פתיחת התפריט הראשי

אריאל בנדור

חוקר משפט ישראלי

אריאל בנדור (נולד ב-1 בנובמבר 1963) הוא משפטן וחוקר בעיקר בתחומי המשפט החוקתי, הפלילי, המנהלי, העוסק גם במוזיקה.

אריאל בנדור
אין תמונה חופשית
לידה 1 בנובמבר 1963 (בן 55) עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי משפט חוקתי, משפט פלילי, משפט מנהלי עריכת הנתון בוויקינתונים
ארצות מגורים אשדוד, ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת בר-אילן עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

בנדור הוא בנה של שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר. אביו, שמואל דורנר, עבד כעורך דין במשרד המשפטים. אחיו אמיר הוא סמנכ"ל לתפעול בחברת היי טק. אריאל בנדור בחר לשנות את שם משפחתו תוך שימוש בהלחם של המילים "בן" ו"דור", כאשר דור הוא קיצור של "דורנר".

נעוריו של בנדור עברו באשדוד ולאחר מכן עבר עם משפחתו לירושלים. בנדור סיים את לימודיו בתיכון שליד האוניברסיטה והתגייס בשנת 1982 לחיל השריון.

לאחר שחרורו מהצבא החל בנדור בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית בין השנים 1984 ועד 1988. בנדור סיים בהצטיינות את התואר הראשון ולאחר מכן התמחה אצל שופט בית המשפט העליון דאז שלמה לוין ובהמשך אצל ד"ר מישאל חשין, לימים שופט בית המשפט העליון. בשנת 1994 קיבל בנדור תואר דוקטור למשפטים מהאוניברסיטה העברית על מחקרו בנושא ההשתק במשפט המנהלי, שכתב בהנחייתו של פרופ' יצחק זמיר. בשנים 19981999 שימש חוקר-אורח בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל. בשנת 2001 קיבל דרגת פרופסור חבר מאוניברסיטת חיפה ובשנת 2007 התמנה לפרופסור מן המניין מאוניברסיטת בר-אילן.

בנדור זכה לפרסום כאשר היה חלק מצוות ההגנה בעתירתו של זאב רוזנשטיין כנגד הסגרתו לארצות הברית. כמו כן ייצג את ח"כ נעמי בלומנטל בבקשה, שהתקבלה, להקלה בעונשה. בנדור ייצג את אורלי רביבו, שכונתה "א' מבית הנשיא", בדרישתה לערוך עימות בינה ובין הנשיא לשעבר, משה קצב, ואת משפחתו של השבוי גלעד שליט.

משנת 1994 בנדור משמש כשופט בית משפט צבאי בדרגת סגן-אלוף (במילואים). במשך השנים היה בנדור חבר במועצה לבתי דין מנהליים, ועדת המשנה בנושא הילד ומשפחתו של הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ליישומם בחקיקה מטעם משרד המשפטים, ועדה מייעצת לבחינת מדיניות ההגירה של מדינת ישראל, ועדות משנה של המועצה להשכלה גבוהה, חברות בצוות לבחינת המדיניות להוצאת צווי פרסום מטעם מפכ"ל המשטרה. ב-2009 נבחר כיושב-ראש העמותה למשפט ציבורי. כמו כן בנדור שימש פרשן לענייני משפט בעיתון ידיעות אחרונות בין השנים 20002003 והוא דירקטור חיצוני של איסתא ליינס.

בנדור עוסק מצעירותו במוזיקה וב-2012 הוציא אלבום בשם "דורנר"[1]. אלבומו השני "חושב על עצמי" יצא ב-2014[2].

בנדור משמש לעיתים כמסביר של עמדותיה ומעשיה של אימו, השופטת דורנר, בתקשורת. דליה דורנר אף הוזמנה להעביר קורס בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה בעת שבנדור שימש דיקן הפקולטה. כמו כן, בשנת 2007 העבירו דורנר ובנדור יחדיו קורס במשפט חוקתי באוניברסיטת בר-אילן.

פעילות אקדמיתעריכה

בנדור החל את פעילותו האקדמית כעוזר הוראה באוניברסיטה העברית. בשנת 1992 עבר בנדור לפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה שנוסדה שנה לפני כן. בשנת 2001, כשנה לאחר קבלת דרגת פרופסור חבר מאוניברסיטת חיפה, נתמנה לדיקן הפקולטה למשפטים בחיפה ושימש בתפקיד זה בין השנים 20022005. במסגרת תפקידו הוביל שינויים בתוכניות הלימודים, את הקמת כתב העת "דין ודברים", הרחבת התוכניות המשותפות, הגדלת מספר הסטודנטים, הגדלת מספר חברי הסגל ועוד. בשנים 2005–2007 שימש דיקן הסטודנטים באוניברסיטת חיפה. במסגרת תפקיד זה ערך והוביל רפורמה במבנה דיקאנט הסטודנטים תוך תגבור משמעותי של תוכניות הפעילות החברתית של הסטודנטים. בנדור חדל מלכהן בתפקיד זה לאחר שהודיע באוקטובר 2007 על עזיבתו את אוניברסיטת חיפה לטובת מינוי לדרגת פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן החל מאביב 2008. בעשור השני של המאה ה-21 בנדור מרצה בעיקר בתחומים של משפט חוקתי ומנהלי.

בנדור ערך את כתב העת משפטים של האוניברסיטה העברית בין השנים 19891990. בשנים 19921998 שימש סגן עורך ולאחר מכן עורך של כתב העת "משפט וממשל" בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה. בשנת 2001 שימש עורך ראשי של הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה יחד עם פרופ' ניצה בן-דב. משנת 2003 ואילך בנדור חבר מערכת כתבי העת "משפט וצבא" ו"I.D.F Law Review". משנת 2008 ואילך בנדור משמש כראש בית ההוצאה לאור, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן.

תרומתו לשיח האקדמי משפטיעריכה

במהלך השנים בנדור כתב רבות בסוגיות רבות ומגוונות והשפיע רבות בנושאים רבים כדוגמת השפיטות, מעמדם של חוקי היסוד כחוקה, חופש הביטוי והמניעה המוקדמת בפרסומי לשון הרע והתפיסה הפורמליסטית דדוקטיבית של המשפט.

השפיטות
כבר בגיל 25 צוטט מאמרו של בנדור "השפיטות בבית המשפט הגבוה לצדק" (משפטים יז) על ידי השופט אהרן ברק בבג"ץ 910/86 רסלר ואחרים נ' שר הביטחון פ"ד מב (2) 441, 474. בעניין גיוס בני ישיבות. בנדור דן בשאלת השפיטות כלומר האם עניין מסוים ראוי שיובא בפני בית המשפט. בנדור קובע כי שאלת השפיטות היא כפולה - נורמטיבית ומוסדית. יש להבחין אם המשפט מתעניין בבעיה מסוימת ונותן לה פתרון, לבין השאלה אם ראוי שבית המשפט יתערב במקרה הנדון. גישה דומה אומצה על ידי השופט ברק.
מעמדם של חוקי היסוד כחוקה
בנדור כתב רבות על מעמדם של חוקי היסוד. שאלת החוקה לישראל היא שאלה קשה וסבוכה. חלק מהמתנגדים ליכולתה של הכנסת לחוקק חוקה הוא בכך שהסמכות לחקיקת החוקה ניתנה בהכרזת העצמאות רק לאספה המכוננת שלימים הפכה לכנסת הראשונה. בחוק המעבר לכנסת השנייה תשי"א1951 נחקק בין היתר שכל הסמכויות שהיו לכנסת הראשונה יועברו הלאה לכנסת השנייה ולכל כנסת שלאחריה. יוצא אם כן שהכנסת השנייה לא ירשה את הסמכות לחוקק חוקה מהאספה המכוננת, שכן היא קיבלה רק את הזכויות שהיו לכנסת הראשונה. בנדור חולק על גישה זו, לדידו לאור תפיסת "פירמידת הנורמות" של קלזן יש לבדוק מהי הנורמה הבסיסית של מדינת ישראל. הנורמה הבסיסית שהיא עובדה פוליטית ואינה נורמה משפטית מצד עצמה נותנת תוקף לכל המוסדות והנורמות המשפטיים. נורמה זו מקרינה ומחייבת את כל הנורמות שתחתיה. לטענתו הנורמה הבסיסית במדינת ישראל היא ציות העם להוראותיה של מועצת העם. מועצת העם כמוסד משפטי קיבלה את חלקיה הנורמטיביים של הכרזת העצמאות ובה ההוראה כי תיבחר אספה מכוננת שתקבע חוקה לישראל. אם כן מועצת העם פעלה במהותה כאספה המכוננת המקורית ומכאן שכל המוסדות הנגזרים ממנה דהיינו האספה המכוננת, הכנסת הראשונה וכן הלאה הם נגזרות מהנורמה הבסיסית ומהחלטות מועצת העם המקוריות. מכאן נובע כי הכנסת מעולם לא איבדה את סמכותה לחוקק חוקה, ובינתיים היא מממשת אותה, בהתאם להחלטתה מ-1951, כאשר היא מחוקקת חוקי יסוד. לכן לכל חוקי היסוד, ולא רק לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ולחוק יסוד: חופש העיסוק, יש מעמד חוקתי, ולא ניתן לסתור אותם באמצעות חוקים רגילים.
חופש הביטוי והמניעה המוקדמת בפרסומי לשון הרע
בשלהי 1988, סמוך לבחירות 1999, עמד לפרסם העיתונאי אריה אבנרי ספר בשם "הגביר" אודות אברהם שפירא ששימש בעת הכתיבה כחבר כנסת של אגודת ישראל וכיושב ראש ועדת הכספים של הכנסת. אבנרי פרסם שני פרקים מהספר בעיתון "ידיעות אחרונות" מהם עלה כי שפירא ניצל את מעמדו הציבורי וכי היה מעורב במעשי שחיתות. שפירא טען כי הפרסומים שקריים ועוברים על חוק לשון הרע ולכן הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. שפירא דרש כי ייאסר פרסום הספר לתמיד או לחלופין עד להכרעה בתביעה העיקרית. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתו ואבנרי ערער. בבית המשפט העליון בע"א 214/89 אבנרי ואחרים נ' שפירא ואחרים השופטים ברק, מצא וגולדברג הפכו את החלטת המחוזי. נקבע כי הסעדים העומדים לרשותו של הנפגע מן הפרסום הם אך ורק הפסקה של הפרסום לאחר שיתברר בתביעה העיקרית כי אכן אלו פרסומים אסורים ופיצוי כסף בגין הנזקים שנגרמו בעטיו. לדעת השופט ברק זכותו של הנתבע שהספר יפורסם תוך נטילת אחריות אם יש בו לשון הרע (פסק הדין עמ' 872) ישנה עדיפות לחופש הביטוי ולו יתברר כי המפרסם פעל שלא כחוק הוא יפצה את הניזוק. בנדור במאמרו "חופש לשון הרע" (משפטים כ') טוען כי בית המשפט טעה ועליו לאפשר במקרים המתאימים גם מניעה מוקדמת של פרסום לשון הרע על ידי צו מניעה זמני עד לקבלת החלטה בתביעה שכן בסעד הפיצויים אין די. החלטת בית המשפט מתירה את חופש לשון הרע ואינה מהווה איזון ראוי שבין חופש הביטוי ומניעת לשון הרע. דווקא בכל הנוגע לחופש הביטוי יש חשיבות רבה לסעד המניעה הזמנית שכן מששוחרר הביטוי לחלל העולם שוב אין תקנה של ממש במניעה המאוחרת. דוקטרינת המניעה המאוחרת דווקא עלולה להרתיע אנשים מהתבטאויות רצויות ומועילות, משום שהמפרסמים עלולים לחשוש יתר על המידה מסנקציה פלילית או אזרחית מאוחרת. דווקא מנגנונים של מניעה מוקדמת בהקשרים שבהם קיים חשש לביטוים אסורים כגון כאשר נטען כי עומד להתפרסם ביטוי שהוא לשון הרע יוכלו לסנן את הביטויים האסורים ולאפשר ללא סנקציה מאוחרת ביטויים מותרים.
התפיסה הפורמליסטית דדוקטיבית של המשפט
במאמרו על הגבולות של השופט ברק (משפט וממשל ט) שוטח בנדור את טענותיו בנוגע לפורמליזם של העולם המשפטי. טענת בנדור היא שהמשפט הוא ענף אוטונומי של ידע, רציונלי וקוהרנטי שעיקרו דדוקציה כלומר החלת פתרונות משפטיים באופן רציונלי על ידי כללים הנובעים מעקרונות רחבים יותר. בגוף המאמר בנדור מראה כי בסופו של דבר בגישתו של השופט ברק עצמו יש היבטים משמעותיים של פורמליזם במובן הזה. בנדור מביא מדברי ברק כי עיקר השיפוט אינו בשיקול הדעת השיפוטי אלא בגבולותיו. בנדור מראה כי גם בגבולות אלו לא קיים מקום רב לשיקול סובייקטיבי אמיתי המגיע מההשקפות הפרטיות של השופטים, וכי ברוב המכריע של המקרים ברק מבסס את פסיקתו על נימוקים משפטיים רציונליים.

פרסומיםעריכה

ספריועריכה

  • חוק-יסוד - הצבא (יחד עם מרדכי קרמניצר). המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, תש"ס 2000.
  • ספר יצחק זמיר : על משפט, ממשל וחברה (בעריכתו, יחד עם יואב דותן). המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, [תשס"ה] 2005.
  • עושה הכובעים - דין ודברים עם אהרן ברק, יחד עם זאב סגל. כנרת זמורה ביתן, התשס"ט 2009.

מאמריו (רשימה חלקית)עריכה

  • "הגבולות של השופט ברק (או האם באמת קיים שיקול דעת שיפוטי)", משפט וממשל ט (תשס"ו) 297-263.
  • "על דין ודיבורים", דין ודברים א (תשס"ה) 342-327.
  • "חיי המשפט הם היגיון, ולכן הכול שפיט – על פורמליזם משפטי ראוי", משפט וממשל ו (תשס"ג) 603-591.
  • "ארבע מהפכות חוקתיות?", משפט וממשל ו (תשס"ג) 310-305.
  • "המעמד המשפטי של חוקי-יסוד", ספר ברנזון (כרך שני, תש"ס) 181-119.
  • "שיקול-הדעת של בית-המשפט הגבוה לצדק –מה הדין?", משפטים כא (תשנ"א) 174-161.
  • "חופש לשון-הרע", משפטים כ (תשנ"א) 590-561.
  • "השפיטות בבית-המשפט הגבוה לצדק", משפטים יז (תשמ"ח) 636-592.
  • "חופש הביטוי מעל לוחות-המודעות", משפטים יז (תשמ"ז) 186-171.
  • "Justiciability of the Israeli Fight against Terrorism", 39 George Washington International Law Review (2007) 149-163
  • "Is It a Duck? On the Israeli Written Constitution", 6 Yale Israel Journal (Spring 2005) 53-59
  • "Conceptualizing Yahoo! v. L.C.R.A.: Private Law, Constitutional Review and International Conflict of Laws”, 25 Cardozo Law Review 2178-2230 (2004) — with Ayelet Ben-Ezer.
  • "On Aristotelian Equality, the Fundamental Right to Equality, and Governmental Discretion", 8 Review of Constitutional Studies (2003) 1-19.
  • “Prior Restraint, Incommensurability, and the Constitutionalism of Means", 68 Fordham Law Review (1999) 289-360.
  • “Are There Any Limits to Justiciability?”, 7 Indiana International & Comparative Law Review (1997) 311-377

דיסקוגרפיהעריכה

  • דורנר, 2012
  • חושב את עצמי, 2014

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה