ארכידוכסות אוסטריה

ארכידוכסות אוסטריה, הייתה אחת מהמדינות החשובות באימפריה הרומית הקדושה, ומרכז הכוח של בית הבסבורג, שהחל מהמאה ה-15 יצאו ממנו כל קיסרי האימפריה הרומית הקדושה.

ארכידוכסות אוסטריה
Erzherzogtum Österreich

סמל
ממשל
משטר	ארכידוכסות
ראש המדינה	Archduke of Austria
שפה נפוצה	גרמנית
עיר בירה	וינה
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
הקמה	שדרוג הדוכסות לארכידוכסות
תאריך	6 בינואר 1453
פירוק	פירוק האימפריה הרומית הקדושה
תאריך	6 באוגוסט 1806
ישות קודמת	דוכסות אוסטריה
ישות יורשת
דמוגרפיה
דת	נצרות קתולית

היסטוריה

ערך מורחב – בית הבסבורג, ממלכת הבסבורג

רקע (1278–1453)

הקיסר מקסימיליאן הראשון כפי שצויר על ידי אלברכט דירר בשנת 1519

בעקבות שקיעתה של שושלת באבנברג במאה ה-13 באה אוסטריה במהרה תחת שלטון אוטאקר השני, מלך בוהמיה. לאחר תבוסתו של אוטאקאר לרודולף מהבסבורג בקרב דורקונט נעשה רודולף לשליט אוסטריה, ושושלתו, שושלת הבסבורג, שלטה באוסטריה כ-640 שנה. סביב המאות ה-14 וה-15 הרחיבו ההבסבורגים את שטחיהם והחלו לצבור מחוזות בקרבת דוכסות אוסטריה, שהייתה דוכסות קטנה שחלשה לאורך הדנובה ועל שטיריה. בשנת 1335 השיגו (אלברכט השני) את קרניולה (דוכסות קראין) שבסלובניה ואת קרינתיה, ובשנת 1368 את טירול. מחוזות אלו הפכו לחלק מהירושה שקיבלו השליטים ההבסבורגים, ונקראו "טריטוריות הירושה".

בהיסטוריה של שתי המאות ה-14 וה-15 היו הרבה עליות ומורדות. בהסכם נוינברג שהתרחש ב-1379 תחת שלטונם של אלברכט השלישי ולאופולד השלישי פוצלה אוסטריה ביניהם, אלברכט החזיק באוסטריה עצמה, בעוד שלאופולד החזיק בטריטוריות הירושה. ב-1402 התרחש עוד פיצול, ארנסט הקשוח קיבל את שטיריה, קרינתיה וקרניולה, ופרידריך הרביעי את טירול ואת דרום מערב אוסטריה שהיה אוסף של טריטוריות הבסבורגיות. האיחוד מחדש בוצע על ידי פרידריך החמישי, דוכס אוסטריה (השלישי כקיסר האימפריה הרומית הקדושה) בנו של ארנסט הקשוח לאחר נפילת הטורים ההבסבורגיים אלברט והבכירים הטירולינים.

בשנת 1438 נבחר הדוכס אלברכט מאוסטריה ליורש של חמו, זיגיסמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מבית לוקסמבורג. על אף שאלברכט מלך רק במשך שנה (כאלברכט השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה), מאז מלכותו כל קיסרי האימפריה הרומית הקדושה היו משושלת הבסבורג, מלבד חריגה אחת.

שדרוג הדוכסות (1453–1526)

בשנת 1453 העלה פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה את דוכסות אוסטריה למעמד של ארכידוכסות. ההבסבורגים החלו לרכוש שטחים רבים מחוץ לאדמות הירושה על ידי נישואים: בשנת 1477 מקסימיליאן, ארכידוכס אוסטריה בנו היחיד של הקיסר פרידריך השלישי נשא לאשה את מארי, היורשת של דוכסות בורגונדיה שבצרפת וכך השיג את רוב מדינות השפלה וחלקים מצרפת לטובת בית ההבסבורג; בנו שלו, פיליפ "היפה", נשא לאישה את הנסיכה חואנה ("המשוגעת"), יורשת אראגון וקסטיליה וכך השיג לטובת ההאבסבורגים את ספרד ונחלותיה האיטלקיות, אפריקאיות ונחלות העולם החדש; ונכדו, הקיסר קרל החמישי, בנו של פיליפ, שלט על שטח עצום שעליו לא מלך מעולם שום מלך אירופאי. טריטוריות הירושה של ההאבסבורגים נפרדו מן האימפריה האדירה בשנת 1556 כשהקיסר קרל החמישי עזב את השלטון לטובת אחיו הצעיר פרדיננד. פרדיננד נשא לאישה את אנה, נסיכת בוהמיה והונגריה, יורשת אחיה לאיוש השני, מלך הונגריה ובוהמיה וכך זכתה האימפריה גם בהן.

הרפורמציה והתעצמותה של אוסטריה (1526–1714)

קרב וינה 1683

בשנת 1526, בעקבות קרב מוהאץ', שבו נהרג לאיוש השני, מלך הונגריה ובוהמיה וגיסו של פרדיננד הראשון, הרחיב פרדיננד את שטחיו לבוהמיה ולחלק ההונגרי שלא נכבש על ידי העות'מאנים. התפשטות הבסבורגית זו גרמה לעימותים תדירים עם הטורקים שאחד מהם הוא "המלחמה הארוכה" שנמשכה בין השנים 1606–1593.

אוסטריה ושאר שטחיה הושפעו במידה רבה מהרפורמציה הלותרנית, וזאת אף על פי שהשליטים ההבסבורגיים עצמם נשארו קתולים. קרל החמישי, שהיה קתולי אדוק, ניסה להניא את עמו מהרפורמציה ואף גינה את מרטין לותר אך לא הצליח במיוחד. בשלהי המאה ה-16 החלה ההתנגדות לרפורמציה להיות מורגשת, כשהארכידוכס פרדיננד, בעל החינוך הישועי פעל באופן נמרץ בדיכוי ה"כפירה" הרפורמציונית במחוזותיו, וכשנבחר ב-1619 לרשת את בן דודו מתיאס כקיסר האימפריה הרומית הקדושה ונודע כ"פרדיננד השני" הוא יצא בניסיון נמרץ לחידוש הקתוליות בתחומי שלטונו.

למרות ההשלכות השליליות על שליטת בית הבסבורג באימפריה של אמצע מלחמת שלושים השנים, מערכות המלחמה תרמו לחיזוק השליטה בטריטוריות הירושה. חידוש הקתוליות בהונגריה מעולם לא הצליח.

בתקופת השלטון הארוכה של פרדיננד הראשון (1657–1705) הגיע העימות האוסטרי – טורקי לשיאו. בעקבות ההגנה המוצלחת על וינה מפני הטורקים בקרב וינה כל הונגריה חזרה לשלטון אוסטרי מלא בהסכם קארלוביץ ב-1699. באותו הזמן, אוסטריה הייתה מעורבת בעוד עימות עם צרפת כשאוסטריה נלחמה בצרפתים במלחמה האנגלו הולנדית השלישית (1672-1679), במלחמת הברית הגדולה (1688-1697) ולבסוף במלחמת הירושה הספרדית (1701-1714), שבהן הצרפתים והאוסטרים (יחד עם בעלי הברית ההולנדים והבריטים) נלחמו על ירושת הטריטוריות העצומות של ההבסבורגים הספרדים. על אף שהצרפתים שמרו על השליטה על ספרד ומושבותיה עד לנכדו של לואי הארבעה עשר, לאוסטרים היה יתרון משמעותי בשלטון על מערב אירופה שכלל את ארצות השפלה הספרדיות לשעבר (שהיו כעת אוסטריות), את דוכסות מילאנו בצפון איטליה ואת נאפולי והאי סרדיניה בדרום איטליה.

קרל השישי ומריה תרזה (1711–1780)

ערך מורחב – מריה תרזה

מריה תרזה כנערה צעירה ב-1727

בחלקו השני של שלטון קרל השישי (1711–1740) ויתרה אוסטריה על הרבה מן השטחים העצומים שהיו לה, בעיקר בשל חששו של קרל מהידרדרות שושלת האבסבורג. קרל היה מוכן לוותר על סמכויות ועל שטחים בתמורה להכרה בסנקציה הפרגמטית של 1713, שנועדה להבטיח כי בתו, מריה תרזה, תירש את הכתר – דבר יוצא דופן לתקופתו, שכן שלטון נשים לא היה מקובל. דוגמה לכך היא מלחמת הירושה הפולנית, שבה העבירה אוסטריה את סיציליה ונאפולי לידי ספרד בתמורה לדוכסות פארמה הקטנה.

בשנות שלטונו האחרונות (1736–1739) ניהלה אוסטריה מלחמה כושלת מול טורקיה, שבסופה איבדה את בלגרד ואת אזורי הגבול הסמוכים.

לאחר מות קרל ב-1740, נחשפה במהרה חולשתה של יורשת העצר מריה תרזה. פרידריך השני, מלך פרוסיה, פלש לשלזיה בטענה כי אישה אינה ראויה לשלוט, ותבע את הירושה לעצמו. כוחות נוספים הצטרפו למאבק נגד אוסטריה: קרל השביעי מבוואריה טען לכתר בוהמיה וזכה לתמיכת צרפת, שחמדה את ארצות השפלה האוסטריות; ספרד וסרדיניה קיוו לזכות בשטחים באיטליה; וסקסוניה שאפה לרכוש טריטוריה שתחבר אותה לפולין. למרות הלחץ הרב, הצליחה אוסטריה לשמור על רוב נחלותיה, למעט שלזיה שנותרה בשליטת פרוסיה.

ב-1745, לאחר מות קרל השביעי, ירש את כתר האימפריה הרומית הקדושה פרנץ מלוריין, בעלה של מריה תרזה והדוכס הגדול של טוסקנה. אף שפרנץ החזיק רשמית בתואר קיסר, מריה תרזה היא שניהלה בפועל את ענייני הממלכה.

גם לאחר חתימת הסכם השלום בחוזה אקס-לה-שפל, נותרה מריה תרזה נחושה להשיב לידיה את שלזיה. הפתעה אסטרטגית הגיעה מכיוונה של צרפת, שב-1756 הפכה לבעלת בריתה של אוסטריה – שינוי שהוביל לפרוץ מלחמת שבע השנים. הברית המשולשת של צרפת, אוסטריה והאימפריה הרוסית נלחמה בפרוסיה, שזכתה בתמיכת בריטניה. למרות מאמציה של מריה תרזה, נשארה שלזיה בידי פרוסיה.

לאחר המלחמה, נמשכה הברית בין צרפת לאוסטריה, שהתבטאה גם בנישואי מארי אנטואנט ללואי השישה עשר ב-1770. במקביל, התחזקה הסכנה מצדם של פרידריך הגדול מפרוסיה ויקטרינה הגדולה מרוסיה. מלחמת רוסיה-טורקיה (1768–1774) עוררה משבר בפולין, כשאוסטריה ופרוסיה דרשו פיצוי על ההתפשטות הרוסית בבלקן. משבר זה הוביל לחלוקה הראשונה של פולין ב-1772, במסגרתה קיבלה מריה תרזה את גליציה.

בשנים שלאחר מכן השתפרו היחסים בין רוסיה לאוסטריה. במהלך מלחמת הירושה הבווארית (1778–1779), שפרצה בעקבות שקיעת שושלת בית ויטלסבאך, נמנעה רוסיה מתמיכה בבת בריתה בוואריה, על מנת להימנע מעימות עם אוסטריה. המלחמה הסתיימה כמעט ללא שפיכות דמים, עם תיווך רוסי-צרפתי בקונגרס טשן. לפי ההסכם, קיבלה אוסטריה מבוואריה את אזור אינפירטל (כיום באוסטריה עילית).

שלטון יוזף השני ולאופולד השני (1780–1792)

יוזף השני (מימין) ואחיו יורשו לאופולד השני

בשנת 1780, עם מות מריה תרזה, ירש אותה בנה יוזף השני, שכבר נשא בתואר הקיסר מאז מות אביו פרנץ בשנת 1765. יוזף, שהיה נאמן לרפורמציה באופן מובהק, נחשב לאחת הדוגמאות הבולטות לאבסולוטיזם הנאור של המאה ה-18. הוא ניסה להשליט את סמכותו על הכנסייה הקתולית ועל אדמות האצולה, מה שעורר תחושת מרמור, במיוחד בהונגריה ובארצות השפלה האוסטריות.

משטרו של יוזף היה שאפתני אך לא ריאלי. הוא חתר לברית עם יקטרינה הגדולה, מה שהוביל בשנת 1787 למלחמה עם האימפריה העות'מאנית, אויבתה הגדולה של רוסיה. ביצועי אוסטריה במלחמה היו מאכזבים, והמחיר הכבד שהמלחמה גבתה עורר ביקורת כלפי הקיסר. לאחר מותו בשנת 1790, קרסו רבות מתוכניותיו עם פרוץ מרידות בארצות השפלה, בהונגריה ובבלקן.

האצולה, שהתנגדה ליוזף, קיבלה בברכה את אחיו לאופולד השני, שהחליפו בתפקיד. לאופולד, שכיהן קודם כארכידוכס טוסקנה, היה ריאל פוליטיקאי וידע לנווט במצבים מורכבים. הוא הביא לסיומם של המרידות בהונגריה ובארצות השפלה באמצעות הסכמים והבטיח שלום עם העות'מאנים. הוא גם השכיל לחדש בריתות עם פרוסיה ולייצב את הממלכה.

בזמן שלטונו, התפשטה המהפכה הצרפתית. אף שללאופולד הייתה זיקה לרעיונות הנאורות, הוא היה אחיה של מארי אנטואנט, מלכת צרפת, ומצא עצמו מעורב במחלוקות. בין היתר, ניסה ליישב את מעמדם של נסיכי אלזס, שם ניסתה ממשלת המהפכה הצרפתית להתנער מהסכמים שנחתמו בעבר. באוגוסט 1791 נחתמה הצהרת פילניץ בין לאופולד, פרידריך וילהלם השני, מלך פרוסיה, ופרידריך אוגוסט השלישי, הנסיך הבוחר מסקסוניה. בהצהרה זו קראו לשליטי אירופה לעקוב מקרוב אחר הנעשה בצרפת. אף שהכוונה הייתה לעודד את לואי ה-16 מבלי לנקוט צעדים צבאיים, עוררה הצהרה זו תחושת עוינות בקרב המהפכנים. למרות ניסיונותיו של לאופולד להימנע מעימות צבאי, חודש לאחר מותו במרץ 1792, הכריזו הצרפתים מלחמה על בנו ויורשו חסר הנסיון, פרנץ השני.

עידן המהפכה הצרפתית ונפוליאון בונפרטה (1792–1814)

הארכידוכס קרל, דוכס טשן, במהלך קרב אספרן אסלינג, שבו הביס את נפוליאון (מאי 21–22 1809)

המלחמה עם צרפת, שנמשכה עד 1797 הוכיחה את אי הצלחתה של אוסטריה. לאחר כמה ניצחונות קצרים של האוסטרים על הצרפתים, התהפכו היוצרות וצרפת כבשה את ארצות השפלה האוסטריות מידי אוסטריה בחודשים האחרונים של 1792. לאחר זמן מה הורחק המנהיג האוסטרי פיליפ פון קובנצל, ופרנץ מריה טוגוט מונה במקומו.

באותו הזמן, עליית המהפכה הצרפתית וכיבוש ארצות השפלה בידי צרפת, הובילו למלחמה בין הולנד, בריטניה וספרד לבין צרפת, מלחמה שנודעה כ"מלחמת הקואליציה הראשונה". כמו כן, היו מספר ניצחונות על צרפת שגרמו להחזרת ארצות השפלה. אך ב-1794 התהפכו היוצרות שוב ואוסטריה נדחקה שוב מאדמת ארצות השפלה. בינתיים, המשבר בפולין שוב החריף וגרם לחלוקתה השלישית (1795). מלחמת הקואליציה המשיכה ללכת לא טוב, ואוסטריה נשארה רק עם שתי בעלות ברית, סרדיניה פיימונטה ובריטניה. ב-1796 החליטו הצרפתים לצאת למערכה בגרמניה כדי להכריח את האוסטרים לעשות הסכם שלום, ולהתקיף גם מכיוון איטליה. למרות ההגנה של אוסטריה על ידי הארכידוכס קרל, דוכס טשן אח הקיסר, שנחלה הצלחה בגירוש הצרפתים מגרמניה, הצבא שבא מאיטליה היה מוצלח בצורה מבריקה, תחת הנהגתו של הגנרל הקורסיקאי נפוליאון בונפרטה, כשהוא הוציא את בעלת בריתה של אוסטריה, ממלכת סרדיניה מחוץ למלחמה וגירש את האוסטרים מלומברדיה וכיתר את העיר מאנטובה. לאחר כיבוש העיר בידי נפוליאון בתחילת 1797 הוא התקדם צפונה לכיוון וינה, בעוד שהחלק השני של צבא צרפת חזר שוב לגרמניה, ואוסטריה אולצה להסכם שלום, חוזה קמפו פורמיו, ובו ויתרה אוסטריה על ארצות השפלה ועל לומברדיה, אך קיבלה חלק מהרפובליקה של ונציה שחולקה בינה לבין צרפת כפיצוי מנפוליאון, מבלי להתחשב בכך שוונציה הייתה רפובליקה עצמאית. האוסטרים גם הכירו זמנית בסיפוח הצרפתי של הגדה השנייה של נהר הריין, וגם הסכימו בעקרון שהנסיכים הגרמניים של האזור יפוצו באדמות כנסייה בגדה השנייה של הריין.

אבל השלום לא נמשך לזמן רב, וכעבור זמן קצר צצו מחלוקות בין האוסטרים והצרפתים, והאוסטרים הפרו את הסכם השלום. אוסטריה הצטרפה לרוסיה, בריטניה ונאפולי למלחמת הקואליציה השנייה ב-1799. הגם שבתחילה הכוח האוסטרי-רוסי נחל הצלחה בגירוש הצרפתים מאיטליה, הרוסים פרשו לאחר קרב ציריך ב-1799 שבו הרוסים האשימו את האוסטרים בחולשתם, והאוסטרים שוב הותקפו על ידי בונפרטה, שהיה כבר קונסול ראשון של צרפת, והסיג אותם מאיטליה, ולאחר מכן מגרמניה בקרב הוהנלינדן. ההפסד הזה הכריח את התפטרות בית טוגוט, ואת אוסטריה, שהונהגה עתה בידי לודוויג קובנצל לעשות שלום בלונביל שבצרפת בתחילת 1801. המאפיינים של אוסטריה היו באותו זמן חולשה מופתעת, אבל עכשיו הדרך לארגון מחדש של האימפריה הצרפתית בגבולה. עם דוח המינוי ב-1803 ארגן מחדש לחלוטין את האימפריה הרומית הקדושה, שקיבלה כמעט את כל הערים החופשיות ואדמות הכנסייה, ודוכסי אוסטריה, שבאופן מסורתי היו תמיד קיסרי האימפריה, פוטרו מהמשרה.

מפה של אירופה ב-1811 לאחר כמה ניצחונות צרפתיים

עם מינויו העצמי של נפוליאון בונפרטה לקיסר הצרפתים, הכריז על עצמו פרנץ השני כ"קיסר אוסטריה" בנוסף לתוארו כקיסר האימפריה הרומית הקדושה, ונקרא מעתה פרנץ הראשון קיסר אוסטריה. לאחר זמן קצר, המשיך נפוליאון בתככיו באיטליה, וסיפח לעצמו את ג'נובה ואת פארמה, וזה הוביל שוב למלחמה, מלחמת הקואליציה השלישית, שבה רוסיה, אוסטריה, בריטניה ושוודיה לחמו נגד נפוליאון. המלחמה החלה כשהכוח האוסטרי פלש לבוואריה, בעלת ברית של צרפת, אך סולק משם בידי נפוליאון בקרב אולם, ולאחר מכן הובסה שוב תבוסה מכרעת יחד עם רוסיה בקרב אוסטרליץ. בחוזה פרסבורג אולצה אוסטריה למסור שטח רב: את דלמטיה לצרפת, את ונציה לממלכה האיטלקית של נפוליאון ואת טירול לבוואריה.

המלחמה גרמה לפירוק האימפריה הרומית הקדושה עתיקת היומין. מדינות הלוויין של נפוליאון במערב ודרום גרמניה נורשו מידי האימפריה לידי הקונפדרציה של הריין, וכמה ימים מאוחר יותר הכריז פרנץ השני על ויתור על כתר קיסרות האימפריה הרומית הקדושה, והארכידוכסות חולקה לאוסטריה עילית ואוסטריה תחתית.

ראו גם

• ממלכת הבסבורג