר הפך את פרנץ ורפל לגיבור בעיני הארמנים. הוא מצטט את האב בזדקיאן, כומר ארמני המתגורר בוונציה, שסנדקו לחם במצור בהר מוסה דאג:

פרנץ ורפל הוא הגיבור הלאומי של הארמנים. ספרו הגדול הוא נחמה לנו - לא, לא נחמה, באשר אין נחמה, אך חשיבותו - היא בקיומו. הוא מבטיח שמה שקרה לעמנו לעולם, לעולם לא יישכח.

העיתונאי והסופר האמריקאי, ממוצא ארמני, ג'ון רוי קרלסון השווה בספרו "מקהיר עד דמשק" בין היהודים לארמנים:

מה דומה הוא הרקע רב־העינויים והיסורים של שני עמים עתיקים אלה, וכמה משותפת היא הערגה שלהם לחרות. כלום לא היה זה יהודי־אוסטרי, פרנץ ורפל, אשר שאב השראה ממלחמת־החיים־והמוות של הארמנים במוסה דאג, אחרי שגילה את שותפות הגורל עם הארמנים המעונים?

• 
  בול עם דיוקנו של פרנץ ורפל לציון 50 שנים למותו, ארמניה 1995
• 
  פסל של פרנץ ורפל בירוואן, ארמניה
• 
  אנדרטה לזכרו של ורפל בכיכר שילר, וינה. הכתובת בגרמנית: "בהוקרה וכבוד, העם הארמני"
• 
  חלון התצוגה של הספר במוזיאון לרצח העם הארמני בירוואן

ההכחשה והצנזורה הטורקית לספר

הפופולריות של הספר הובילה את אולפני (MGM) לרכוש את הזכויות להסרטתו. קלארק גייבל לוהק לתפקיד גבריאל בגראדיאן, אך בשנת 1934, עוד בתחילת ההפקה, הורתה הרפובליקה הטורקית לשגרירה בארצות הברית, מהמט מוניר ארטגון, לפעול לעצירתה. הרפובליקה הטורקית הצעירה ראתה עצמה מחויבת למורשת האימפריה העות'מאנית, הישות המדינית שקדמה לה, והייתה נחושה למנוע את אזכור רצח העם הארמני גם מחוץ לגבולותיה של טורקיה. ארטגון פנה למחלקת המדינה של ארצות הברית, והביע תקוותו "שאולפני MGM יימנעו מכל הצגת גרסה מעוותת של 'הטבח-לכאורה'". מחלקת המדינה ניסתה להרגיע את השגריר בהבטיחה שהסרט לא יכלול שום חומר שיפגע בטורקיה, אך ארטגון נשאר איתן בדעתו. מחלקת המדינה ניסתה לרכך את עמדת הממשלה הטורקית בהציגה את התסריט הסופי, אך לשווא: התסריטאי הציג מספר גרסאות תסריט מרוככות, ברם - הממשלה הטורקית סירבה לסגת מעמדתה.

מנהל ההפקה הראשי של אולפני MGM הופתע מהתערבות הטורקים בהפקת הסרט, באמרו: "לעזאזל עם הטורקים, אני אעשה את הסרט הזה בכל מקרה". העובדה שהאולפנים המשיכו בהפקה הכעיסה את טורקיה, ושגרירה איים על בכיר ב-MGM כי טורקיה תשיק קמפיין עולמי נגד הסרט, וטען שהסרט מעורר את "השאלה הארמנית" שמבחינת טורקיה כבר יושבה. לנוכח הלחץ המדיני, נכנע לבסוף מנהל אולפני MGM ועצר את ההפקה בטרם הושלמה.

המשפטן והעיתונאי ממוצא ארמני מייקל בובליאן אמר כי "תקרית מוסה דאג חיונית להבנת התפתחות התעמולה הטורקית, המתכחשת לפשעים שבוצעו על ידי הטורקים הצעירים... המקרה חשף כי ממשלת טורקיה מוכנה ללחוץ על ממשלות זרות כדי שיתיישרו עם מדיניות ההכחשה."

הספר עובד לקולנוע בשנת 1982 בהפקה עצמאית וצנועה.

בשנת 2006 הביע השחקן, התסריטאי והבמאי סילבסטר סטאלון את רצונו לביים סרט על ההגנה ההירואית על מוסה דאג, בהשראת הספר. ואולם, קמפיין דואר אלקטרוני תקיף של טורקיה, בשנת 2007, גרם לקבורת הפרויקט.

השפעת הספר על התרבות העברית

הספר בשלמותו, וכן ציטוטים ממנו, מובאים בתרבות העברית כמקור השראה לפועלם של רבים מאנשי המוסד לעלייה ב'. ניתן לראות זאת, למשל, בדמותו של יוסי הראל, מפקד ספינות המעפילים "כנסת ישראל" ו"אקסודוס", כפי שזו באה לידי ביטוי בספר "האיש והאקסודוס" של יורם קניוק; הראל, לפי קניוק, שב בכל שלב ממסעותיו וביצע השוואה בין פרשת מוסה דאג לאירועים עליהם הוא פיקד.

תרגום לעברית

הספר תורגם לעברית בידי י. ליכטנבום ויצא לאור בשנת 1934. תרגום נוסף של צבי ארד יצא לאור בהוצאת עם עובד ב-1979.

לקריאה נוספת

• יאיר אורון, הבנאליות של האדישות: יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; פרק ז: ארבעים הימים של מוסה דאג לפרנץ ורפל - כסמל וכמשל, עמ' 271–285. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• אריאנה מלמד, סבל של אנשים אחרים, באתר ynet, 29 באפריל 2003
• יאיר אורון, למה פרנץ ורפל לא כתב את "מוסה דאג" היהודי?, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2015
• ארבעים הימים של מוסה דאג, באתר OCLC (באנגלית)