פתיחת התפריט הראשי
אריה באייבסקי
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

רב חובל אריה באייבסקי (אפריל 1889 - 16 ביולי 1942) היה מחלוצי הימאות העברית בארץ ישראל.

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

באייבסקי, בשמו המקורי גליאב אלכסייביץ באקאלבסקי, נולד בהלסינקי כבן אצילים למשפחה אוקראינית-רוסית לד"ר אלכסיי באקאלבסקי שהיה רופא צבאי בדרגת אדמירל בצי הרוסי הקיסרי. באייבסקי המרדן לא עמד בציפיות הוריו וגורש מבית הספר התיכון. הוא נרשם ללימודי הנדסה בפוליטכניקום אך עזב ועבר לאקדמיה הימית של פטרסבורג (סנקט פטרבורג) והוסמך להיות רב חובל.

בזמן מלחמת העולם הראשונה שרת באייבסקי כקצין בצי ונלחם בקרבות הים הבלטי. נפצע מהדף פיצוץ פגז והתחרש באחת מאוזניו.

במהפכת 1917 היה בסגל המלחים של הסיירת "אברורה", שהפגיזה את ארמון החורף של הצאר ובישרה את נפילת שלטונו. הוא נמנע מלהצטרף לבולשביקים ונותר באחוזה המשפחתית  באוקראינה,  אך אולץ להתגייס אל "הצבא הלבן" של הנלחמים בבולשביקים ושרת כסגן מפקד אוניית נשק בים השחור. בהזדמנות הראשונה שנקרתה לידו, ערק בחופי טורקיה. באיסטנבול קיבל מעמד של מהגר מדיני. שכן, כעריק מן "הצבא הלבן" ובן אצולה, היה דינו דין מוות במשטר החדש ברוסיה. לאחר מכן, באייבסקי עבד על אנייה איטלקית שהעבירה נוסעים על קו טריאסט-חיפה.

בתנועה הציונית ובארץ ישראלעריכה

היכרות מקרית באוקטובר 1919 עם יוסף טרומפלדור וחבריו בארגון "החלוץ" העוברים באיסטנבול, מההכשרה בחצי האי קרים ליישוב בארץ ישראל, ריגשה אותו והביאה לתפנית בחייו. הוא התרשם מחזון ההגשמה של היהודים הצעירים העושים דרכם לארץ כיסופיהם, ולאחר מספר חודשים בקו השיט, בהם פגש והעביר חלוצים מאיסטנבול-ביירות-יפו, שינה את שמו לאריה באייבסקי והחליט להצטרף אליהם בארצם.

בשנת 1920 ירד באייבסקי בנמל יפו ופנה אל תנועת "החלוץ". אנשיה הכירו לו את ד"ר מאיר גורביץ בוועדת המים וזה הזמינו כמייעץ לוועדה. אף המליץ לו לעסוק בתחום הקרוב להתמחותו, עד שיידרש ויוכל לשמש במקצועו ובניסיונו בפיקוד ימי.

באייבסקי בן ה-31 החל לבנות סירות, אך עזב כדי להצטרף לגדוד העבודה במחצבה בירושלים ואגב כך שימש מדריך צבאי בהגנה. נישא לציפורה חברת קיבוץ כפר גלעדי, התגייר והוליד בת. לימים עקב תפיסתה הקומוניסטית הבלתי מתפשרת גורשה על ידי השלטון הבריטי לרוסיה. עזיבת משפחתו אותו ואת הארץ שאהב, שברו את ליבו והוא ירד לאום רשרש שם התבודד ועסק בדיג. היה נציג ועד הצירים על חוף ים סוף (כיום אילת). אחרי תקופה קצרה הבין כי עליו לעשות וללמד את היישוב שימוש בים ובמשאביו וחזר לתל אביב, הצטרף לוועדת המים לעיסוק בימאות בתקופה שהיישוב החשיב את העוסקים בימאות כבטלנים. היה רויזיוניסט כגורביץ' ואהד את זאב ז'בוטינסקי ותפיסתו הערכית. בנה סירות דיג, לימד ימאות ושיט באגודה הימית זבולון, מימיה הראשונים ועד ימי בית הספר הימי זבולון והפיצול שלו.

באייבסקי פיקד על אוניית הלימוד והדיג שקנה עם גורביץ לקבוצת דיג משותפת להם כ-"קינגפישר" אשר שמה שונה להיות "ציפור הקרח" שנטרפה כעבור כמה חודשים בנמל יפו. אחרי שפעלה תקופה גם בהבאת פליטים יהודים, מביירות ליפו. הוא לא חדל מפעילות לבניית הספנות בארץ ישראל ובשנת 1925 הקים אגוד ימאים, אלא שזה כשל עקב מחסור בבעלי מקצוע.

בשנת 1927 הצטרף לפעילות ההגנה כאיש זבולון הקים ולימד את הסקציה הימית בית"ר לחימה, תוך הגנה על תל אביב. במהומות תרפ"ט 1929 פעל כקצין מטה 'בהגנה הלאומית' תחת פיקודו של "גדעון", הוא אברהם תהומי. ירמיהו הלפרן, אותו הכיר באייבסקי עוד מאז היות הלפרן ספן על אוניית "החלוץ" ועד שמונה על ידי ז'בוטינסקי בשנת 1927 לפקד על "המחלקה הימית" של התנועה, מינה אותו סגן מפקד על "שרה א'" ששימשה בשנים 6–1935 את בית הספר הימי בצ'יוויטווקיה איטליה.

לימים כתב עליו גורביץ בסקירתו שהתפרסמה במאי 1937 בעיתון 'דבר' בשמה "היקיצה הימית": "בהשגחתו ובעצם ידיו, נבנו סירות מפרש ומוטור לציד ולדיג. מאז ועד היום אין פעולה ימית שלא הייתה ידו בה. אין מי שישווה לו בהבנת ימנו בכל המובנים. היה מהפעילים הטכניים היותר מסורים בהקמת זבולון, ובתור מורה בזבולון, היה מופיע בזמן לשעורים מכל פינה בים שם עבד". בשנת 1932: "אני רכשתי סירת מפרש מוטור למטרת דיוג של קבוצת בויאוסקי (באייבסקי), סירה זו "קינגפישר" צריכה הייתה גם לשמש למכשיר לימוד לבית הספר הנורמלי. בעגנה בפורים 1933 בנמל יפו נקרעה בלילה מחבליה ונהדפה בחוזקה אל החוף". (האחרים סיפרו שנטרפה על סלע אנדרומדה) ("היקיצה הימית" 19 מאי 1937).

בשנת 1935 הוזמן על ידי ירמיהו הלפרן מתנועת בית"ר הימית לשמש לו סגן מפקד על אוניית בית הספר הימי בצ'יוויטווקיה שבאיטליה, "שרה א'", עליה שרת לצידו עד שנטרפה בסערה ליד האי קורסיקה בשנת 1937, כשעשתה דרכה חזרה מביקור בארץ ישראל לצורך גיוס כספים. הלפרן כתב עליו:

באייבסקי היה אחד ממעריציה של השחקנית לוסיה שלונסקי ז"ל, [אשתו של המשורר], תמונתה הייתה תלויה בתאו, על סיפונה של שרה א', ובשעות הפנאי היה כותב אליה מגילות ארוכות. באייבסקי כתב הרבה, אולם רק חלק מיצירותיו פורסם. חבריו ידעו על מנהגו המוזר להשמיד את יצירותיו הספרותיות, לאחר שעמל עליהן לעתים ימים רבים ולילות. בטרם הספיק איש לקרוא את הכתוב, היה באייבסקי קורע את הדפים לגזרים, ומשליכם - למשל - בשלווה דרך אשנב תאו למימי הים.

באייבסקי שהכיר את פנחס רוטנברג מאז ימי העריקה שלו, התקבל לעבוד בחברת החשמל הארצישראלית. אבל לא היה מסוגל לשיגרה. התפטר ויצא לחיי ספנות באוניות קטנות. ביבשה חי חיי בוהמה ובז לסכנות. הוא רשם הרבה מאד רשימות על מבנה החופים לאורך הארץ והרצה על כך בין חברים ולעיתים בכתב. בין השאר ביסס מקצועית את עובדת הצורך בחפירת נמל בתל אביב במפרץ מלאכותי לשפת הירקון, כפי שאמנם נחפר.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב לשרת בצי הבריטי. שם התקרר ונפטר ממחלה חודשיים אחר יום הולדתו ה-53, ב-16 ביוני 1942. הוא נטמן בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים. במותו התברר להפתעת חבריו כי באייבסקי, אותו הכירו כרב חובל רוסי, קצין צי-המלחמה, בן אצילים, משכיל, יודע שפות, סוציאליסט המתנגד לבולשביקים, ובעל נשמה של משורר, התגייר.

באייבסקי נקבר בהלוויה כמעט ללא אנשים. לפי בקשתו נטמן ליד ידידו פנחס רוטנברג, שנפטר כמה חודשים לפניו, במעלה הר הזיתים.

לקריאה נוספתעריכה

  • יעל ויילר ישראל, 'אגדת האחים אליהו: מסורת, רפואה ושליחות ציבור', האומה, 169, סיון תשס"ח 2008, עמ' 81–96.

קישורים חיצונייםעריכה