פתיחת התפריט הראשי

ארגוני זכויות האדם הם ארגונים לא-ממשלתיים אשר מטרתם המוצהרת היא להשגיח על שמירת זכויות האדם ולדווח על הפרה שלהן.

היסטוריהעריכה

בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20 החלו לקום בארצות הברית, ולאחר מכן גם במקומות נוספים, ארגונים לא-ממשלתיים ששמו להם למטרה להבטיח את השמירה על זכויות האדם, בשל הקושי שבהשארת השמירה על זכויות האדם בידי המדינה. המאבקים לשמירה על זכויות האדם החלו בדרישה של אזרחים אמריקאים שחורים (אפרו-אמריקאים), להשוות את זכויותיהם לאלו של האזרחים הלבנים. את המאבק הוביל הכומר מרטין לותר קינג, שהקים את התנועה לזכויות האזרח שנאבקה ועדיין נאבקת על קיום זכויות אלו. לאור הצלחתה של התנועה האמריקנית לזכויות האזרח, קמו ארגונים לא ממשלתיים רבים נוספים, שהציבו לעצמם כמטרה את השמירה על זכויות האזרח, בין אם בארצם שלהם או בצורה בינלאומית.

בארצות הברית קמו מספר ארגונים יהודיים גדולים לזכויות האדם, שמטרתם העיקרית היא להאבק באנטישמיות ובגזענות. הליגה נגד השמצה (ADL), שנאבקת נגד אנטישמיות ונגד אנטי-ציונות (שאותה היא רואה כסוג של אנטישמיות מודרנית) ונחשבת לתומכת גדולה של ישראל, הייתה גם מבין הראשונים לתמוך במאבק של השחורים בארצות הברית בשנות ה-60 של המאה ה-20 למען שוויון זכויות אזרח.

בישראל קיים מספר רב של ארגוני זכויות האדם. בעקבות האגודה לזכויות האזרח, שהוקמה בשנת 1972, ושעוסקת במכלול זכויות האדם, קמו החל מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 מספר גדול של ארגוני זכויות האדם. בניגוד לאגודה לזכויות האזרח, המטפלת במכלול זכויות האדם, רוב רובם של הארגונים האחרים ייחדו את פעילותם לנושא אחד (למשל: פלורליזם דתי, זכויות עובדים, זכויות בריאות) או לקבוצת אוכלוסייה מוגדרת (למשל: ילדים, נשים, ערביי ישראל, עובדים זרים, אנשים עם מוגבלות, פלסטינים, מיעוטים מגדריים ועוד). בזירה הפרלמנטרית, המפלגה שחרתה על דגלה את זכויות האדם היא מפלגת רצ, שנטמעה ב-1992 במפלגת במרצ.

ביקורתעריכה

כנגד חלק מארגוני זכויות האדם מופנות ביקורות שונות, בעיקר בנוגע לצביעות והטייה פוליטית.

  • ארגוני זכויות האדם יכולים לפעול ולבצע מעקב אחרי שמירת זכויות האדם בעיקר במדינות דמוקרטיות. במדינות דיקטטוריות ארגוני זכויות אדם אינם יכולים לפעול מחשש שהמשטרה החשאית תעצור אותם, ולכן הם לא יכולים לדווח ממקור ראשון על הפרת זכויות האדם וזוועות שמתבצעות במדינות אלה. התוצאה של מצב זה היא שארגוני זכויות האדם הבינלאומיים מפנים את עיקר הביקורת שלהם כלפי מדינות דמוקרטיות והעוולות שהן מבצעות, בעוד שהמדינות הדיקטטוריות שמבצעות עוולות בהיקפים גדולים יותר כמעט שלא מופיעות בביקורות או בדו"חות של ארגוני זכויות האדם.
  • הטיה פוליטית: ישנה טענה שחלק מארגוני זכויות האדם הבינלאומיים מוטים פוליטית נגד ישראל ונגד ארצות הברית. המבקרים מביאים לדוגמה את אמנסטי אינטרנשיונל שפרסמה הרבה יותר דו"חות כנגד ישראל מאשר דו"חות על רצח העם בדארפור, סודאן או על הטבח בקמבודיה. דוגמה נוספת היא ג'ו סטורק מ-HRW שכתב מספר דו"חות חריפים כנגד ישראל, ונחשף שבעבר תמך בחיסולה ואף חתם על מכתב המגדיר את טבח הספורטאים במינכן (1972) כ"פעולה מוסרית". מחקר שערך המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה מצא שארגוני זכויות האדם הגדולים HRW ואמנסטי אינטרנשיונל שופטים בסטנדרטים כפולים את מדיניות הסיכולים הממוקדים של ישראל לעומת סיכולים ממוקדים של מדינות אחרות, כאשר הם מגנים את ישראל ללא הצדקה ולעומת זאת מתייחסים בסלחנות לסיכולים ממוקדים של מדינות אחרות גם כאשר אלה גורמים להרבה יותר אזרחים הרוגים מאשר אלה של ישראל.[1]
  • אי-דיוקים והטעיות: כנגד מספר ארגוני זכויות אדם ישנה ביקורת שהם מציגים נתונים ודו"חות מסולפים ומלאים בטעויות, לעיתים כדי לשרת אג'נדה פוליטית. לדוגמה: החוקר יהונתן דחוח-הלוי פרסם מספר מחקרים ובהם טען שארגון בצלם וארגוני זכויות אדם פלסטיניים מסווגים פעמים רבות חמושים ופעילי טרור שנהרגו על ידי ישראל כ"אזרחים שלא נטלו חלק בלחימה".
  • ניצול בידי קבוצות רדיקליות וארגוני טרור: כנגד ארגוני זכויות האדם נטען שהם מנוצלים ולעיתים משתפים פעולה עם קבוצות רדיקליות וארגוני טרור, בעיקר במסגרת המאבק להשמדת מדינת ישראל, וזאת על ידי קמפיין דה-לגיטימציה וגינוי פעולות לוחמה בטרור והגנה עצמית שמבצעת ישראל. לתמיכה בטענה זו הביאו המזרחן יהונתן דחוח-הלוי והפובליציסט בן-דרור ימיני תרגום של נאום שנשא איסמעיל הנייה, ראש ממשלת חמאס, בו הוא מודה לארגוני זכויות האדם, לליברלים ולארגוני החברה האזרחית על עזרתם לחמאס ולמאבק נגד ישראל, וכן מתווה שימוש באותם ארגונים במסגרת קמפיין משולב הכולל תעמולה פלסטינית ואלימות נגד ישראל.[2][3]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • רותי גינזבורג, והייתם לנו לעיניים - ארגוני זכויות אדם ישראלים בשטחים הכבושים מבעד לעין המצלמה, רסלינג, 2014.

הערות שולייםעריכה