ארמון גטצ'ינה
ארמון גטצ'ינה הוא ארמון בעיר גטצ'ינה, מחוז לנינגרד, רוסיה שנבנה בשנים 1766–1781 על ידי אנטוניו רינאלדי עבור הרוזן גריגורי אורלוב, שהיה ממאהביה של יקתרינה הגדולה. ארמון גטצ'ינה משלב ארכיטקטורה קלאסית ומאפיינים של טירה מימי הביניים עם פנים מעוטרים האופייניים לקלאסיקה הרוסית, הממוקמת על גבעה במרכז גצ'טינה הסמוכה לאגם הכסף. ארמון גטצ'ינה הפך לאחד מבתי המגורים האהובים על המשפחה הקיסרית הרוסית ובמהלך המאה ה-19 היה אתר חשוב בפוליטיקה הרוסית.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
ארמון, סימן נוף  |
| מיקום |
גטצ'ינה |
| מדינה |
רוסיה |
| בעלים |
גריגורי אורלוב |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1766 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1766 |
| אדריכל |
Antonio Rinaldi |
| סגנון אדריכלי |
קלאסיציזם |
| מידות | |
| שטח |
313.5 הקטאר |
| קואורדינטות | 59°33′50″N 30°06′29″E / 59.563904°N 30.107979°E |
|
gatchinapalace | |
 | |
  | |
מאז מהפכת פברואר בשנת 1917 משמש כמוזיאון ופארק ציבורי וקיבל מעמד של אתר מורשת עולמית של אונסק"ו בשנת 1990.[1]
היסטוריה עריכה
התקופה הקיסרית עריכה
בשנת 1765 רכשה יקתרינה הגדולה, קיסרית האימפריה הרוסית, מהנסיך בוריס קוראקין את אחוזת גטצ'ינה, אחוזה קטנה 40 קילומטרים (25 מיל) דרומית לבירת האימפריה, פטרבורג. יקתרינה הציגה את האחוזה לרוזן גריגורי אורלוב, שעל פי הדיווחים ארגן את חיסולו של הצאר פיוטר השלישי שלוש שנים קודם לכן, בהפיכה שהביאה להפיכתה של יקתרינה לקיסרית. אורלוב היה החביב על יקתרינה ואחוזת גטצ'ינה הוענקה לו כהכרת תודה על תפקידו בהפיכה.
ב-30 במאי 1766 החלה בניית ארמון חדש בסגנון אדריכלות קלאסית על גבעה ליד אגם הכסף בשטח אחוזת גטצ'ינה. יקתרינה ואורלוב הזמינו את הארמון החדש שתוכנן על ידי אנטוניו רינאלדי, אדריכל מאיטליה שהיה פופולרי במיוחד ברוסיה באותה תקופה. העיצוב של רינאלדי הכיל תווי אדריכלות רוסיים בשילוב עם טירה ימי-ביניימית וטירת ציד אנגלית. הארמון אמור היה להיות מצופה באבן מיוחדת שנכרתה בכפרים הסמוכים לגצ'ינה, כולל אבן גיר פריקית שנכרתה לצורך החלק החיצוני העיקרי של הבניינים ואבן פודוסט עבור הפרוזדור והמעקה שמעל הכרכוב. ארמון גטצ'ינה הפך לארמון הראשון בפרוורי פטרבורג, מכיוון שבדרך כלל נבנו אחוזות גדולות במרחק קצר ממרכז העיר. הבנייה הייתה איטית, כשהמבנה העיקרי הושלם רק בסוף 1768 והעבודות על הקישוט החיצוני לא הושלמו עד 1772, כאשר עבודות הפנים התעכבו עוד בסוף שנות ה-70 של המאה ה-18. ארמון גצ'ינה הגדול הושלם לבסוף בשנת 1781, כמעט 15 שנה לאחר תחילת הבנייה ואורלוב מת רק שנתיים לאחר מכן בשנת 1783.
בעקבות מותו של אורלוב, יקתרינה הציגה את הארמון לבנה, הדוכס הגדול פאבל פטרוביץ', למרות שכבר בנתה לו בית, ארמון פאבלובסק, בפטרבורג. במהלך השנים שקדמו לדלטונו, הגביל פטהל את תקציבו הנותר בהשקעה בבניית העיירה גטצ'ינה סביב ארמונו החדש והשתמש בניסיונו ממסעותיו ברחבי אירופה כדי להפוך אותה לארמון ועיירה למופת. בשנות ה-90 של המאה ה-17 הרחיב פאבל ובנה מחדש חלק גדול מהארמון והזמין את וינצ'נזו ברנה ואנדריי זכארוב לשפץ את הארמון. פנים הארמון הוחלף מחדש בסגנון ניאוקלאסי, נוספו לפארק תוספות רבות כמו גשרים, שערים וביתנים.
בשנת 1796, לאחר מות אמו, הפך פאבל לצאר פבאל הראשון והעניק לגטצ'ינה מעמד של עיר הקיסרות, ייעוד למגורים הרשמיים של שליטי רוסיה. לאחר מותו של פאבל בשנת 1801, ארמון גטצ'ינה הועבר לבעלות אשתו מריה פיודורובנה, שבשנת 1809 ביקשה מהאדריכל אנדריי ניקיפורוביץ' וורוניכין לבצע שינויים קטנים בארמון כדי להתאים אותו לשהייה בחורף. בשנת 1835 הותקן אות טלגרף אופטי על אחד המגדלים.
בשנות ה-40 של המאה ה-19, ארמון גטצ'ינה היה כעת בבעלותו של הצאר ניקולאי הראשון, שיזם עבודות שחזור משמעותיות של הארמון, במיוחד בשטחו. רומן איוואנוביץ' קוזמין, האדריכל הראשי בחצר הקיסר, הוביל את הפרויקט במרכז הכיכר המרכזית של הארמון, הוא הגביה אותה, הוסיף מפלסי מרתף מתחתיו וקישוטו שופץ. הבניינים הסמוכים גבהו גם הם בקומה אחת. למרפסת נוספה חופה חדשה המשקיפה על מגרש המצעדים, שנועדה להיות מיוצרת משיש, אך בהמשך נוצרה מברזל יצוק במקום. הבאסטיון הרעוע וקירות התמך סביב הארמון נהרסו ונבנו מחדש.
ב-1 באוגוסט 1850 הוקמה אנדרטה לצאר פאבל הראשון במגרש המצעדים. אחר כך נבנה מאוחר יותר ארמון פריורי, ארמון מיניאטורי על שפת האגם השחור (האגם הדרומי הקטן יותר של אגם הכסף), שנבנה על פי צו של פאבל הראשון מיום 23 באוגוסט 1799.[2]
בשנת 1854 נפתחה מסילת ברזל המחברת בין גטצ'ינה לפטרבורג, ושטחה של גטצ'ינה הורחב עם כמה כפרים בסביבה ששולבו לתחומי הסמכות עיר. בשנה שלאחר מכן עבר ארמון גטצ'ינה לבעלותו של אלכסנדר השני, קיסר רוסיה, שהשתמש בו כמעונו השני. אלכסנדר בנה כפר ציד ותוספות אחרות עבור צוות הציד הקיסרי שלו, והפך את האזור מדרום לגטצ'ינה לאתר נופש בה יוכלו הוא ואורחיו ליהנות מהשממה הבלתי-מעורבבת של צפון רוסיה. אלכסנדר השני גם ערך שיפוצים בארמון הראשי עד להתנקשותו בפטרבורג בשנת 1881. ארמון גטצ'ינה הועבר לבנו המזועזע, אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה החדש, שהומלץ לו שהוא ומשפחתו יהיו בטוחים יותר בארמון זה לעומת ארמון החורף בפטרבורג, ונודע בכינוי "מצודת האוטוקרטיה" בשל המדיניות הקשוחה של הצאר. אלכסנדר השלישי בילה את מרבית זמנו בארמון גטצ'ינה, שם חתם על גזרות, ערך קבלות פנים דיפלומטיות, הופעות, נשפים ואירועים אחרים. אלכסנדר השלישי הציג טכנולוגיות ומודרניזציות לארמון גטצ'ינה, כמו תנורי חימום מקורים, נורות חשמל, רשת טלפון, צנרת מים ללא הקפאה ומערכת ביוב מודרנית. בנו, הקיסר העתידי ניקולאי השני, העביר את ילדותו בארמון גטצ'ינה, אף שהוא ומשפחתו יהפכו את צארסקויה סלו לביתם. אמו, הקיסרית דאגמאר מריה פיודורובנה, אלמנתו של אלכסנדר השלישי, הייתה הפטרונית של העיר גטצ'ינה, הארמון והפארקים שלה.
מלחמת האזרחים ברוסיה עריכה
בראשית המאה העשרים, הגברת חוסר היציבות ברוסיה הביאה למהפכת פברואר בשנת 1917 והביאה לחיסולה של משפחת הצאר ולהקמת הממשלה הזמנית בראשות אלכסנדר קרנסקי.
ארמון גצ'ינה חדל להשתייך למשפחת המלוכה והפך לרכוש מדינה, בהחלטת הממשלה החדשה ב-27 במאי 1917. את ניהול הארמון קיבלה לידיה ועדה של העיר גטצ'ינה בראשות ולנטין פלאטונוביץ' זובוב, מבקר אמנות בולט ומייסד המכון הרוסי לתולדות האמנות, שבסופו של דבר הפך את הארמון למוזיאון והפך למנהל הראשון שלו. לאחר מהפכת אוקטובר ופרוץ מלחמת האזרחים הרוסית, שימש ארמון גטצ'ינה כמפקדה מקומית לכוחות הנאמנים לתנועה הלבנה. אלכסנדר קרנסקי ביקר בארמון ב-27 באוקטובר 1917, כשפרצו קרבות בגטצ'ינה בין יחידות הקוזאקים של הגנרל פיוטר קרסנוב וגדודי המשמרות האדומים, אך נמנעו מלפגוע בארמון.
ב-1 בנובמבר ערכו האדומים המנצחים עצרת מחוץ לארמון בכיכר המרכזית, שם שכנע פאבל יפימוביץ' דיבנקו את יחידות הקוזאקים שהוצבו שם, שלא להתנגד לשלטונות האדומים בפטרוגראד (סנקט פטרבורג) ולהיכנע. קרנסקי עזב את הארמון באותו לילה, כשכבשו אותו כוחות אדומים למחרת והמוזיאון נפתח לאחר מכן ב-19 במאי 1918.
ארמון גטצ'ינה היה אתר קרבות בשנת 1919, כאשר כוחות הצבא הלבן בראשות ניקולאי יודניץ' נכנסו לגטצ'ינה בניסיון לכבוש את העיר מידי הצבא האדום. הכוחות הלבנים הובסו וחיילים אדומים שמתו בקרב נקברו במגרש המצעדים שבמתחם הארמון.
העידן הסובייטי עריכה
לאחר שמלחמת האזרחים הרוסית הסתיימה בניצחון סובייטי, ארמון גטצ'ינה חזר לתפקודו כמוזיאון. יותר מ-21,000 מבקרים תועדו בשנת 1921 במוזיאון ובשנת 1926, ארמון גטצ'ינה רוקן מכל הפריטים המיותרים, כמו רהיטים, מוצרי ארד ושטיחים, שיימכרו כדי להרוויח כסף עבור המדינה הסובייטית. זה היה הגדול מבין הארמונות-מוזיאונים בפרברי פטרוגרד ונקרא לרוב "ארמיטאז' הפרברית".
בשנת 1941, כניסת ברית המועצות למלחמת העולם השנייה בעקבות הפלישה הגרמנית הביאה לפינוי המוזיאון בארמון גטצ'ינה כדי להגן על המבנה ועל חפצי ערך מפני הפצצה אווירית. ב-15 באוגוסט 1941 התפוצצה ליד הארמון פצצה שהוטלה על ידי הלופטוואפה ובסוף החודש הייתה העיר בהישג יד של ארטילריה גרמנית. ב-24 באוגוסט פגזים פגעו בכיכר המרכזית וב-3 בספטמבר, פצצת אוויר גרמה נזק רב לחצר. לא ניתן היה לבצע פינוי מלא של חפצי הערך בארמון, כאשר רק ארבעה מערכי אשלון עם המוצגים החשובים ביותר שנשלחו מזרחה ואחד נוסף נשלח ללנינגרד (פטרבורג). הרכוש שנותר אוחסן במרתף הארמון, חלק מפסל גדול נקבר בפארק והאחרים אוחסנו באזור סגור עם שקיות חול.
ב-9 בספטמבר פונו אנשי המוזיאון שנותרו, ובאותו יום נפגע מגדל בארמון מפגז, בעוד פגז נוסף התפוצץ בפארק שליד הארמון. ארמון גטצ'ינה נכבש לאחר מכן על ידי הוורמאכט עד ינואר 1944, אז ננטש במהלך הנסיגה הגרמנית. הם הציתו את הארמון, הרסו את פנים הארמון ההיסטורי ובזזו את חלקי הארמון וגנבו כמה מחפצי הערך שנותרו בו. חייל גרמני השאיר גרפיטי על קיר ועליו הכיתוב "היינו כאן. לא נחזור לכאן. אם איוואן יבוא, הכל יהיה ריק".
כאשר גטצ'ינה נכבשה חזרה על ידי הצבא האדום, שרידי הארמון הוקפו במבני הגנה זמניים עד שניתן היה להתחיל בעבודות שיקום בסיסיות בשנת 1948. החזרת המוזיאון לא תוכננה מכיוון שהוא נחשב כבלתי רווחי ופריטים שנשמרו מהאוספים הועברו בהוראת משרד התרבות של ברית המועצות ורוסיה לאחסון ב-24 מוזיאונים שונים ברחבי הארץ.
בשנים 1950–1959 שכן בארמון גטצ'ינה סניף של האקדמיה הימית של ברית המועצות ואחר כך מכון המחקר של האיגוד הכללי. בשנת 1960 סולק בניין הארמון הרשימת האתרים החשובים של הרשות למונומנטים היסטוריים ותרבותיים במחוז לנינגרד, אך מעמד זה הוחזר בשנות השבעים.
בשנת 1961 יזם האדריכל מיכאיל פלוטניקוב פיתוח פרויקט לשיקום ארמון גטצ'ינה, כולל ביצוע מדידות ארכיטקטוניות וחיפוש חומרים ארכיוניים. רישומי עיצוב פנים נערכו בקומה הראשונה והשנייה, כאשר שיקום הפנים הוצמד למצבם בשנת 1890. ארמון גטצ'ינה המשוחזר לא נועד להפוך שוב למוזיאון, אלא לשמש לצמיתות את מכון המחקר של האיגוד הכללי. למרות המחקר, תוכניתו של פלוטניקוב לא יצאה לפועל ובסופו של דבר ובוטלה בשנת 1963.
המוזיאון נפתח בסופו של דבר בארמון לצד מכון המחקר של האיגוד הכללי ושיקום המבנה התחדש בזכות מאמציה של א.ס יולקינה, האוצרת הראשית של המוזיאון משנת 1968 – 1998. במשך 8 שנים פנתה יולקינה לפקידים ברמות שונות של הממשל כדי לסייע בשיקום, כאשר מכון המחקר ויתר על השימוש בבניין.
בשנת 1976 הוזמן מיכאיל פלוטניקוב לשקם את ארמון גטצ'ינה שוב, הוא פיתח פרויקט חדש לשיקום האולמות הראשיים (הקומה השנייה בבניין הראשי) למצבם בסוף המאה ה-18, תוך שיקום הסטוקו המקושט ועבודות ציור. חללי הפנים הראשונים של הארמון נפתחו לציבור ב-8 במאי 1985, לרגל חגיגות 40 שנה לניצחון במלחמת העולם השנייה. הכספים שהוקצו לשיקום הארמון היו מינימליים בעקבות הפרסטרויקה והעבודה הואטה.
בשנת 1990, ארמון גטצ'ינה והשטח שלו קיבלו מעמד של אתר מורשת עולמית של אונסק"ו כחלק מהאתרים ההיסטוריים הרבים בפרברי סנקט פטרבורג.[1]
לאחר התפרקות ברית המועצות עריכה
התפרקות ברית המועצות הביא לכך שהכספים לשיקום הארמון המשיכו להיות מזעריים עד 2006, אז ממשלת רוסיה הגדילה משמעותית את הכספים המיועדים.
השיקום המלא של הארמון והפארק תוכנן להסתיים עד שנת 2012, אולם בשל הבעיות הכלכליות נדחה המימון ועבודות השיקום שוב הואטו.
ארמון גטצ'ינה הפך למקום הצילומים הפופולרי בקולנוע, במיוחד עבור דרמות תקופתיות, כולל "פאבל המסכן", "מלחמה ושלום" ו"שלושת המוסקטרים".
גלריה עריכה
-
מראה החזית הדרומית של ארמון גטצ'ינה הגדול בשנת 2010 -
תצלום אוויר של החזית הצפונית של ארמון גטצ'ינה הגדול על רקע העיר גטצ'ינה
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 "Historic Centre of Saint Petersburg and Related Groups of Monuments". UNESCO World Heritage Centre. 2019. נבדק ב-24 במאי 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ a small Priory Palace
