אריק גלסנר
אריק גלסנר (נולד ב-22 באוגוסט 1973) הוא סופר, מבקר וחוקר ספרות ישראלי. חתן פרס ברנשטיין לביקורת הספרות לשנת 2007.[1][2]
לידה | 22 באוגוסט 1973 (בן 51) |
---|---|
מדינה | ישראל |
שפות היצירה | עברית |
פרסים והוקרה | פרס ברנשטיין לביקורת הספרות (2007) |
http://arikglasner.wordpress.com | |
ביוגרפיה
עריכהאריק גלסנר, הבכור במשפחה של חמישה ילדים, נולד למשפחה ציונית-דתית, וגדל במושב כפר הרא"ה. אביו, משה גלסנר, היה יוצא ישיבת מרכז הרב בירושלים וממקימי תנועת "התחיה". גלסנר גדל בבית אידאולוגי והמשפחה התגוררה ב-1982 במשך חצי שנה במושב ליד ימית כדי לנסות לעצור את הנסיגה מסיני. כשהיה בן שלוש עשרה נפטר אביו. גלסנר למד בבית הספר היסודי ממלכתי-דתי בכפר הרא"ה ולאחר מכן בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה. המשיך ללמוד בישיבה הגבוהה בבית אל, על מנת להשלים מסלול רבנות בן עשר שנים ולעשות שירות צבאי מקוצר. בשנתו השנייה בישיבה גילה את הספרות וגם הבין שאין ברצונו להמשיך ולהיות דתי. הוא עבר לישיבת ההסדר באור עציון, שירת שנה וחצי בחיל השריון, חזר לשנה לישיבה, ואז שב לצה"ל להשלים מסלול שירות של שלוש שנים והשתחרר בגיל 24.
גלסנר חשב באותה תקופה שברצונו להיות סופר ולכן קרא סופרים מימי ראשית הספרות העברית המודרנית, בהתחלה את ביאליק ובמהרה נמשך לברנר, בגלל חוויות והשפעות דומות. כמו כן נמשך לספרות הרוסית הקלאסית. בשנת 2009 פרסם סיפור קצר בכתב העת "מסמרים" שמבוסס על חוויית היציאה בשאלה שלו, לו קרא: "איבוד בתולין או: חזרה בשאלה".[3]
בשנת 2004 ראה אור הרומן הראשון פרי עטו, "ובזמן הזה", שעוסק בחוויות של צעיר יוצא בשאלה בעולם החילוני ובעיקר בחוויות של מיניות.[4] ב-2004 יצר יחד עם צח ניסנבוים את הסרט "מעבר להרי החושך" העוסק במשפחת מתנחלים. הסרט שודר בערוץ 8,[5] ובמסגרת פסטיבל דוקאביב.[6]
בשנים 1996–1997 השלים חצי מהחובות לתואר הראשון בהיסטוריה כללית באוניברסיטה הפתוחה, ובשנים 1997-2001 למד בתוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים של אוניברסיטת תל אביב על שם עדי לאוטמן. בשנים 2003-2001 שימש כעמית מחקר במרכז שלם, שבמסגרתו כתב מאמרים בנושאי ישראל והציונות. בשנים 2004-1999 עשה תואר שני בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, עבודת התזה עסקה בניתוח יונגיאני של יצירת יוסף חיים ברנר ונכתבה בהדרכת פרופסור דן לאור. בשנים 2007–2011 כתב גלסנר עבודת דוקטורט על ביקורת הספרות בישראל בעשורים האחרונים, במימון "מלגת נשיא" בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, בהדרכת ד"ר רחל אלבק-גדרון. העבודה נחלקת לשני חלקים: חלקה האחד עוסק בביקורת הספרות בעיתונים בישראל בעשורים האחרונים; חלקה השני עוסק בשנים המעצבות של הדיון הפוסט-מודרניסטי, דיון שהתפתח בביקורת הספרות האמריקאית בשנות ה-60 של המאה ה-20 ועסק בעיקר במעמד השפה בתרבות.
בשנת 2017 ראה אור הרומן השני פרי עטו, "מדוע אינני כותב", רומן בצורת ממואר על שאפתנות ספרותית, גבריות ובגרות, מיניות ואהבה.[7]
ביקורת הספרות
עריכהבסמוך ליציאת ספרו החל גלסנר לכתוב ביקורת ספרות. בתחילה כתב ב"מקור ראשון", במוסף "הארץ" ובמוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". בין מרץ 2005 למרץ 2011 שימש כמבקר ספרות המקור של העיתון "מעריב", ובמסגרת זו פרסם מדי שבוע במשך שש שנים טור ביקורת אודות ספרות ישראלית העכשווית. בשנים 2004–2007 והחל ממרץ 2011 הוא בעל טור שבועי של ביקורת תרבות בעיתון "מקור ראשון". בשנים 2009–2010 היה פנליסט בענייני ספרות בתוכנית "דיבור חדיש" ששודרה בערוץ 8 והחל מיולי 2011 הוא בעל טור שבועי לביקורת ספרות במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות". פרסם מאות רבות של ביקורות ספרות ותרבות ישראלית וכללית בעיתונים: "מעריב", "הארץ", "מקור ראשון", "Time Out תל אביב", "ynet" ו"ידיעות אחרונות". כמו כן פרסם מאמרים בכתבי העת: "ארץ אחרת", "אודיסאה", "עמדה" ו"תכלת". פרסם הקדמה (יחד עם ד"ר עירן דורפמן) לספר העיון של ג'ון אליס "נגד הדקונסטרוקציה" בהוצאת שלם.[8] ופרסם מאמר על חנוך לוין בתוך הספר "אדוני התרבות" שיצא לאור בהוצאת עם עובד ב-2003.
ב-2010 הודיעה הוצאת זמורה ביתן לעיתון "מעריב" שהיא מסרבת לשלוח לעיתון ספרים כי הביקורות של גלסנר שליליות ולטענתה היה בהן משהו אישי נגד ההוצאה. הטענה עוררה באותה עת דיון ציבורי, העיתון גיבה את גלסנר וכתב שהוא ירכוש מכספו את ספרי ההוצאה.[9][10][11]
ב-2010 ראה אור מאמר של גלסנר באתר "עין השביעית" שמותח ביקורת על מוספי הספרות של העיתון "הארץ".[12] המאמר טעו שהביקורות אינן חדות דיין, שהיעדר מבקרי ספרות קבועים הופך את הביקורות לאקראיות ותלושות הקשר, שהעיתון אינו נותן מקום מספיק לדיון בספרות ישראלית, במיוחד במוסף "תרבות וספרות" של העיתון, ושהביקורות מוטות פוליטית. בני ציפר, עורך מוסף הספרות של עיתון "הארץ" הגיב במאמר שרובו ביקורת על גלסנר ומיעוטו דחיית חלק מטענותיו.[13]
בנוסף לעבודתו העיתונאית, גלסנר הוא מרצה לפילוסופיה של התרבות בתוכנית לתארים מתקדמים בבצלאל, ועורך את ״פוסט פוסט״ - מגזין מקוון לתרבות של התוכנית לתואר שני במדיניות ותאוריה של האמנויות בבצלאל.[14] הוא מפרסם מאמרים ומחשבות בבלוג האינטרנטי "מבקר חופשי" העוסק בביקורת הספרות ובמהותה.
ב-2018 יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד אוסף מהמאמרים, המסות והביקורות שפרסם במהלך השנים, בשם "מבקר חופשי".[15]
ספריו
עריכה- ובזמן הזה, הוצאת כתר, 2004.
- מדוע איני כותב, הוצאת ידיעות ספרים, 2017.[16]
- מבקר חופשי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018.
קישורים חיצוניים
עריכה- אתר האינטרנט הרשמי של אריק גלסנר
- שירי לב-ארי, מות המבקר? ריאיון עם אריק גלסנר, באתר ynet, 29 בספטמבר 2012
- רשימת הפרסומים של אריק גלסנר, בקטלוג הספרייה הלאומית
- אריק גלסנר, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- אריק גלסנר, דף שער בספרייה הלאומית
- אריק גלסנר, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
הערות שוליים
עריכה- ^ מרב יודילוביץ', אסף שור ואריק גלסנר זכו בפרס ברנשטיין, באתר ynet, 20 באוגוסט 2007
- ^ שירי לב-ארי, אסף שור ואריק גלסנר זכו בפרס ברנשטיין, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2007
- ^ אריק גלסנר, איבוד בתולין או: חזרה בשאלה, באתר של אריק גלסנר, פורסם לראשונה בכתב העת "מסמרים"
- ^ נרי ליבנה, אלוהים מת, יחי היצר, באתר הארץ, 26 בינואר 2004
- ^ אורן פרסיקו, גבר מת מהלך, באתר גלובס, 21 במרץ 2004
- ^ אביב לביא, אביב הדוקו, באתר הארץ, 2 ביוני 2004
- ^ מדוע איני כותב - אריק גלסנר, באתר ידיעות ספרים
- ^ אריק גלסנר ועירן דורפמן, מבוא לספר "נגד הדקונסטרוקציה"/ Ellis, John M.. Against Deconstruction, הוצאת שלם
- ^ רן יגיל, להתראות, יח"צנים, באתר nrg, 2 במאי 2010
- ^ אמילי גרינצווייג, לא מדברים עם אריק, באתר וואלה, 27 באפריל 2010
- ^ חירות המבקר - על אריק גלסנר וכנרת זמורה ביתן, בבלוג קונצנזוס, 5 במאי 2010
- ^ אריק גלסנר, על האינטרס של האינטליגנציה הישראלית, באתר העין השביעית, 25 באוגוסט 2010
- ^ בני ציפר, תשובתי למכתב הגלוי של אריק גלסנר נגדי ב"עין השביעית", באתר הארץ, 21 בספטמבר 2010
- ^ פוסט פוסט - המגזין המקוון לתרבות של התוכנית לתואר שני במדיניות ותאוריה של האמנויות ב"בצלאל"
- ^ מבקר חופשי - עמוד הספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד
- ^ גפי אמיר, "מדוע איני כותב": מרוב סייגים לא רואים את הספר של אריק גלסנר, באתר הארץ, 16 באפריל 2018