פתיחת התפריט הראשי

מקור הדיןעריכה

המצווה נזכרת לראשונה במשנה, מסכת פסחים, פרק י', משנה א'. המצווה אינה חיוב מן התורה אלא מצווה דרבנן, ואף על פי כן הקפידו חז"ל ביותר על יישומה. הקפדה זו מתבטאת בכך שאפילו עניים המתפרנסים מצדקה מחויבים בארבע כוסות גם אם ייאלצו למכור את בגדיהם לשם כך. כמו כן, נפסק בהלכה כי גם אדם שהיין מזיק לו צריך להשתדל ולשתות מעט ממנו. בגמרא (נדרים מט, ב) מסופר על רבי יהודה שהיה שותה ארבע כוסות ולאחר מכן נאלץ לחבוש את ראשו בשל כאבים "מפסח ועד עצרת" - כלומר במשך שבעה שבועות. אולם, המשנה ברורה פסק שאינו חייב לשתות ארבע כוסות אם יפול למשכב מזה, אלא שאם השתייה תגרום לכאבי ראש וכדומה מחויב הוא לשתות.[1] סיבת ההקפדה היא כיוון ששתיית ארבע הכוסות מזכירה ומפרסמת את נס יציאת מצרים. זהו ההסבר לכך שגם נשים חויבו במצווה, על אף שזו מצוות עשה שהזמן גרמא - הואיל וגם הן היו באותו הנס, ואף נאמר כי הגאולה התרחשה בזכות נשות ישראל במצרים.

דיני ארבע כוסותעריכה

סדר ארבע כוסותעריכה

מועדי מילוי ארבע הכוסות ושתייתן קבועים בסדר ההגדה, וזהו סדרן:

  • כוס ראשונה - הכוס הראשונה היא כוס הקידוש, ושתייתה היא למעשה הפעולה הראשונה בסדר ליל פסח. ככוס של קידוש היא אינה שונה למעשה מכל מועדי הקידוש האחרים, שבהם תיקנו חז"ל שהקידוש ייעשה על היין. אף על פי כן, לדעת חלק מהראשונים, הדין כאן שונה, שכן לשיטתם כל אחד ואחד מהמסובים צריך שבעת הקידוש תהיה ברשותו כוס, והוא נדרש אף לשתות ממנה כשיעור, ולא רק טעימה כבקידוש רגיל.
  • כוס שנייה - את הכוס השנייה מוזגים בשלב המגיד, לפני ארבע הקושיות. שתייתה נעשית בסופו של שלב זה, ולפני אכילת המצה. מזיגת הכוס השנייה נעשית בתחילת מגיד אף על פי שאין שותים אותה עד סוף מגיד, ונועדה להתמיה את הילדים, כדי שישאלו את שאלותיהם.[2]
  • כוס שלישית - את הכוס השלישית מוזגים לפני ברכת המזון ושותים אותה לאחר סיומה של הברכה. לפי חלק מהשיטות בכל ברכת המזון או כתלות בזימון יש חיוב בכוס אחת.[דרוש מקור: להפנות לסימן בשו"ע]. לעומת זאת חיוב הכוס לברכת המזון בליל הסדר מוסכם על כל הפוסקים וכל המסובים מחויבים, לא רק כוס אחת למזמן.
  • כוס רביעית - המשנה אומרת כי על הכוס הרביעית "גומרים את ההלל", כלומר, בין מזיגת הכוס לשתייתה נאמר פרק ההלל שבהגדה. משנה זו היא מקור הביטוי המושאל "לגמור עליו את ההלל".

הוספה על הכוסות שנתקנועריכה

שיעור הייןעריכה

לפי ההלכה על הכוס להיות מלאה ולהכיל רביעית שנעה בין 75 מ"ל[3] או 86 מ"ל (גימטריה "כוס") לפי החישוב הקלאסי של שיטת הגר"ח נאה עד ל-150 מ"ל (גימטריה "כוס הגון") לשיטת החזון איש. לכתחילה יש לשתות את כל הכוס, אך די גם ברוב כוס ולכל הפחות מלא לוגמיו שהוא רוב רביעית. את היין המחויב יש לשתות ברצף אחד, לפי הרמב"ם מדובר ברצף נורמלי של שתיית רביעית, אך הראב"ד חולק ומרחיב את הזמן לכדי אכילת פרס.

הסבהעריכה

המשותף לכל ארבע הכוסות הוא כי יש לשתות אותן בהסיבה על צד שמאל כדרך בני חורין.

ברכה אחרונהעריכה

נחלקו הפוסקים לאורך הדורות לאחר אלו כוסות מברכים ברכת על הגפן ועל פרי הגפן כברכה אחרונה. עיקר המחלוקת הוא בשאלת ההמשכיות עד לסעודה ולברכת המזון או עד לכוס הבאה ולברכה עליה ובשאלת הסח הדעת. לדעת הרי"ף מברכים ברכה אחרונה על הכוס השנייה ועל הרביעית, לדעת אבי העזרי יש לברך אחרי הראשונה השלישית והרביעית. על הכוס הרביעית שנשתית על ההלל מוסכם שמברכים, שכן זוהי הכוס האחרונה ואין ברכת המזון או שתיית כוס אחרת אחריה (וזו דעת רב שרירא גאון, רב האי גאון, רבינו יונה והרא"ש)[4]. והשולחן ערוך פסק כדעה זו שברכה אחרונה מברכים רק על הכוס הרביעית[5].

כוס חמישיתעריכה

מעבר לארבע הכוסות הללו, ישנו אזכור בגמרא גם לכוס חמישית: "כוס חמישי גומר עליו את ההלל ואחריו הלל הגדול, דברי רבי טרפון" (פסחים קיח, א. לפי חלק מכתבי היד והראשונים; אחרים גרסו "כוס רביעי"). על פי הגאונים, כוס זו היא רשות; אם ירצה לשתות עוד כוס יין, יאמר עליה הלל הגדול. וכן כתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ח, י):

"ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול, והוא מ"הודו לה' כי טוב" עד "על נהרות בבל"; וכוס זה אינו חובה כמו ארבע הכוסות".

וכתב הראב"ד (בהשגותיו על בעל המאור, פסחים תשצד):

"בוודאי יש סמך למנהג הזה מדברי ר' טרפון שאמר, חמישי אומר עליו הלל הגדול, ומצוה לעשות כדבריו... ותנא קמא נמי (=וגם התנא הראשון) 'לא יפחתו לו מארבע כוסות' קאמר (=אמר), אבל המוסיף עליהם חמישי הרי זה משובח".

מכאן התפתח המנהג למזוג גם כוס חמישית, אף כי יש שמוזגים אותה ואינם שותים ממנה.

כוס חמישית ואליהו הנביאעריכה

המנהג למזוג ולייחד כוס חמישית מוכר גם בכינוי "כוסו של אליהו הנביא" - כוס חמישית הנמזגת בעת שמוזגים את הכוס הרביעית, אלא שבמקום לשתותה מניחים אותה כמות שהיא במרכז שולחן הסדר ולאחר מכן יש הנוהגים להשאירה על אדן החלון או בפתח הדלת, על בסיס האגדה בדבר אליהו הנביא העובר בין בתי ישראל בליל פסח ומעיד עליהם שמקיימים את הברית.

מדוע אליהו הנביא? מאחר שביציאת מצרים ובליל הסדר שבכל דור באות לידי ביטוי במיוחד שתי מצוות יסודיות המעידות על הברית בין ישראל לאלוהיו. שהרי קרבן הפסח הראשון שעשו כבר במצרים, הייתה המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל לקיים כעם ותנאי לכך היה "שכל ערל לא יאכל בו" - כלומר רק מי שעברו ברית מילה רשאים היו לאכול מקרבן הפסח. ברית המילה היא המצווה הראשונה שנצטווה אברהם כאבי האומה הישראלית עוד בטרם נולדה. מכאן ששתי מצוות יסודיות אלה מעידות על כך שעם ישראל שומר את הברית עם אלוהיו. על אליהו הנביא מסופר שבימיו ברח להר חורב ובתשובתו לאל מה הוא עושה שם אמר "קַנֹּא קִנֵּאתִי לה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " ועל כך יש מדרשים האומרים שנגזר עליו להגיע לכל ברית מילה וליל הסדר שמקיימים ישראל ולהעיד עליהם שמקיימים את הברית.

דבר נוסף, אחד מהטעמים לכך שארבע כוסות הן של יין אדום קשור לרמז על הדם. כגון דם תינוקות ישראל שנספו על ידי פרעה במספר גזירות שונות, כמובע במדרשים, מה שרומז על זיכרון מצוקת שעבוד מצרים. ברם בהקשר לכוס חמישית יש בכך רמז על תקומת עם ישראל, כפי הפסוק המוזכר בהגדה: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". ע"פ המדרש אלו הן דם קרבן הפסח שנצטוו לשים על משקופי הבתים לפני היציאה ממצרים ודם מצוות המילה שהייתה תנאי לקרבן הפסח, ושבזכותם נגאלו.

כמו כן ישנה הקבלה בין שתיית ארבע הכוסות לבין ארבע לשונות גאולה המוזכרים ביציאת מצרים. והכוס החמישית היא כנגד לשון הגאולה החמישית המוזכרת שם

(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.

מאחר שקוראי ההגדה לאורך דורות רבים קראו אותה בזמן הגלות, מסמלת כוס חמישית זו גם את הגאולה השלמה לעתיד לבוא ואשר אליהו הנביא משמש בה כמבשר הגאולה. כמאמר מלאכי מאחרוני הנביאים: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא."

יין אדוםעריכה

התלמוד הבבלי[6] מביא ברייתא האומרת: "רבי יהודה אומר, צריך שיהא בו טעם ומראה יין... אמר רבא מאי טעמא (=מהו טעמו) דרבי יהודה, דכתיב[7]: 'אל תֵּרא יין כי יתאדָּם'". ובירושלמי[8] מופיע דין זה (שהיין צריך להיות אדום) במפורש: "אמר רבי ירמיה, מצווה לצאת ביין אדום, שנאמר 'אל תרא יין כי יתאדם'".

וכתב באור זרוע[9]: "יין אדום - זכר לדבר, שהיה פרעה שוחט תינוקות כשנצטרע. ועוד, זכר לדם פסח ודם מילה" שהיה ביציאת מצרים, אז נצטוו בשתי מצוות אלה. אמנם, הטור פסק: "ויראה שאם הלבן משובח מן האדום, שהוא קודם"[10].

טעמי המצווהעריכה

המשנה במסכת פסחים אינה מנמקת את דין ארבע כוסות ובספרות חז"ל המאוחרת יותר ניתנו הסברים שונים לעצם החיוב ולכך שהחובה היא לשתות דווקא ארבע כוסות - לא פחות ולא יותר.

ההסבר הנפוץ לארבע הכוסות הוא כי הן מכוונות כנגד ארבע לשונות של גאולה ("והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי") הנזכרות בספר שמות, פרק ו'. מקורו של הסבר זה נעוץ בדברי ר' יוחנן בתלמוד הירושלמי.

בתלמוד הירושלמי נשאלה השאלה "מניין לארבע כוסות?" ונחלקו האמוראים השונים במתן ההסבר:
ר' יוחנן מסביר כי ארבע הכוסות הן "כנגד ארבע גאולות";
ר' יהושע בן לוי טוען כי ארבע הכוסות בליל פסח מכוונות כנגד ארבעה אזכורים של המילה "כוס" בספר בראשית מ, 13-11 - חלומו של שר המשקים;
ר' לוי אומר כי ארבע הכוסות הן כנגד "ארבע מלכויות" - ארבע המלכויות הנזכרות בספר דניאל;
דעת רבים סתמית המוצגת כדעת "חכמים" מסבירה את מצוות ארבע הכוסות כנגד "ארבע כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את אומות העולם".
מחלוקת מרובעת זו מופיעה, בצורה שונה ובהקשר אחר, גם במדרש הארץ ישראלי בראשית רבה (פ"ח, ה').

לגבי הכוס החמישית, הרי שיש שהסבירו שהיא כנגד הלשון החמישית של גאולה המופיעה בשמות ו - "והבאתי". הסברים נוספים הם שאם הכוסות הראשונות הן כנגד ארבע מלכויות, הרי שהכוס החמישית היא כנגד גוג ומגוג, או כנגד הישועה.

במחקר המודרני, מעבר לדיון המקומי בשאלת ארבע כוסות, החלו לנסות ולהסביר את העובדה כי המספר ארבע חוזר על עצמו מספר פעמים בסדר ליל הפסח - כבר בזה שמציגה המשנה (ארבעה בנים, ארבע קושיות ועוד). אחת ההשערות שהועלו הייתה כי ייתכן שהשימוש במספר ארבע כמוטיב חוזר בחג טעון משמעות כפסח יש בו משום פולמוס עם אמונת השילוש הנוצרית.

עם זאת, ניתוח של דיני החג מגלה שייתכן שמקור הדין הוא פשוט מצירוף כל הכוסות הנצרכות. כוס הקידוש וכוס ברכת המזון הן כוסות רגילות. הכוס השנייה היא החידוש, והיא נועדה כדי להתמיה את הילדים, כדי שישאלו (לאחר מזיגת הכוס שואלים "מה נשתנה"). הכוס הרביעית היא הכוס שעליה נאמר ההלל, כאשר באמירת הלל על כוס יין יש משום החשבתו.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • על כוס חמישית - הרב מנחם מנדל כשר, הגדה שלמה, ירושלים: תשכ"ז, עמ' קסא-קעח.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.