ארמון אלחפריה
ארמון אַלְחַפֵרִיַה (בספרדית: Palacio de la Aljafería בערבית: قصر الجعفرية, "קסר אל-ג'עפריה") הוא ארמון מבוצר מימי הביניים שנבנה במחצית השנייה של המאה ה-11 בתקופת הטאיפה של סרגוסה (אנ') באל-אנדלוס, כיום סרגוסה, באראגון, ספרד. זה היה משכנה של שושלת בנו הוד (אנ') בתקופת השליט אבו ג'עפר אל-מוקתדר (ספ'). הארמון משקף את ההדר שאליו הגיעה הטאיפה של סרגוסה בשיא פארה. הוא מכיל כיום את הקורטס (הפרלמנט האזורי) של הקהילה האוטונומית של אראגון.[1]
 | |||||||||
| חזית ארמון אלחפריה | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| סוג |
ארמון, מונומנט, מבנה פרלמנט, טירה, fortified palace  | ||||||||
| כתובת |
Parque de la Aljafería | ||||||||
| מיקום |
סרגוסה | ||||||||
| מדינה |
ספרד | ||||||||
| בעלים |
בנו הוד | ||||||||
| הקמה ובנייה | |||||||||
| תקופת הבנייה | ? – המחצית השנייה של המאה ה-11 | ||||||||
| סגנון אדריכלי |
אדריכלות מודחאר באראגון, פלטרסק, אדריכלות הרנסאנס, אדריכלות גותית ספרדית, Taifa art | ||||||||
| קואורדינטות | 41°39′23″N 0°53′48″W / 41.656472°N 0.89675°W | ||||||||
  | |||||||||
למבנה יש חשיבות ייחודית בכך שהוא העדות היחידה השמורה של מבנה גדול של אדריכלות אסלאמית ספרדית של תקופת הטאיפות (ממלכות אסלאמיות עצמאיות). ארמון אלחפריה יחד עם המסגד-קתדרלה של קורדובה והאלהמברה הם שלוש הדוגמאות הטובות ביותר לאדריכלות היספנו-מוסלמית. בשנת 2001 נכללו המבנים המשוחזרים המקוריים של ארמון אלחפריה באתר המורשת העולמית "אדריכלות מודחאר באראגון" של ארגון אונסק"ו.[2]
הפתרונות שאומצו בעיטורים של האלחפריה, כמו שימוש בקשתות מורכבות, הרחבת הערבסקות על פני שטח גדול, והארגון וההפשטה המתקדמת של היסריות (אנ')[א] בעלות אופי צמחי, השפיעו באופן מכריע על האמנות של המוראביטון והאל-מוואחידון באמנות חצי האי האיברי. המעבר של הקישוטים לעבר מוטיבים גאומטריים יותר עומד בבסיס האמנות של השושלת הנסרית.
לאחר הכיבוש מחדש של סרגוסה בשנת 1118 על ידי אלפונסו הראשון, מלך אראגון, הפך הארמון למקום מגוריהם של המלכים הנוצרים של ממלכת אראגון. הוא שימש כמשכן המלכותי של פדרו הרביעי, מלך אראגון (1319–1387), ובהמשך בוצע שיפוץ בקומה הראשית שהפך אותו לארמון המלכים הקתוליים בשנת 1492. בשנת 1593 הוא עבר שיפוץ מחדש נוסף שהפך אותו למבצר צבאי, תחילה על פי עיצובים של הרנסאנס (שאפשר לראות היום בסביבתו, בחפיר ובגנים של הארמון), ואחר כך קסרקטין של גדודי צבא. הארמון עבר ארגון מחדש רציף וסבל מנזקים, במיוחד כתוצאה מהמצור על העיר במלחמת חצי האי, עד שבסופו של דבר, באופן יוצא דופן למבנים היסטוריים בספרד, הוא שוחזר סופית במחצית השנייה של המאה העשרים.
הארמון נבנה מחוץ לחומותיה הרומיות של סרגוסה, במישור הסאריה (Saría). עם ההתרחבות העירונית לאורך השנים, הוא נמצא כעת בתוך העיר.
היסטוריה עריכה
את מרבית מבנה האלחפריה השלים אבו ג'עפר אל-מוקתדר (ספ') בתקופת שלטונה של שושלת בנו הוד (אנ') בטאיפה של סרגוסה, במאה ה -11.
לאחר כיבושה מחדש של סרגוסה בשנת 1118 על ידי אלפונסו הראשון, מלך אראגון, המכונה "הלוחם", הפך ארמון האלחפריה למקום מגוריהם של מלכי אראגון הנוצרים, ולמוקד המרכזי של הפצת אמנות מודחאר באראגון. הוא שימש כמשכן מלכותי של פדרו הרביעי, מלך אראגון המכונה "פדרו חובב הטקסים", ובהמשך בוצע שיפוץ בקומה הראשית שהפך את המבנה לארמונם של המלכים הקתולים בשנת 1492. בשנת 1593 הוא עבר שיפוץ נוסף שהפך אותו למבצר צבאי, תחילה על פי עיצובים של הרנסנאס (שניתן לראות כיום בסביבתו, בחפיר ובגנים) ובהמשך לקסרקטין צבאי. הוא עבר ארגון מחדש רציף וסבל מנזקים, במיוחד כתוצאה מהמצור על העיר במלחמת חצי האי, עד שבסופו של דבר הוא שוחזר סופית במחצית השנייה של המאה העשרים, וכיום נמצא בו הפרלמנט של אראגון.
במקור היה הבניין מחוץ לחומות הרומיות, במישור הסאריה, במקום בו נהגו המוסלמים לערוך טקסים צבאיים, ושאותו הם כינו "אל-מוזרה", כיום השכונה "לה אלמוזרה" (La Almozara) בסרגוסה. עם ההתפשטות העירונית לאורך השנים, הקיפה העיר את המבנה, כשסביבו הוקם גן קטן מעוצב.
מגדל הטרובדור עריכה
המבנה העתיק ביותר של אלחפריה קרוי מגדל הטרובדור (La torre del Trovador). המגדל קיבל כינוי זה מהמחזה הרומנטי "הטרובדור" של אנטוניו גרסיה גוטיירס (ספ') שנכתב ב-1836. המחזה שימש מקור ללברית של האופרה הטרובדור של ג'וזפה ורדי בשנת 1853.
המגדל הוא מבנה הגנתי, עם בסיס מרובע וחמישה מפלסים המתוארך לסוף המאה ה-9 לספירה, בתקופת שלטונו של השליט הראשון משושלת בנו תג'יב (אנ'), מוחמד אל-אנקר, אשר נקרא על שמו של מוחמד הראשון, האמיר העצמאי של קורדובה. על פי קבניירו סוביסה (Cabañero Subiza; 1998) נבנה המגדל במחצית השנייה של המאה העשירית. בחלקו התחתון, המגדל מכיל שרידים להתחלה של קירות כבדים של בנייה באבני גזית המחוברים בטיט מאלבסטר, וממשיך כלפי מעלה בבטון פשוט מאבן גיר המכוסה בטיח, חומר פחות עבה להשגת גבהים גדולים יותר. החלק החיצוני אינו משקף את חלוקת חמש הקומות הפנימיות ונראה כמנסרה גדולה, שפה ושם פעורים בה חרכי ירי צרים. הגישה לתוך המגדל התאפשרה באמצעות דלת קטנה בגובה כזה שניתן היה להגיע אליה רק באמצעות סולם נייד. תפקידו הראשוני היה, לפי כל הסימנים, צבאי.
המפלס הראשון משמר את מבנה הבניין מהמאה ה-9 וכולל שתי ספינות מופרדות ושישה קטעים הספינות מופרדות באמצעות שני עמודים בצורת צלב ומהם מתחילים קשתות פרסה נמוכות.
הקומה השנייה חוזרת על התוכנית המרחבית של הקומה הראשונה, כשעל הקירות יש שרידים של בנייה מוסלמית בלבנים, מה שמעיד שהקומה נבנתה מחדש במאה ה-11, אולי בתקופתו של אבו ג'עפר אל-מוקתדר.
הקומה השלישית, שגם המבנה שלה דומה לשתי הקומות התחתונות, עם קשתות פרסה, ומוטיבים גאומטריים של מודחאר צבועים על התקרה, שם אפשר לקרוא את שמותיהם של אניאס, אהבה וונוס, והיא מתוארכת למאה ה-14. שתי הקומות האחרונות נבנו בסגנון מודחאר, והסיבה לבנייתן היא הקמת הארמון הנספח של פדרו הרביעי, מלך אראגון שמחובר למגדל הטרובדור במסדרון. הקשתות בקומות אלו כבר משקפות את המבנה הנוצרי שלהן, שכן מדובר בקשתות מחודדות מעט, שתומכות לא בתקרות מקומרות, אלא בתקרות עץ שטוחות.
תפקיד המגדל במאות ה-9 וה-10 היה כמגדל שמירה ומעוז הגנה. הוא היה מוקף בחפיר. בהמשך שילב אותו אבו ג'עפר אל-מוקתדר בבניית ארמון הטירה של האלחפריה, והוא הפך לאחד ממגדלי המסגרת ההגנתית של החזית הצפונית של המבנה. לאחר הכיבוש הספרדי הוא המשיך לשמש כמגדל עוז, ובשנת 1486 הוא הפך לצינוק עבור האינקוויזיציה הספרדית. כמגדל בית סוהר הוא שימש גם במאות ה-18 וה-19, כפי שמעידות כתובות הגרפיטי הרבות שכתבו בו אסירים.
ארמון הטאיפה המורי עריכה
בניית הארמון, שרובה בוצעה בין 1065 ל-1081, הוזמנה על ידי אבו ג'עפר אחמד בן סוליימאן אל-מוקתדר באללה, המלך השני של שושלת בנו הוד, כסמל לכוח שהשיגה הטאיפה של סרגוסה במחצית השנייה של המאה ה-11. המלך עצמו כינה את ארמונו "קסר אל-סורור" (ארמון השמחה) ואת חדר הכס שבו ניצח על קבלות הפנים והמשלחות, כינה "מאליס אל-דהב" (אולם הזהב) כפי שמעידים הפסוקים הבאים שכתב המלך עצמו:
אוי ארמון השמחה!, אוי אולם הזהב!
בזכותך הגעתי לשיא משאלותיי.וגם אם לא היה לי שום דבר אחר בממלכתי,
בשבילי אתה כל מה שיכולתי להשתוקק אליו.
השם "אל-ג'עפריה" מתועד לראשונה בטקסט מאת המשורר אל-יאסר א-סראקוסטי (الـجـزار الـسـرقـسـطـي היה פעיל בין 1085 ל-1100), שתיעד גם את שמו של אדריכל ארמון הטאיפה, הסלאבי אל-חליפה זוהיר. מקור נוסף הוא של ההיסטוריון המרוקאי איבן אדהרי (ابن عذاري) משנת 1109. שם הארמון נגזר מכינויו של אל-מוקתדר, "אבו ג'עפר", שהתפתח ל"אל-ג'עפריה" ובתעתיק לספרדית ל"אלחפריה".
העיצוב הכללי של מתחם הארמון מאמץ את האבטיפוס של הטירות המדברית של בית אומיה בסוריה ובירדן החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-8 (כדוגמת קסר אל-חייר א-שרקי, קסר אל-משתא (אנ') וח'רבת אל-מפג'ר), ומבצר אל-אוח'ידיר מתקופת השלטון של בית עבאס. תבנית טירות אלו הייתה מרובעת עם מגדלים מעגליים למחצה, וכשהשטח מחולק לשלושה חלקים מלבניים כשהחלק המרכזי כולל חצר עם בריכות השתקפות, ובקצוות הצפוניים והדרומיים שלו, אולמות הארמון.
ארמון האלחפריה מחקה מודל זה של ארמון-טירה. המלבן המרכזי המאכלס את מבני החוץ של הארמון, המאורגנים סביב פטיו עם בורות מים מול הפורטיקו הצפוני והדרומי שממנו מגיעים אל החדרים והאולמות המלכותיים.
בקצוות הצפוניים והדרומיים נמצאים הפורטיקו והחדרים, ובמקרה של האלחפריה, החלק החשוב ביותר היה הצפוני, שהיה במקור בן שתי קומות והיה רחב יותר. בכניסה אליו היה קיר של עמודים מעוטרים בשפע, שבקצותיו היו שני ביתנים, ושימש כפורטיקו תיאטרלי לחדר הכס (אולם הזהב המוזכר בשירה שכתב אל-מקתדיר) הממוקם מאחור. מבחינת הצופה בחצר המבנה דמה לפירמידת מדרגות, תחילה קומת העמודים, ואחר המבנה בן שתי הקומות ולבסוף מגדל הטרובדור. להעצמת החוויה השתקף מבנה זה בבריכת ההשתקפות. בקצה המזרחי של הקצה הצפוני היה מסגד פרטי קטן עם מחראב.
במרכז הקיר הצפוני בתוך אולם הזהב הייתה קשת עיוורת (קשת שנועדה לקישוט וצמודה לקיר), בה היה ממוקם כס המלך. בתוכה היה מסודר בלבנים דפוס גאומטרי מסורתי מאוד, המחקה את עבודות הסריג של חזית המחראב של מסגד קורדובה. מהפטיו האולם נראה מוסתר למחצה בעמודי הארקדות של הגישה לאולם הזהב, וגם אלה של הפורטיקו הסמוך, מה שהעניק מבחוץ מראה של עבודות סריג ואשליה של עומק.
כדי להבין את מראה הארמון בסוף המאה ה-11, יש לדמיין שכל התבליטים בצורות צמחים, הגאומטריים והאפיגרפיים היו צבועים בגוונים בהם אדום וכחול שולטים ברקע והתבליטים עצמם בזהב, אשר יחד עם החלק התחתון של הכרכובים באלבסטר עם העיטור האפיגרפי ורצפות השיש הלבן, העניקו לכלל המבנה תחושת פאר רבה.
התהפוכות השונות מהן סבל האלחפריה גרמו לחלק גדול מהתבליטים שהרכיבו את הקישוט להיעלם מסידור זה של המאה ה-11. השיפוץ בבניית ארמון המלכים הקתולים בשנת 1492, כלל שבירת קצות הקשתות בקומה השנייה. בשיקום הנוכחי, הערבסקות המקוריות מצופות בצבע כהה יותר ובגימור לבן ושחזור קישוטי הטיח של הקשתות, שמבניהן, עם זאת, לא נפגם.
קישוט הקירות של האולם המוזהב נעלם ברובו, אם כי שרידים נשמרים במוזיאון סרגוסה ובמוזיאון הלאומי לארכאולוגיה (מדריד) במדריד. פרנסיסקו אינייגס (Francisco Íñiguez) אחראי על שיקום האולם.
אלה היו התפקודים והמראה של ארמון של שושלת בנו הוד מהמאה ה-11. החלקים החשובים ביותר של הבניין כפי שהם היום מפורטים להלן:
האולמות בצד הצפוני עריכה
בחלק הצפוני של הארמון נבנתה מערכת החדרים החשובה ביותר בארמון של תקופת בנו הוד, מכיוון שהיא כוללת את אולם הכס או אולם הזהב ואת המסגד הפרטי הקטן, הממוקם בצד המזרחי של פורטיקו הגישה המשמש כפרוזדור כניסה לאזור התפילה. בפנים הוא יש מחראב בפינה הדרומית-מזרחית, שגומחתו, אפוא, מכוונת כלפי מכה, כפי שקורה בכל המסגדים למעט זה של קורדובה.
רצפות חדרי המלוכה היו עשויות משיש. הכותרות היו עשויות אלבסטר, למעט כמה שבהן נעשה שימוש חוזר מכותרות משיש מתקופת הח'ליפות. החדרים הללו היו מוקפים ברצועה של קישוט אפיגראפי בכתב כופי ששחזרו את הסורות מהקוראן שרמזו על המשמעות הסמלית של הקישוט. שחזור הסורות התואמות לכתובות אלה התבסס על הקטעים ששרדו.
בשניים מהתבליטים הקליגרפיים האלה ניתן למצוא את שמו של אל-מוקתדר. משום כך תוארכה בניית הארמון, לפחות בשלב ראשון, בין 1065 ל-1080. באחד מהם נכתב "את [= האלג'עפריה] הורה אחמד אל-מוקתדר באללה לעשות".
אולם הזהב עריכה
לאולם הזהב היו שני חדרים בקצותיו המזרחיים והמערביים, שהיו חדרי שינה פרטיים, אולי לשימוש מלכותי. כיום אבד חדר השינה באגף המערבי, ששימש כחדר שינה מלכותי ושימש גם את מלכי אראגון עד המאה ה-14.
רוב עבודות הערבסקות של היסריות (אנ')[א] אשר קישטו את קירות החדרים הללו עם לוחות דקורטיביים המגולפים בטיח אבדו, כמו גם לוחות אלבסטר בגובה שניים וחצי מטרים ורצפות השיש הלבנות של הארמון המקורי. השרידים שנשמרו, הן במוזיאונים והן המעטים שנמצאו באולם המלכותי הזה, מאפשרים, עם זאת, לשחזר את מראה הקישוט הרב גוני הזה, שהיה כנראה מרהיב בתקופתו.
התקרות, גילופים מעץ, הציגו את הרקיע, והחדר כולו היה דימוי של היקום, עתיר בסמלים של ההשפעה של מלך סרגוסה על היקום השמיימי, שהוצג בצורה זו כיורש הח'ליפות.
הגישה לחדר הזהב היא באמצעות קיר עם שלושה פתחים. אחד מרכזי רחב מאוד, המורכב מחמישה עמודי שיש כפולים עם כותרות אלבסטר אסלאמיות מסוגננות במיוחד, התומכות בארבע קשתות מורכבות, שביניהן יש קשתות פרסה פשוטות יותר.
פורטיקו הכניסה לאולם הזהב עריכה
לכיוון דרום ישנה יחידה נוספת בגודל דומה שהגישה מהחצר אליה היא דרך פורטיקו של קשתות גדולות מרובות אונות. שוב יש חלל מחולק לשלוש, וקצותיו המזרחיים והמערביים משתרעים בניצב עם שתי גלריות רוחביות שאליהן ניגשים באמצעות קשתות מרובות-אונות, ואלה מסתיימות בסוף זרועותיהן בשתי קשתות מחודדות, גם הן מרובות-אונות, כאשר האלפיס[ב] מעוטר ברצועות קלועות (Strapwork) ותבליטים של ערבסקות. בין העבודות המרוקעות בזהב יש ייצוג של ציפור, דמות של בעל חיים יוצאת דופן באמנות האסלאמית שיכולה לייצג יונה, פסיון או סמל של המלך כישות מכונפת.
העקבות של קשתות מרוכבות משולבות זו בזו אופייניות לארמון זה והן הופיעו לראשונה לראשונה בלה אלחפריה, ומשם התפשטו למבנים אסלאמיים עתידיים.
בצד המזרחי של הפורטיקו נמצא האזור הקדוש, המסגד, אליו ניגשים דרך שער המתוכנן בהשראת אומנות הח'ליף, והוא מתואר להלן.
המסגד וחדר התפילה עריכה
בקצה המזרחי של פטיו הכניסה לאולם הזהב, יש מסגד קטן או בית תפילה פרטי לשימוש המלך ובני חצרו.[3] ניתן לגשת אליו דרך שער המסתיים בקשת פרסה בהשראת המסגד של קורדובה, אך עם קצות קשת בצורת S, חידוש שאחר כך יחקו אותו באמנות של המוראביטון והשושלת הנסרית. קשת זו נשענת על שני עמודים עם כותרות עלים גאומטריות מאוד. האלפיס שלה מקושט מאוד בעיטור צמחוני ועליו יש אפריז של קשתות משתלבות זה בזה.
בתוך חדר התפילה יש חלל מצומצם שצורתו מרובעת אך עם פינות חתוכות, מה שהופך אותו לחדר מתומן מזויף. בגזרה הדרומית-מזרחית, מול מכה, נמצאת גומחת המחראב. חזית המחראב נוצרת על ידי קשת פרסה מסורתית מאוד, עם הצורה של מסגד קורדובה ועיטורים מתחלפים, חלקם מעוטרים בתבליטי צמחים ואחרים חלקים (אם כי במקור הם היו מעוטרים), המזכירים את עיטור המחראב של המסגד של קורדובה, אם כי בקורדובה נעשה שימוש בחומרים עשירים (אריחי פסיפס בסגנון ביזנטי). בסרגוסה, שהייתה עשירה פחות מח'ליפות קורדובה העיטורים הם מסטוקו צבעוני, קישוט שאבד כמעט בכל הארמון. ממשיכים את קשת השער, אלפיס ממסגר את חלקו האחורי, שבמשולשים המעוגלים שלו מופיעים שתי רוזטות שקועות, כמו גם בכיפה בתוך המחראב.
שאר קירות המסגד מעוטרים בקשתות עיוורות מורכבות המחוברות ומעוטרות על פני השטח כולו בערבסקות של צמחים. קשתות אלה נתמכות על ידי עמודים שמעליהן כותרות דקיקות. לוחות שיש מרובעים מכסים את החלק התחתון של קירות המסגד.
הקירות מסתיימים בגובה עם קשתות מורכבות משתלבות זו בזו, אשר במקרה זה אינן עיוורות לחלוטין, מכיוון שהפינות החתוכות חושפות כעת את המבנה של המרובע של החדר. גלריה זו היא היחידה ששומרת על שרידי העיטור הציורי של המאה ה-11. המוטיבים שלה התגלו על ידי האדריכל הספרדי פרנסיסקו אינייגס (Francisco Íñiguez), שמ-1947 ועד מותו ב-1982 עסק בשחזור הארמון, לאחר שהסיר את הסיד בו היו מכוסים לאחר המעבר של אלחפריה לקפלה. לרוע המזל, שיקום זה, שזכה להערכה על כך שהציל את המונומנט מחורבן, עבד עם קריטריונים שונים מאלו של ימינו, מכיוון שאינייגס הציע להחזיר את כל האלמנטים למראה המקורי שלהם. לשם כך הוא צייר מחדש את עקבות השרידים האסלאמיים בצבע אקרילי. פעולה זו היא בלתי הפיכה, ולכן לעולם לא נראה את הפיגמנט המקורי, גם אם היה דהוי מאוד.
כיפת המסגד לא נשמרה, מכיוון שזהו הגובה בו נבנה ארמון המלכים הקתולים. עם זאת, על בסיס התוכנית המתומנת האופיינית משערים כי הכיפה נבנתה כמו במסגד בקורדובה, כלומר כיפה של קשתות חצי מעגליות, השזורות זו בזו, ויוצרות מתומן במרכז. עם זאת, ההצעה של פרנסיסקו אינייגס הפיכה, מכיוון שהיא מבוססת על כיפת גבס שאפשר לנתק. בשנת 2006, טענו כמה חוקרים ש"צלעות הקמרון [...] חייבות להיות קטע של קשתות פרסה, היוצרות תבנית של כוכב בן שמונה קצוות מחודדות במרכז הכיפה, כמו אלה הקיימים בשתי הכיפות של הטרנספט של המסגד בקורדובה".
חצר סנטה איסבל עריכה
זהו המרחב הפתוח והחלל הנופי שאיחד את כל הארמון המורי. לחצר הייתה גישה מהפורטיקו הצפוניים והדרומיים, כמו גם מחדרים הנמצאים ממזרח וממערב לחצר מרכזית זו. שם החצר מנציח את איזבל, מלכת פורטוגל (אנ') (איסבל בהגיה הספרדית) שנולדה בארמון אלפחריה והפכה למלכת פורטוגל בשנת 1282. בריכת ההשתקפות המקורית בדרום השתמרה ואילו זו שבחזית הצפונית, מהמאה ה-14, כוסתה ברצפת עץ. השיקום ניסה להעניק לחצר את הדרה המקורי, ולשם כך הוסדר ריצוף לוחות שיש במסדרונות המקיפים את גן עצי התפוז והפרחים.[4][5]
הארקדה שמשערים שהשקיפה לכיוון הפורטיקו הדרומי שוקמה על ידי שכפול הקשתות המקוריות השמורות במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה (מדריד) ובמוזיאון סרגוסה. הם מייצגים העזה וחדשנות ביחס לדגמי הח'ליפות של הקשתות בצד הצפוני, בשל המרחק.
לדברי כריסטיאן אוורט (Christian Ewert), שחקר את קשתות האלחפריה במשך חמש עשרה שנים, ככל שהאזורים קשורים יותר לאזורים האציליים (אולם הזהב והמסגד), כך יש לקישוטים של הארקדות יותר כבוד למסורת קורדובה ממנה הם שאבו השראה.
הארמון של פדרו הרביעי, מלך אראגון עריכה
לאחר כיבוש סרגוסה על ידי אלפונסו הראשון, מלך אראגון המכונה "הלוחם" בשנת 1118, הפכה האלחפריה לארמון למלכי אראגון ולכנסייה, ולא שונתה באופן מהותי עד המאה ה-14 עם הגעתו של פדרו הרביעי, מלך אראגון המכונה גם "פדרו חובב הטקסים".[7]
מלך זה הרחיב את מבני הארמון בשנת 1336 והורה לבנות את כנסיית סן מרטין בחצר הכניסה למצודה. על פי התיעוד מתקופה זו שימש ארמון האלחפריה כנקודת המוצא של המסלול שהוביל לקתדרלת סלבדור דה סרגוסה, שם הוכתרו מלכי אראגון בחגיגיות ונשבעו לקיים את חוקי אראגון (ספ').
כנסיית סן מרטין עריכה
כנסיית סן מרטין מנצלת את המרחב שבפינה הצפונית-מערבית של החומה, עד כדי כך שאחד ממגדליה שימש כחדר תשמישי הקדושה. הכנסייה העניקה את שמה לחצר שממנה יש את הגישה למתחם הארמון המורי.
המבנה בסגנון גותי-מודחאר מורכב משתי ספינות המחולקות לשלושה חלקים כל אחת, במקור מכוונות למזרח ונתמכות על ידי שני עמודים שאליהם צמודים חצאי עמודים המחוברים במרכז פני העמוד.
הקמרונות של ספינות אלו, הם קמרונות צלעות פשוטים, נתמכים על קשתות מעוצבות, כשהקשתות האלכסוניות עגולות למחצה. על פינות הקמרונות יש קישוט בצורת פרח ועליו שלט האצולה של ממלכת אראגון. מהקישוטים, נשמרו רק שברי הציפוי הציורי וכמה קשתות מורכבות בהשראה ישירה מהארמון המוסלמי.
מבחוץ, בולטת חזית שער הלבנים בסגנון מודחאר, שנבנה בתקופת מרטין הראשון, מלך אראגון המכונה "האנושי". השער נפתח לחלק האחורי של הספינה הדרומית. שער זה בנוי בתוך סדרת קשתות שטוחות שקועות, המכוסות על ידי קשת מחודדת אחרת בעלת ממדים גדולים יותר. אלפיס כפול ממסגר את שתיהן מעוטר במוטיבים מהסוג המכונה "Jaqués taqueado" היוצרים צורות של מעוינים. בספנדרלים[ג] ישנם שני מדליונים בצורת אליפסה עם פינות שבתוכם שלטי האצולה של ממלכת אראגון. בטימפנון שבין הקשתות יש רצועה ובה מקבץ של קשתות מורכבות עיוורות, המתייחסות שוב לסדרת הקשתות בארמון של שושלת בנו הוד. רצועה זו מופסקת במרכזה על ידי תיבה הכוללת תבליט ששולב לאחרונה.
הכנסייה שופצה במאה ה-18 כשלפניה נוספה ספינה שכיסתה את השער בסגנון מודחאר. העמודים והקירות שופצו וטויחו בסגנון הנאו-קלאסי. שינוי זה בוטל במהלך השיפוצים שביצע פרנסיסקו אייניגס, אם כי מהתיעוד הצילומי הקיים, ידוע שהיה מגדל צר שמופיע כעת בגימור עם שינות בהשראת המבנה של כנסיית מודחאר, בעוד שבמאה ה-18 הוא הסתיים בצריח בולבוסי מוזר.
ארמון מודחאר עריכה
זה אינו ארמון עצמאי, אלא הרחבה של הארמון המוסלמי שעדיין היה בשימוש. פדרו הרביעי, מלך אראגון ניסה להוסיף לאלחפריה חדרים גדולים יותר, חדרי אוכל וחדרי שינה, מכיוון שחדרי השינה של הארמון המורי היו קטנים מדי לטעמו של המלך "חובב הטקסים".
חדרים חדשים אלה מקובצים בגזרה הצפונית של הארמון האנדלוסי, ברמות גובה שונות. מבנה מודחאר חדש זה כיבד בדבקות את הבנייה שהייתה קיימת, הן בתוכנית והן בגובה, והוא מורכב משלושה אולמות גדולים שתוכניתם מלבנית, המקורים על ידי תקרות עץ ייחודיות בסגנון מודחאר המכונות בספרדית "אלחרפס" (aljarfes).
עוד מתקופה זו קיימת הארקדה המערבית עם קשתות מחודדות של חצר סנטה איסבל, המשולבת בקשתות עם אונות, וחדר שינה קטן עם תוכנית מרובעת המקורה בכיפת עץ מתומנת ודלת כניסה מעניינת בתוך קשת מחודדת המוקפת באלפיס מעודן, שהספנדרל שלו מעוטר בערבסקות. דלת זו מובילה ללוג'יה משולשת של קשתות חצי מעוגלות. חדר השינה ממוקם במבנה מעל המסגד.
ארמון המלכים הקתוליים עריכה
בשנים האחרונות של המאה ה-15 הורו המלכים הקתוליים לבנות ארמון לשימוש מלכותי באגף הצפוני של המתחם המורי, תוך קביעת תצורה של קומה שנייה על גבי זו של הארמון הקיים. בניית הקומה השנייה כללה הריסה של החלקים העליונים של חדרי הארמון המורי, שם הוכנסו הקורות התומכות בארמון החדש.
העבודות מתוארכות בין השנים 1488 ל-1495, ובנאים ממוצא מורי השתתפו בהן, כמו פראיג (Faraig) ומאומה דה גלי (Mahoma de Gali). כפי שקרה בשיפוצים שביצע פדרו הרביעי שמרו הבנאים ממוצא מוסלמי (יוסף ומואמט בייטו (Yucef y Mohamat Bellito)), על מסורת האלריפה (alarife, בנאי מומחה בסגנון מודחאר) של המוריסקוס (אנ') (אנוסים מוסלמיים) בשיפוץ של האלחפריה.
הגישה אל הארמון היא במעלה גרם המדרגות האצילי, מבנה מונומנטלי המורכב משני חלקים רחבים עם יסריות גאומטריות, המוארים על ידי חלונות עם תחרת חלונות של עלים וגבעולים בסגנון גותי והשפעות מודחאר, שהושלמו בפיתוחים על קצות הקשתות.
התקרה גרנדיוזית, כמו בשאר חדרי הארמון, מעוטרת בציורים בטמפרה עם מוטיבים איקונוגרפיים הקשורים למלכים הקתולים: בחלק המרכזי מוצג שלט האצולה במרכז התקרה, ובפינות העול והחצים מפינות שלט האצולה, המתחלפים עם ריבועי קישוט גרייזי של גרוטסקות ונברשות, קישוט האופייני לרנסאנס.
דלת הכניסה הראשית לחדר הכס שקועה בתוך קשת בת שלוש אונות, עם טימפנון בן חמש אונות, שבמרכזו מוצג שלט האצולה של המלכים הקתולים, בו מופיעים שלטי האצולה של ממלכות קסטיליה, לאון, אראגון, סיציליה וגרנדה, הנתמכים על ידי שני אריות. שאר שטח הקישוט מסתיים בעיטור צמחוני עדין, המופיע שוב בכותרות הרציפה של המשקופים. החזית כולה מעובדת בטיח מוקשה, שהוא החומר השולט ביותר הנראה בתוך של האלחפריה, מכיוון שאומני מודחאר מנציחים את החומרים והטכניקות הנפוצים באסלאם.
באותו קיר שני חלונות גדולים עם קשת מורכבת משולשת עם סריג בקצה הקשת, בזכותם מואר החלל הפנימי של חדרי המלוכה.
לאחר מעבר הגלריה, עוברים כמה חדרים הקודמים לחדר הכס הגדול, המכונים "חדרי המדרגות האבודות". מדובר בשלושה חדרים קטנים עם תוכנית מרובעת המחוברים זה לזה על ידי חלונות גדולים ופתוחים עם עבודות סריג המשקיפים על חצר סן מרטין, וששימשו חדרי המתנה למי שהיה אמור להתקבל על ידי המלכים. בימינו אפשר לראות רק שניים, שכן השלישי נסגר כשהוחלפה כיפת המסגד. הגג שלו הועבר לחדר הסמוך לחדר הכס.
אחד האלמנטים החשובים ביותר בחדרים אלה הם רצפותיהם, שהיו במקור אריחי אסולחו (אנ')[ד] מרובעים ואריחי קרמיקה משושים (בספרדית alfardones) צבעונים מזוגגים. הם נוצרו בסדנת הקרמיקה של מואל (Loza de Muel) שבסמוך לסרגוסה בסוף המאה ה-15. מהשברים שנשמרו שוחזרה הרצפה לחלוטין בקרמיקה המחקה את צורת הריצוף הישן ואת סידורו, אם כי לא את איכות ההשתקפויות המזוגגות.
המרכיב הנוסף הבולט הוא התקרות בסגנון המלכים הקתוליים. תקרות אלו מציגות רשתות גאומטריות מעץ מגולפות מאוחר יותר, צבועות ומוזהבות בעלי זהב, שבין העיצובים מופיעים המוטיבים הידועים של שלטי האצולה של המלכים הקתוליים: העול, החצים והקשר הגורדי יחד עם המוטו הקלאסי "טנטו מונטה" (Tanto monta, לבטל את הקשר הגורדי), חתכו אותו וגם התירו אותו, על פי האנקדוטה הידועה המיוחסת לאלכסנדר הגדול, כמו גם מספר רב של גילופי עלים המסתיימים בתליון דמוי אצטרובל.[8][9]
חדר הכס עריכה
התקרה המכסה את חדר הכס מפוארת. מידותיה 20 מטרים אורך על 8 מטרים רוחב, והיא נתמכת על ידי קורות היוצרות כוכבים בני שמונה פינות בצמתים, ושלושים שקעים מרובעים גדולים ועמוקים. בתוך שקעים אלה, יש מתומן עם שושנה מרכזית עם עלים מסולסלים המסתיים בנטיף דמוי אצטרובל של אורן המסמל פוריות ואלמוות. החלוקה של התקרה משוקפת ברצפה, המשחזרת את שלושים השקעים עם המתומן.
מתחת לתקרה המפוארת ישנה גלריה של קשתות שטוחות וכל המבנה הזה נתמך על ידי מסד ובו מגולפים צמחים ובעלי חיים (ענפים, ענבים, דרקונים מכונפים, בעלי חיים פנטסטיים ...), ועל האפריז העוטף את כל ההיקף בחדר יש קליגרפיה גותית בלטינית:
פרננדו, מלך ספרד, סיציליה, קורסיקה והאיים הבלאריים, הנסיך הטוב ביותר, זהיר, אמיץ, אדוק, מתמיד, צודק, שמח, ואיסבלה, מלכה, הנעלה על כל הנשים בגלל אדיקותה וגדלות רוחה, בני זוג נכבדים מנצחים בעזרת ישו, לאחר ששחררו את אנדלוסיה מהמורים, גירשו את האויב הוותיק והפראי, הם הורו לבנות יצירה זו בשנת הישועה של 1492.
התקופה הקדם מודרנית, והמודרנית עריכה
בתחילת 1486 שימש אזור חצר סן מרטין כבית הדין של האינקוויזיציה הספרדית ומשרדים סביב החצר הוקמו כדי לשכן את העובדים של מוסד זה. זה כנראה מקור השימוש במגדל הטרובדור ככלא.
התפקיד החדש של הארמון (שנמשך עד השנים הראשונות של המאה ה-18) גרם לאירוע שיגיע לשיאו בפרויקט הרפורמה שנערך תחת שלטונו של פליפה השני, מלך ספרד, שבעזרתו הפך הארמון לבסיס צבאי. בשנת 1591, באירועים המכונים מהומות סרגוסה, נמלט מזכירו המורשע ברצח של המלך פליפה השני, אנטוניו פרס (Antonio Pérez) ממדריד לסרגוסה במטרה לדרוש להישפט על פי החוקים הפרטיים של אראגון, שהייתה אז אוטונומית למחצה, כדי לחמוק ממשפט המלך. עם זאת, לבית המשפט של האינקוויזיציה הייתה סמכות שיפוט בכל תחומי השיפוט של הממלכות, וסמכות זו נוצלה על מנת להאשים את פרס בכפירה, לאסור אותו, ולכלוא אותו בצינוק של המטה של האינקוויזיציה באלחפריה. בתגובה התרחשה התקוממות של תושבי סרגוסה בשל מה שחשבו כהפרה של זכויותיהם כתושבי אראגון, והם תקפו את האלחפריה כדי לחלץ אותו. הצבא המלוכני דיכא את המרד ופליפה השני החליט להפוך את האלחפריה למצודה מבוצרת תחת סמכותו למניעת מרידות דומות.
לתכנון המבנה, שכלל בניין צבאי "מודרני", הוזמן המהנדס הצבאי האיטלקי יליד סיינה טיבורצ'ו ספנוקי (אנ'), שהיה המהנדס הפרטי של המלך. ספנוקי בנה מערכת חדרים המחוברת לחומות הדרומיות והמזרחיות שהסתירו את המגדלים המעוגלים למחצה בפנים, אם כי בחזית המזרחית זה לא השפיע על המגדלים באגפים של שער הכניסה. סביב הבניין כולו הוקם קיר עם שינות ובו שמן דה רונד וזה הסתיים בארבע פינות המבצר בארבעה באסטיונים מחומשים, שאת בסיסם ניתן לראות היום. המתחם כולו הוקף בחפיר ברוחב עשרים מטרים, שנחפר מחדש בשנת 1982 ביוזמת האדריכל אנחל פרופדרה מונייסה (Ángel Peropadre Muniesa), שהמעבר מעליו היה באמצעות שני גשרים מתרומים באגף המזרחי והצפוני. מראה זה של המבצר בא לידי ביטוי בתוכנית האלחפריה לאחר השיקום האחרון שהושלם בשנת 1998.
מבנה האלחפריה בתכנון ספנוקי נותר ללא שינויים מהותיים עד 1705, כאשר עקב מלחמת הירושה הספרדית היה זה מקום מגוריהם של שתי פלוגות של חיילים צרפתים שבנו מחדש את מעקות החומה התחתונה של החפיר.
אולם המהפך המשמעותי של תפקיד המבנה לקסרקטין צבאי התרחש בשנת 1772 ביוזמתו של קרלוס השלישי, מלך ספרד. כל החזיתות שופצו באופן בו נראית כיום החזית המערבית, וחללי הפנים הותאמו לשהות החיילים והקצינים בבניין. בשליש המערבי של הארמון הוכנה חצר גדולה למצעדים וסביבה החדרים של הפלוגות השונות, שעשויים בפשטות ובפונקציונליות של המחצית השנייה של המאה ה-18 והתכלית המעשית שאליה נועדו השטחים הבנויים כך. מתוך התוספת בשנת 1862 של ארבעה מגדלים בסגנון התחייה הגותית שמהם שרדו עד היום רק המגדלים בפינה הצפון-מערבית והדרומית-מערבית.
באמצע המאה ה-19 התריע מריאנו נואוגס סקל (Mariano Nougués Secall) מפני התדרדרות השרידים מהתקופה המוסלמית ואמנות המודחאר של הארמון בדו"ח שלו משנת 1845, שכותרתו "תיאור והיסטוריה של טירת האלחפריה", מחקר קפדני בו דחק לשמור על מכלול היסטורי-אמנותי חשוב. אפילו המלכה איזבלה השנייה, מלכת ספרד סיפקה כספים לשיקום, והוקמה ב-1848 ועדה לביצועו, אולם בשנת 1862 עברה האלחפריה מרכוש מלכותי למשרד המלחמה, שביטל את השיקום והחמיר את הנזק שנגרם. ההידרדרות נמשכה עד שבשנת 1947 לקח האדריכל פרנסיסקו אינייגס על עצמו, כמעט לבדו, את משימת השיקום שבה היה עסוק עד מותו בשנת 1982.
בשנות השישים של המאה ה-20 הוא שימש כקסרקטין צבאי, והקישוטים כוסו בטיח במטרה להגן עליהם.
בשנת 1984 המליצה הוועדה הפרלמנטרית של אראגון שהוקמה למציאת מקום מושב מוחלט לקורטס של אראגון לשכן את הפרלמנט האזורי בארמון אלחפריה, ומועצת העיר של סרגוסה (בעלת הבניין) הסכימה לתת חלק מהמתחם ללא עלות לתקופה של 99 שנים. החלטה שקידמה את פעולות השיקום הסופי של האלחפריה. לאחר סיום העבודות, נחנכה האלחפריה כמונומנט אמנותי היסטורי בשנת 1998 על ידי הנסיך (כיום מלך) פליפה השישי.
לקריאה נוספת עריכה
- BORRÁS GUALIS, Gonzalo (1991). "La ciudad islámica". Guillermo Fatás (dir.) Guía histórico-artística de Zaragoza. Zaragoza City Council. pp. 71–100. 3rd ed. ISBN 978-84-86807-76-4
- BIEL IBÁÑEZ, María Pilar (2008). "Nuevas noticias sobre el palacio de la Aljafería". Guillermo Fatás (dir.) Guía histórico-artística de Zaragoza. Zaragoza City Council. pp. 711–727. 4th ed. ISBN 978-84-7820-948-4.
- CABAÑERO SUBIZA, Bernabé et al. (1998), La Aljafería. I. Zaragoza: Cortes de Aragón. 1998. ISBN 978-84-86794-97-2
- EXPÓSITO SEBASTIÁN et al. (2006). La Aljafería de Zaragoza. Zaragoza: Cortes de Aragón. 2006 (6ª ed.) ISBN 978-84-86794-13-2
- Pedro I. Sobradiel, La Aljafería filipina - 1591–1597 LOS AÑOS DE HIERRO
קישורים חיצוניים עריכה
- Aljafería Palace in Museum with no frontiers
- Virtual Visit to the Aljafería Palace
- Al-Andalus: the art of Islamic Spain, an exhibition catalog from The Metropolitan Museum of Art (fully available online as PDF), which contains material on Aljafería (see index)
ביאורים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Planet, Lonely. "Aljafería in Zaragoza, Spain". Lonely Planet (באנגלית). נבדק ב-2017-08-25.
- ^ "Mudéjar Architecture of Aragon". UNESCO World Heritage Center.
- ^ "Discover Islamic Art - Virtual Museum - monument_isl_es_mon01_4_en". www.discoverislamicart.org.
- ^ "Palacio de la Aljafería", turismodezaragoza.es, 15 בדצמבר 2017
{{citation}}: (עזרה) - ^ José Antonio Tolosa, "THE ALJAFERÍA (ZARAGOZA). Palacio mudéjar -Patio de Santa Isabel-", aragonmudejar.com
- ^ José Antonio Tolosa, "THE ALJAFERÍA (ZARAGOZA). Saint George's Chapel", aragonmudejar.com
- ^ José Antonio Tolosa, "THE ALJAFERÍA (ZARAGOZA). Palacio mudéjar -Sala de Pedro IV-", aragonmudejar.com
- ^ The Palace of the Catholic Kings -Introduction-
- ^ Heraldry in the Palace of the Catholic Kings
